אור החיים על בראשית פרק לא

(ג) וירא יעקב וגו׳ ויאמר ה׳ אל יעקב. צריך לדעת מה קשר ושיכות לשני מקראות הללו:

אכן כונת הכתוב היא להקדים שני דברים שמסבתם עשה יעקב מה שעשה שברח בלא ידיעת לבן, שזולת זה לא היה הולך בלא ידיעת לבן, או עדין היה מתעכב שם ימים. והוא שאם לא ראה פני לבן ודבריהם שאמרו, הגם שבאה אליו הנבואה ללכת, היה הולך בידיעת לבן כי לא נמכר יעקב לעבד לו ולרצונו היה עמו. אלא לצד דברי בניו ופני לבן משנות היה חש שיגזל ממנו כל יגיעו, והוא שאמר לבסוף (בראשית לא:לא) ״כי יראתי פן תגזל״ וגו׳. ואם לא היתה באה אליו הנבואה ללכת, הגם שהיה שומע דברי בני לבן, לא היה ממהר ללכת באותו זמן עד שיתחכם לקחת רצונו בארך הימים אז יפרד ממנו, וישב שם ימים. באפן מאמצעות שני דברים: דברי בני לבן ושנוי פניו ודברי ה׳, לזה עשה כל האמור בענין, לזה סמכם הכתוב יחד.

ויאמר להן ראה אנכי וגו׳. פרוש, ואם תאמר שיש לו טעם נכון כי הוא רואה כי שלך גדול משלו ופרצת מאוד, לזה אמר ואלהי אבי היה עמדי וזו ברכה מאת ה׳.

ואביכן וגו׳. צריך לדעת מה הוא ההתול שהיה מהתל בו, ואם עברת הדרך, זה גזלן מקרי.

ואולי כי לבן הרגיש מפעם ראשונה שראה שילדו הצאן ברבוי מין הנוגע ליעקב בחלקו, לזה נתחכם ואמר: בודאי הלא דבר הוא. לזה היה אומר לו מין אחד בתחלה, ואחר שיחמו הצאן היה חוזר בו בין עבור ללידה ולוקח לעצמו מין שאמר, ומיחד ליעקב מין אחר, ולזה לא יקרא אלא התול שפעמים אומר כך ופעמים וכו׳.

אם כה יאמר. והגם שתנאי הראשון היה שיטול נקודים וטלואים, לא עמד בדבר אלא אחת מהנה הסכים לתת לו.

עוד טעם הדבר הוא לצד כי מין זה של עקדים לא הוזכר בתנאי הראשון, בא עליו הרשע בטענה כי לא כאלה לחלק יעקב, ולא הודה על האמת מההוכחה שנטל מין זה. ולזה בפעם ראשונה הוציא מחלק יעקב עקדים, ואחר כך היה מתוך עמו לרצונו להחליף מין נקודים שבחלק יעקב בחלק עקודים שהוא של לבן, וחוזר חלילה עשרת מונים. ולעולם תנאי הראשון של נקודים וטלואים בכשבים ובעזים עמד במקומו.

ואמרו אם כה יאמר. לשון עתיד, לפי מה שפרשתי באמרו ״התל בי״, ידיק על נכון, כי לא על אמירה שהיה אומר בתחלה היתה הנהגת הלדה, אלא על מה שעתיד לומר באחרונה אחר עבור הצאן. ודבר זה לא היה לצד השתדלות יעקב, אלא כי מה׳ היתה לו, וכמו שספר אחר כך שראה בחלום וכו׳.

העתדים וגו׳ עקדים נקדים וברדים. צריך לדעת מה הוא פרוש ברדים, ולו יהיה שיהיה מין ממין הנולדים בצאן, כיון שאין ליעקב חלק בו כי לא הוזכר בתנאים, אם כן למה יראוהו אותו בחלום?

וראיתי להרב רבי אבן עזרא שכתב כי ברודים הם טלואים, ולא הביא הרב הכרח לדבר. עוד, לפי מה שאמר ״אם כה יאמר״ וגו׳ (בראשית לא:ח), הראת לדעת כי לא היה נוטל יעקב אלא או עקדים או נקדים, ומעתה למה היו עולים על הצאן מינים שאינם לחלק יעקב?

אכן טעם הדבר הוא לצד מה שקדם לנו בידיעת לבן הרמאי, כי מלבד תחבולותיו ומרמיו גם היו לו תרפים אשר יגידו לו כל דבר, וכמאמרם זכרונם לברכה (תנחומא), ומן הסתם שאול ישאל בהם וידע העצמים בבטן המלאה ומראיהן. ומעתה באמצעות דבר זה אפסו כחות יעקב בכל מין אשר יתחכם יפסידוהו התרפים, אשר על כן העונה בצר ענהו. ויש לך לדעת כי מין מראה אשר יהיה בנולדים יתהוה בעת יחם ואין מציאות להפכו אחר כך זולת על ידי נס עצום להפך הטבע הפוך עצום, ודבר זה קשה בעיני אל עליון לעשותו. וצא ולמד מדבריהם זכרונם לברכה בכמה מקומות (סוטה ב., שבת כג.), ועשה ה׳ חכמה שלא להצטרך להפך סדר טבע הבריאה, והוא שהיו עולים שלשה מינים יחד והיה בכל נולד ונולד בכח ההיולי מטבעים שלשתם יחד, ובזה ספו תמו ידיעות התרפים. ועם יציאת הנולדים היה נגלה בהם מין אשר יסכימו יחד כי הוא זה חלק יעקב. ולא ירחיק דעתך הדבר, כי יש עופות שיהפכו גוניהם לכמה מראות וזה הוא לצד שהטביע ה׳ בהם כן, וכמו כן עשה ה׳ בנולדים בצאן לבן להציל עשוק מיד עושק. ואמרו ברדים לפי מה שפרשנו מצינו ראיה לדברי רבי אברהם בן עזרא כי הוא מין טלוא, כי זולת זה דלמא יאמר לבן טלוא יהיה שכרך, ונמצא הנס לבטלה חס ושלום, אלא ודאי כי ברדים הוא מין טלוא. ואולי לצד שלבן שלו לבן הרבה כברד נקרא כן. ומעתה נתישב הכתוב על נכון.

כי ראיתי את כל אשר לבן וגו׳. המלאך הגיד טעם הנס, כי ראה ה׳ כל מעשיו וערמותיו של לבן, ומה שהיה מתחכם ושואל בתרפיו, ולא היה מציאות להצילו ממנו זולת מעשה אשר הראהו עולים על הצאן, וכמו שפרשנו.

גם רמז לו כי כל מעשה של לבן אליו הם נתונים, ולזה לא אמר ״כל אשר עושה לך לבן״ לרמז גם כן כי כל הנולדים יהיו לחלק יעקב, ואין בזה משום גזל כי ה׳ שופט צדק וידע כל אשר רמהו ואונהו, והוציא מזה ונתן לזה, והוא ישפט בצדק.

העוד לנו וגו׳. כפלו לומר חלק ונחלה, לרמז שני דברים: האחד הוא חלק הנוגע להם בירשת אמם שכבר מתה, והשני נחלת אביהם. והחליטו שאין להם תוחלת משניהם, והראיה – ״הלא נכריות נחשבנו לו״, כבר שמכרנו, זה לך האות שאין אנו אצלו במדרגת בנים, וממילא יצו עליהן לבל ירשו בו. הגם שבמשפטי הגוים אפשר שהבנות ירשו, ואון יוכיח, וכמעשה רבן שמעון בן גמליאל ואחותו (שבת קטז:).

ואמרו ויאכל גם אכול – שתי אכילות: אחת ירשת כתבת אמם, והשניה מה שעבד יעקב ארבע עשרה שנה בעדם.

אשר הציל וגו׳ לנו וגו׳. פרוש: ה׳ הציל ממוננו שהוא חיב לנו מידו, שלשון הצלה יאמר על גזלה מגזלן, והוא אמרו לנו פרוש: משלנו שגזל.

ויגנב וגו׳ על בלי וגו׳. קשה איך יצדק לומר אליו שהוא בורח, שאומר ״על בלי הגיד לו כי ברח״. ואולי שהכונה היא שנתחכם יעקב כשספר ללבן כל מעשיו והנהגותיו, העלים ממנו ערמת הבריחה, והוסיף לשלל אותה ממנו במה שהיה שואל ממנו לשלחו. בזה היה מצדיק לבן כי לא יברח כלל, שאם לא כן למה היה שואל ממנו שישלחהו, ובזה גנב לבו. והוא אמרו ויגנב וגו׳, ובמה גנב? על סבת שלא הגיד לו בספור מעשיו כי יערים לברח כשיצטרך לברח. ובזה מצינו טעם בעקר הודעת כתוב זה, שבא לומר טעם שבו השיג הבריחה, כי זולת זה היה נותן לב לבן לשמר אותו מלברח באיזה אפן שיהיה, אלא שגנב לבו ובזה מצא הכנה לאסף כל אשר יש לו וברח ואין יודע, והוא שאמר סמוך לזה ״ויברח הוא וכל אשר לו״ וגו׳, והבן:

דרך שבעת ימים. יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפלו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ (בראשית רבה נט,יא), ומן הנכון אליו יאות עשות גם להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן. ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברח, כי הגם שהדביקו לבן היוכל דבר דבר אליו אפלו דבור, וזולת זה היה מראה חס ושלום כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו ביעקב.

גם בזה ה׳ סבב כמה סבובין כריתת ברית עמו לבל יזיק, שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים כשבא עליהם והוא כושן רשעתים כמאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קה.). גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה כא) בטעם קבורתה שמה:

ועתה הלוך וגו׳. פרוש, להיות שמקודם קבל עליו למה נחבא לברוח שמחזיקו כבורח, ואחר כך חזר לומר ״ועתה״, פרוש, לשון תשובה, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה כא), והכונה: ואם תשיבני דבר כי לא ברחת אלא ״הלוך״ כדרך הליכה הלכת, כי נכסוף נכספתה וגו׳, ולא כמו שאמרתי לך בדרך בריחה, אם כן למה גנבת את אלהי? אלא ודאי כי לצד שהוא המגיד, לחששת שמא יודיעני ויגיד לי שהלכת, גנבת אותו, וזה לך האות שברחת.

ויען יעקב וגו׳. פרוש, אין אני מכחיש שברחתי, ומה שאמרת ״למה״ וגו׳, כי יראתי ממך שמא תגזל וגו׳, ומה שהתבוננת לומר כי לסבה זו גנבתי אלהיך לבל יגיד, לזה ענה ״עם אשר״ וגו׳, כי טענה זו של גנבת התרפים כי זה יגיד שבורח הוא היא טענה הנשמעת, לזה נשבע לו עליה בקללה כדין המחרים על הספק.

לא יחיה. כדין בן נח, ואם תאמר אין צריך לאמרה הלא משפטו חרוץ, נתכון לומר שאין לו טענה לומר כי נתונים המה לו או שכוחים המה אצלו:

ויחר ליעקב וירב. פרוש, לצד שבא לכלל כעס בא לכלל מריבה, וזולת זה לא היה מריב.

וירב בלבן. פרוש, בערך לבן היה הדבר נכר שהוא מריבה, אבל אם היו הדברים לאדם אחר לא תקרא מריבה. וכן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע״ד) וזה לשונם: קפדנותם של אבות ולא ענותנותן של בנים וכו׳ פיוסים יעקב מפיס לחמיו״ וכו׳ עד כאן. וזה מכון לדברינו. ואולי יכון עוד שלא רב עמו בכנופית אנשים אלא ביחוד עמו, והוא אמרו וירב בלבן פרוש: ביחוד עמו שלא יכלם בתוכחתו.

מה פשעי וגו׳. פירוש: בשלמא אם מימיך מצאת בי עול שפשעתי לך, כיעור זה של הגניבה בפשע, ולא לבד בפשע אלא אפילו בשוגג, והוא אמרו מה חטאתי שתחשדני בגנב. וגלה דעתו יעקב כי טעם הקפדתו היתה שראהו ממשש כל נכסיו וכליו, ולצד העדר ידיעתו בגניבת התרפים יחשוב כי לא היה מחפש חיפוש מחופש אלא לראות אם לקח דבר מה משלו, והערים לומר שגנבו לו תרפיו שיהיה לו סבה לחפש בכל המקומות. לזה הוכיחו מנין נכנס לו צד הספק בו שהוצרך לחפש.

מששת את כל וגו׳. פרוש, אפלו כלים שאין בהם מחוש תרפים, כמו שתאמר כלים שהם קטנים מהתרפים, או המשל שהיה מחפש בכריכות שיכול להכיר מבחוץ שאין בהם תרפים, הא למדת שחשדו בלקיחת כלים.

מה מצאת מכל וגו׳. פרוש, מכל מיני כלי ביתך בדומים שיכנס לך בו הספק לומר כי הוא שלך.

שים כה נגד וגו׳. הכונה בזה להיות שמקודם כשטען שבא לבקש התרפים אמר אליו ״הכר לך מה עמדי וקח לך״, לחשבו כי אין מבקשו אלא תרפיו, וכשראהו שהיה מחפש ומדקדק בכל דבר ודבר, אמר: הא ודאי שזה חושדני, וכמו שכתבתי למעלה, וכל הפוסל במומו הוא פוסל, והנה הוא נותן עיניו לבא בעלילה. לזה אמר אליו: שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו, פרוש, לאמר סימנים יצדיקו, ולא האמין באחי לבן לבדם כי כלם כיוצא בו.

זה עשרים וגו׳. טעם אמרו עשרים שנה, כי לצד זמן מועט ישתמר הגנב והרמאי מעשות רע, אבל לא לארך הזמן, לזה אמר זה עשרים שנה וכלם שוים לטובה. ודבר זה אין לקחת ממנו הוכחה אם היה יעקב עם אדם בלתי מרגיש ברמאות, לזה אמר עמך – הראית בי מימיך עול, והוכיח הוכחות מוכיחות כאשר אבאר בסיעתא דשמיא:

רחליך ועזיך וגו׳. צריך לדעת כונת יעקב בזה, אם לומר פרטי ההצלחה – אין זה מקומן של דברים אלו. גם אמרו ואילי צאנך וגו׳ מי יניחהו לאכלן, ואם לא ידע אדם ועד עתה מי יעיד על הדבר?

אכן כונת יעקב היא להיות כי דרך רועה גנב יתחכם לגנוב באמרו כי לא כל הצאן ילדו, מהם ילדו ומהם שכלו, ולוקחים לעצמם. ומעתה הוכחה גדולה אמרו יעקב רחליך ועזיך לא שכלו, ובזה אין מקום לחשד שאכלתי וכו׳, שאם היה חפץ לאכול משלו היה לו מקום לומר לו כך וכך שכלו מהצאן. ומה׳ היה הדבר לשמור חסידו מחשד, ולא שכלה אחת מצאנו כדי שלא יחשדנו שאכלו.

וטעם אמרו אילי צאנך, התורה הוציאה גדי בלשון איל ללמד מכאן גדי בן יומו קרוי איל. ואולי יכון על פי מה שכתב הרמב״ם בהלכות גזלה (הלכות גזלה ואבידה ב:יד) וזה לשונו: הגוזל טלה ונעשה איל וכו׳ הוי שנוי בידו וקנאו אף על פי שלא נתיאשו הבעלים, עד כאן. לזה נתכון לומר שאפלו בדרך שאין יכול להוציאו מידו כפי הדין לא עשה, פרוש שלא גזל ממנו גדי וגדל אצלו ונעשה איל, וכשהחזיר לו החזיר גדי, ונמצא אכל מה שגדל ונעשה איל.

טרפה לא וגו׳. קשה איך יצדק לומר בדבר שנטרף לשון הבאה? עוד למה כפל לומר אנכי אחטנה מידי תבקשנה אם הוא היה משלמה, מה מקום לבקשה מידו?

אכן כונת יעקב היא לומר, בין דבר שהוא חיב בו כפי הדין בין דבר שהוא פטור לקח ממנו לבן, ודקדק לומר ״טרפה״ כנגד זאב, ודקדק לומר ״לא הבאתי״ כנגד דרוסת ארי, וכמו כן תמצא בלשון חכמים במסכת מציעא (בבא מציעא צג.) וזה לשונם: תנו רבנן: שומר שהניח עדרו ובא לעיר, ובא ארי ודרס זאב וטרף, עד כאן, אמרו לשון טרפה בזאב כי טורף ובורח לצד שמפחד, מה שאין כן הארי שבמקום שמוצאה דורסה שם ואוכלה ומניח שם עור ופרש. וכמו כן רמז יעקב שני ענינים באמרו ״טרפה״ כנגד זאב, ״לא הבאתי״ כנגד ארי שמניח עור ופרש שמניח בדריסה. ואמר אנכי אחטנה כנגד גדר שהוא חיב בו, שהוא טרפת זאב, כגון זאב אחד שאינו אונס וחיב שומר שכר (בבא מציעא עב.). ואמר מידי תבקשנה כנגד גדר שני שהוא דרוסת ארי, שאין חיוב על יעקב לשלם שהוא אונס ופטור, אלא שהרשע היה מתאלם עליו ומבקש גם את זאת מיעקב. וכפי זה נזרקה רוח הקדש בדברי רש״י זכרונו לברכה שכתב וזה לשונו: טרפה וכו׳ על ידי ארי וזאב, עד כאן, ויכון לדברינו ונכון.

ואמרו גנבתי יום וגו׳, נתכון גם כן בענין נזקי בני אדם, שהיה משלם בין מה שהוא חיב השומר שכר בין מה שאינו חיב, והוא אמרו גנבתי יום וגנבתי לילה, פרוש גנבתי – הגנבה לי היתה מגעת גם בצד הפטור.

לולי אלהי אבי וגו׳. טעם שלא הספיק לומר ״אלהי אבי אברהם״, נתכון לומר שני ענינים: אחד, להיותו אלהי אבי עמד לי והצילני מידך בזכות אבי. והשני, להיותו בעל היכלת ומשגיח ושופט בצדק ומציל עשוק, והוא אמרו אלהי אברהם, פרוש: אלהי שפרסם אלהותו ואמתתו אברהם והודיע בעולם נוראותיו, אשר הוא הבורא הוא המשפיע ושופט בצדק, וזולת זה אם היה לאבי אלהים אחר לא היה מציל מידך, כי כמה אלהות יש שלא יועילו לעובדיהם, אין כאלהינו ברוך הוא.

עוד יכון לומר על זה הדרך אלהי אבי כנגד זכות אבות, ואחר כך הזכיר שתי מדות שהיו לו שעמדו לו, שהם מדת החסד ומדת הדין. כנגד מדת החסד אמר אלהי אברהם, כאמרו (מיכה ז:כ) ״חסד לאברהם״, וכנגד מדת הדין אמר ופחד יצחק. ולזה לא אמר אלהי יצחק, לרמז על המדה שנתכון לה, וזולת זה היה אומר אלהי יצחק, שהרי מצינו שה׳ אמר לו (בראשית כח:יג) ״אלהי יצחק״. וטעם שהזכיר שתי מדות אלו לומר כי הפליא חסדו עמו, וגם עשה לו משפט עם לבן, שהם שתי מדות, וזולת אחד מהם לא היה מגיעו הטוב ליעקב.

את עניי וגו׳. פירוש, שאם לא היה לו העני, הגם שהיה האמת אתו, היה ה׳ מאריך אפו ולתת לו שכרו לעולם העליון, ולצד עניו קים לו ה׳ (דברים כד:טו) ״ביומו תתן שכרו״ ונתן לו יגיע כפו.

ויען לבן וגו׳. אמרו ״ויען״ תשובה לאמרו ״שים כה נגד וגו׳ ויוכיחו״, לזה ענה כי אינו חפץ להכלים בניו ובנותיו ולא יעמד למשפט עמהם, והן הן רמאותיו לומר כי יוכיח שהאמת אתו אלא שאינו עושה לצד כבוד בניו ובנותיו.

עוד רמז שאיך יצטדק בטענתו כשיאמר כלי ביתי הם אלו, פשיטא שיותר ידע יעקב בסימני כלי לבן ממנו, והטעם כי הבנות בנותי והם בקיאים בסימני הכלים וכדומה יותר ממני להיותם תמיד משתמשים בהם.

עוד ירצה להשיב על שמשש כל כליו, כי לצד שהכל הוא מחשיבו כאלו שלו, לצד שהבנות בנותיו וגו׳, והכל שלו, היה עושה כאדם העושה בשלו, כי אלו היה מחשיב אותו לאיש נכרי לא היה עושה כן.

ולבנותי וגו׳ לאלה וגו׳. תיבת ״לאלה״ אין לה משמעות. ואולי שחוזר אל ״כל אשר אתה רואה״, ושעור הכתוב הוא על זה הדרך: ולבנותי, פרוש ולצד בנותי, מה אני יכול לעשות לאלה הנכסים גם לצד בניהם. או ירצה על זה הדרך, ולבנותי מה אעשה מהרע, והגם שהן היום חושבים עצמן לנכרים ועוקרים מהם שם בנותי, והוא אמרו לאלה היום, פירוש שהיום נקראים אצלי ״אלה״ לצד מעשיהן, אף על פי כן בנותי הם.

לבניהן אשר ילדו. דקדק לומר ״אשר ילדו״, שלא ליחס הבנים אחר אמם, לזה אמר ״אשר ילדו״, לומר כי מה שקורא אותם בניהם לא ליחסם אחריהם, כי למשפחותם לבית אבותם, אלא לצד שילדו אותם קרא להם שם בניהם. והגם שהם דברי לבן, עם כל זה התורה תלמד דינים באמצעות הספורים, כמו שתמצא שלמדו (ירושלמי מועד קטן א:ז:ג) מנין שאין מערבין שמחה בשמחה, דכתיב ״מלא שבע זאת״ וגו׳, הגם שהם דברי לבן.