בכור שור על שמות פרק טז

בחמשה עשר יום לחודש השני. למדנו שחדש אחד הספיק להם צידה שהוציאו ממצרים מט"ו בניסן עד ט"ו באייר:

מי יתן מותנו. בעתנו מיתת עצמנו ולא יקצרו ימינו ברעב:

בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. אין דרך בני אדם להשביע עצמו כי אם בלחם וכן כת' בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם ואמרו רבות' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר לשובע כי אם לחם לשובע וכגון בשר בערב ולא בבוקר וגם למדנו בכאן שזמן סעודה פעמים ביום בוקר וערב:

כי הוצאתם אותנו. תלו במשה ובאהרן הקלקלה ולא בהק' ולפיכך אמרו להם משה ואהרן בשעת התיקון בערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם הארץ מצרים ולא אנו ואע"פ שאין אדם יכול להיות בלא לחם לא היה להם לבקש דרך תלונה אלא דרך רחמים הגה"ה:

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מקום שאין היד שולטת שלא יוכלו ליקחנו משם ויהיו עיניהם תלויות אלי:

דבר יום ביומו. לא אתן להם רק לצורך היום ויהיו צריכין לידי כל שעה ושעה:

למען אנסנו הילך בתורתי. אולי מתך שיהיו צריכין לי כל שעה וייראוני ולא ימרדו בי וילכו בתורתי:

והכינו את אשר יביאו. יתקנו אותו וישלו אותו לצורך שבת כדאמר לקמן את אשר תאפו אפו:

ערב וידעתם. שיתן לכם בשר בוקר וראיתם שיתן לכם לחם:

ונחנו מה כי תלינו. אתם מראים עצמיכם כאילו אינכם מתלוננים כי אם עלינו ותלונתכם אינה כי אם על הק' כי אין בידנו לעשות עמכם כלום:

וידבר ה' אל משה. וכבר דבר ה' אל משה לעשות להם כן:

ויהי בערב ותעל השלו. כדומה אני שזה שליו של בהעלותך אלא שאגב שדבר במן דבר בשלו תדע דאי ראה משה שבא להם שלו פעם אחת והספיקם היאך יאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם:

מחוספס. אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו הגה"ה:

דק ככפור. גרשל"א (grêle, Hagel) דקה ולפי שאין לה שיעור שפעמים גסה ופעמים דקה נתן לה דומיא זרע גד:

מן הוא. פי' רש"י שהוא לשון זמון כמו (יונה ב') וימן ה' דג גדול וימן המלך (דניאל א') ואין נר' לי כי לא ידעו מה הוא ואיך קראוהו בשמו אבל עדיין לא היה לו שם ועוד שלא היו יודעין עדיין שהוא זימון וכן נר' לי כי מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי ושואלין זה לזה מן הוא כי לא ידעו מה הוא ולפיכך שואלין מה הוא עד שפי' להם משה שהוא הלחם ועל שם כך נקרא מן מהיום ההוא ומעלה:

לקטו ממנו איש לפי אכלו. כלו' לקטו ממנו כמו שתרצו הן רב הן מעט איש לפי אכלו למספר נפשותיכם שבאה לו אתם לוקחים לא תקחו לא פחות ולא יותר וכן עשו:

המרבה והממעיט. יש מהם שהרבו ללקוט ויש מהם שהמעיטו וכולם לקחו במדה אחת שהמעט נתרבה בידם והמרבה נתמעט בידם עד שבאה למידה שוה על ידיהם ואמרו רבות' כי אף דינין היו עושין במן שאם היה האחד שדן על העבד הזה עבדי הוא וזה אומר עבדי הוא אמר להן משה לבקר משפט ורואין בעמרי המן שאוכל מי שנמצא עומר יתירה יותר ממניין בני ביתו וידע שהעבד שלו וכן אם גירש אדם אשתו ונשאה אחר בתוך ג' לראשון וילדה לסוף ז' של נישואי השני ולא נודע אם ט' לראשון או בן ז' לאחרון ע"י המן היה נודע שאצל שנמצא עומר יתירה נודע שהוולד שלו ולפי הפשט כך הוא אומר לא העדיף המרבה אלא היה משליך המותר והממעיט לא החסיר אלא חזר ולוקט עד שממלא מדותיו:

אל יותר ממנו. שתראו כחסרי אמנה ולא שמעו ונבאש:

וילקטו אותו בבוקר. שהרי כחם השמש ונמס ושוב לא יוכלו ללקוטו:

ויבאו כל נשיאי העדה. כי היו יראים להניחו עד למחר לפי שקצף משה על המותרים:

הוא אשר דבר ה'. הוא אשר הראה (התיר?) כי למחר יהיה שבת וצריכין אתם לשמרו:

הניחו אותו למשמרת. וכן עשו ולא הבאיש וידעו קדושת שבת:

יצאו מן העם ללקט. אעפ"י שלא היו צריכין, לידע אם אמת לא יהיה בו:

עד אנה מאנתם. לפי שלא הזהירם משה שלא לצאת אלא אמר לא יהיה בו כללו עמהם:

ראו כי ה' נתן לכם השבת. יכולין אתם לראות כי מה' השבת שנתן לכם בששי לחם משנה ובשבת אינו יורד וזה אינו אלא בידי שמים לכן אל יצא איש ממקומו וכבדו את השבת :

וישבתו העם. משם ואילך:

כזרע גד לבן. כזרע גד בדמות אלא שהוא לבן דאי זרע גד לבן לא היה צריך לומר רק כזרע גד בלבד א"נ שני מיני גד הם אחד לבן ואחד שאינו לבן ואמר שהוא כזרע גד הלבן

כצפיחת בדבש. כשאינו מבושל בפרור אבל כשהוא מבושל כטעם לשד השמן:

לפני העדות למשמרת. משנבנה המשכן ועד שלא נבנה המשכן היה לפני הבמה שמקריבין שם הקרבנות כמו ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם לפני האלהים:

ארבעים שנה. פחות מחודש שבששה עשר באייר התחיל ובי"ו בניסן פסק כדכ' (יהושע ה׳:י״ב) וישבת המן ממחרת אבל רוב השנה ככולה ורבות' פי' כי עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן ולכך אמר מ' שנה אכלו מן וי"מ שירד להם ביום א' של פסח בשנת מ' והספיק להם עד ט"ו באייר הגה"ה: