דינא דמלכותא דינא – האם חייבים לשלם מיסים לפי ההלכה?

המקור: שמואל בגמרא

בגמרא (בבא קמא קיג ע״א) שואלים: האם מותר להבריח את המכס? ועונים: ״והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא״. בעמוד שאחריו (בבא קמא קיג ע״ב) רבא מביא ראיה מן החיים: ״תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו״ – השלטון כורת דקלים כדי לבנות גשרים, וכולם עוברים עליהם. אם לא היה תוקף לחוק המדינה, היה אסור להשתמש בגשרים האלה.

הכלל מופיע גם בנדרים כח ע״א, בגיטין י ע״ב ובבבא בתרא נד ע״ב. המשנה עצמה (בבא קמא י, א) מלמדת על הצד השני: ״אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין״ – כי בימיהם רבים מהגובים היו שרירותיים, וכספם נחשב גזול.

הגבול: חוק כללי ולא שרירות

הרמב״ם (הלכות גזילה ואבידה ה, יא–יד) מבחין בין שני מצבים. מוכס ״העומד מאליו״, או כזה ש״אין לו קצבה, אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה״ – דינו כלסטים. אבל ״מכס שפסקו המלך, ואמר שיקח שליש או רביע או דבר קצוב״ – מחייב. ובלשונו: ״כללו של דבר: כל דין שיחקוק אותו המלך לכל, ולא יהיה לאיש אחד בלבד – אינו גזל. וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל, אלא חמס את זה – הרי זה גזל״.

כך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט שסט, ו–יא), ובקיצור שולחן ערוך נאמר בקצרה, בסוף הלכות גניבה וגזלה: ״דינא דמלכותא דינא״ (קיצור שולחן ערוך קפב, טז).

בימינו: מס הכנסה, מע״מ ו״בלי קבלה״

מערכת המס במדינה מודרנית היא ״דין הידוע לכל״ – חוק כללי, שחל על כולם ונגבה לפי כללים. לכן הורו פוסקים רבים בדורנו שהעלמת מס אסורה מדין דינא דמלכותא, ויש בה גם חשש גזל מן הציבור וחילול השם. יש פוסקים שדנו אם הכלל חל במדינת ישראל באותו אופן כמו בשלטון נכרי, אבל גם הם לא התירו להעלים מס.

שאלה מעשית: עסקה ״בלי קבלה״ כדי לחסוך מע״מ. כאן שני הצדדים משתתפים בהעלמה, ויש בה גם ״לפני עיוור״. מי שמציע הנחה במזומן ״אם לא צריך חשבונית״ – מוטב שיסרב בנימוס.

טעויות נפוצות

• לחשוב ש״דינא דמלכותא״ חל רק בחוץ לארץ ולא במדינת ישראל.
• לחשוב שאם המס ״גבוה מדי״ או ״לא הוגן״ – מותר להתחמק ממנו. הגבול ההלכתי הוא שרירות, לא גובה המס.
• לחשוב שקונה שמסכים לעסקה ״בלי קבלה״ אינו שותף לעבירה.