גזל, עושק והשבת אבידה – כללי היסוד בממון של אחרים

לא תגזול ולא תעשוק

בפרשת קדושים נאמר: ״לא תעשק את רעך ולא תגזל, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר״. הרמב״ם, בהלכות גזילה ואבידה א, פוסק שאסור לגזול אפילו כל שהוא, וכך נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט שנט.

ההבדל בין השניים: גזלן לוקח ממון שאינו שלו. עושק הוא מי שהממון של חברו הגיע לידו ברשות – הלוואה, שכירות, שכר עבודה – והוא דוחה ואינו משלם. גם מי שמשלם לעובד באיחור, בלי הסכמתו, נכשל באיסור ״לא תלין״, וכך נאמר גם בדברים כד, טו: ״ביומו תתן שכרו״.

גם בדברים קטנים

הרמב״ם (שם, ט–י) מוסיף את ״לא תחמוד״: מי שלוחץ על חברו שוב ושוב עד שימכור לו דבר שלא רצה למכור – עובר על לא תחמוד, גם אם שילם את מלוא המחיר.

• להשתמש בחפץ של אחר בלי רשותו, גם כשמתכוונים להחזיר.
• לקחת ״רק קצת״ ממה שאינו שלך, או ״בצחוק״.
• להשאיר אצלך כסף עודף שקיבלת בטעות.
• לדחות תשלום לנותן שירות או לעובד בלי סיבה.

השבת הגזלה

מי שגזל אינו יוצא ידי חובה בחרטה בלבד: צריך ״והשיב את הגזלה אשר גזל״ (ויקרא ה, כג). גם לפני יום הכיפורים – עבירה שבין אדם לחברו שיש בה ממון דורשת גם השבת הממון וגם בקשת מחילה. ראו בקשת מחילה.

השבת אבידה

התורה מצווה: ״לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך״ (דברים כב, א), ומסיימת: ״לא תוכל להתעלם״ (שם, ג). בשולחן ערוך, חושן משפט רנט, נפסק שהרואה אבידה של יהודי חייב לטפל בה ולהשיבה.

באופן כללי: אבידה שיש בה סימן – משהו שבעליה יכולים לזהות, כמו מקום, צורה מיוחדת או כמות – צריך להכריז עליה או לפרסם, ולהחזיר למי שנותן סימנים נכונים. אבידה שאין בה סימן, במקום שבו ברור שהבעלים כבר התייאשו – לפעמים מותרת למוצא. בין שני הקצוות יש פרטים רבים, ולכן במקרה מעשי – לשאול רב.

ההלכות בקיצור: קיצור שולחן ערוך, סימן קפב (גזל) וסימן קפז (אבידה ומציאה).

טעויות נפוצות

• לחשוב שדבר קטן או ״בלי ערך״ אינו גזל.
• לחשוב ש״שאלתי בלי לבקש, אבל החזרתי״ – אין בעיה.
• לדחות תשלום לעובד או לבעל מקצוע ״כי הוא לא ממהר״.
• להשאיר אבידה במקומה ״כי זה לא ענייני״, כשיש בה סימן.