בראשית מב, לח

לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני:

וַאֲמַר לָא יֵחוּת בְּרִי עִמְּכוֹן אֲרֵי אָחוּהִי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹהִי אִשְׁתָּאַר וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דִּי תְהָכוּן בַּהּ וְתַחֲתוּן יָת שִׂיבְתִי בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל

וַאֲמַר לָא יֵיחוּת בְּרִי עִמְכוֹן אֲרֵי אָחוֹי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹי אִשְׁתַּיֵיר מִן אִמֵיהּ וִיאַרְעִינֵיהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דְתַהֲכוּן בָּהּ וְתַחֲתוֹן יַת סֵיבָתִי בְּדָווּי לְבֵי קְבוּרְתָּא

לא ירד בני. היחיד לי מאותה האם שהיתה עקרת הבית:

לא ירד בני עמכם. שתק בזה ולא השיב לו כלל, ולא בטח בדבריו מפני שכבר פשע באביו ומעתה לא יבטח בו. אבל בטח בדברי יהודה כי יהודה גבר באחיו, וטענתו של יהודה אם ישך משלח את אחינו אתנו וגו' ואם אינך משלח וגו'. וכן דרשו רז"ל אמר להם יהודה הניחו לו לזקן עד שתכלה פת מן הסל, אמר יהודה אבא אם ילך בנימן עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס, אם ילך עמנו נחיה ואם לא ילך עמנו כלנו מתים מוטב שתניח את הספק ותטול את הודאי.

וקראהו אסון הוא״ו בשורק [גדול] והקו״ף בשו״א.

כי אחיו מת. ואין לי עליו תמורה:

וקראהו אסון. כמו אם קראהו אסון ועוד מה מועיל אם אמית את בניך הרי שלשה אבודים:

כי אחיו וגו׳ והוא לבדו. פרוש, בא לתת טעם איך הוא חש על ספקו של בנימין מודאו של שמעון האסור במשמר מצרים בערבון, וכשלא יביאו בנימין הנה הוא מחיב מות. לזה אמר כי לזה יש להקפיד כי אחיו מת, מה שלא ארע כן לאחד משאר אחים, ועוד אין חסרונו כחסרון שמעון כי הוא לבדו נשאר יחיד לאמו, מה שאין כן שמעון כי חמשה אחים יש לו. ועוד ספק זה ספק מכרע הוא, והוא אמרו וקראהו אסון, ולא אמר ״אם יקראהו אסון״ וגו׳, ודקדק לומר בדרך אשר תלכו בה, רמז כי יוסף אחיו הלך בדרך שהם רגילים ללכת בה בתמידות מחברון לשכם, ואף על פי כן טרף טרף, וכמו כן זה יש לחוש לו לאסון אפלו בדרך אשר אתם הולכים בו בתמידות בלא שום חשש.

לא ירד בני עמכם. אפשר הייתי מניחו בדרך אחר ע״י ערבות זו של ראובן אבל עמכם למצרים לא ירד:

והוא לבדו נשאר. ע׳ מש״כ להלן מ״ד י״ט:

בדרך אשר תלכו בה. שהדרך מסוכן בעלילות השלטון ועבדיו ולזה לא מהני ערבות ראובן שהרי כולם בסכנה מאנשים בעלי בחירה רעה. דלזה לא מועיל כופר כמו בדין שמים וקשה להציל כמו שכתבתי לעיל ל״ז י״ג. א״כ הוא בסכנת אסון ביותר:

ביגון שאולה. בתוך היגון אמות ולא כמו שאמר ביוסף כי ארד אל בני אבל שאולה דמשמעו שיהא נוהג אבילות עליו עד שיגיע זמן מותו אבל לא אמר שימות בלא עתו אבל אם עוד לא אראה את בנימין ארד אל בני ביגון בתוך היגון שאולה למות מהר והיינו שאמר יהודה ליוסף והיה כראותו כי אין הנער ומת כאשר יבואר במקומו בס״ד:

לא ירד בני עמכם. כי תחלה אמר יעקב מצד שריע מזליה מיוסף ושמעון ובנימין כמ"ש חז"ל (חולין צה) בית תינוק ואשה יש סימן והוא דאתחזק תלתא זימני, וכאשר אמר ראובן שאין רעותא מצד יעקב כי הוא לקחו על אחריותו והוא לא ריעא מזלו, א"ל שיש רעותא מצד אמו שלה נשאר הוא לבדו, ואם לא יירא מאדוני הארץ במצרים יירא מאסון הדרך כי כל הדרכים בחזקת סכנה:

ס לא משום שמא יקראהו אסון בדרך לא רצה שילך בנימין עמהם כמו שמפורש בקרא, דאם כן כשאמר יהודה (לקמן מ"ג ט') אנכי אערבנו וגו' למה לא טען הפחד של וקראהו אסון, אלא ודאי טענת וקראהו אסון אינו אלא דחייה בעלמא שלא רצה לביישו מה שאינו מקבל דבריו, ומה שלא קיבל דבריו של ראובן, יש לומר שירא שיקח אותו אדוני הארץ במאסר כמו שלקח את שמעון ואין מידו מציל, אבל כשלקח אותו יהודה על ידיו נתן אותו לילך, כי ידע יעקב כיון שיהודה מבפנים ימסור את עצמו עליו עד שיציל אותו מידו: