משלי פרק כ״ב

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב

   מצודת דוד:נבחר. שם טוב נבחר מעושר רב וחן טוב נבחר מכסף וזהב:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   נבחר שם מעשר רב. שם טוב:

   מכסף ומזהב. נבחר חן טוב:

   מלבי"ם

   נבחר שם מעושר רב, קניני העושר הם קנינים מדומים בלתי דבוקים מתעצמים עמו, ופתאום יורש ואבד העושר בענין רע, אבל השם שקנה על ידי מעשיו הטובים הם מתעצמים בנפשו בלתי נפרדים ממנו, תכלית העושר הרב יותר מן הצורך להשיג כבוד ושיהיו דברים נשמעים, וזה ישיג יותר בעל השם. והעושר רב צריכה שמירה וגוזל שנת בעליו, לא כן השם, מכסף ומזהב חן טוב הכסף והזהב אין להם מעלה פנימית רק הסכמיית שהסכימו עליהם לתת להם שיוי יותר על יתר המתכיות, ודוגמתו החן טוב, שאדם מוצא חן בעיני אנשים מצד ההסכמה, אבל זה יותר טוב לו מכסף ומזהב שישיג, שמציאות חן הוא נמצא בו בעצמו לא בדבר אחר, וגם שמה שיוכל להשיג אצל שליט ושרים ע"י שיתן כסף וזהב, ישיג יותר ע"י מציאות חן, והנה השם הוא לפי המעשים והחן הוא מצד החנינה כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ונגד זה העושר הוא הקנין שלו ונבחר ממנו השם שהוא קנין עצמי לו, והחן שאינו קנין רק מוצאו בעיני אחר טוב מכסף וזהב שיתנו לו אחרים:

   רלב"ג

   נבחר שם מעושר. ידוע כי השם הטוב יהיה לאדם בסב' יוש' תכונותיו ופעולותיו והוא נבחר וטוב לאד' מעוש' רב והחן הטוב שיש לו מהאנשי' הוא נבחר מכסף וזהב כי בסבת יושר תכונותיו ופעולותיו והיותו אהוב לאנשים יהיה לו מחסה מהרעות יותר ממה שיוכל לחסות בכספו וזהבו כמו שיאמר משל הדיוט יותר טוב אהוב בשוק מזהב בארגז:

   אבן עזרא

   נבחר, עשיר שנים דבקים. טוב עומד במקום שנים וכן הוא שם טוב וחן טוב נבחר מעושר רב, כי עשיר ורש נפגשו ור"ל שהסבות יורדות מן השמים על הארץ ובני אדם המקבלים נפגשו בהם, כלומר שפגש בזה העושר ובזה הרשות.

   וזה עושה כלם ה' שהוא יתן העושר והרשות והוא עושה העשיר והדל, אבל שם טוב איננו פגע, כי האדם קונהו לעצמו במעשיו הטובים, וחן שיתן חנו בעיני כל רואיו על מעשה הטוב, על כן נבחרו מעושר רב.

2. (ב)עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם יְהוָה

   מצודת דוד:עשיר. מוסב למעלה לומר לזה נבחר שם וחן מעושר כי העושר לא ישובח והעוני לא יגונה כי מה׳ יצא הדבר בגזרה היורדת מן השמים ופגשה בהם בזה העושר ובזה העוני כפי הגזרה הגזר כי ה׳ עושה כל אלה ולא בעבור רוב החכמה העשיר העשיר אבל השם והחן באה בבחירת האדם עצמו:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   נפגשו. ענין פגיעה כמו רש ואיש תככים נפגשו (לקמן כט):

   רש"י

   עושה כולם ה'. כשעני אומר לעשיר פרנסני והוא עונה קשות עושה כולם ה' הקב"ה עושה אותם חדשים לזה עני ולזה עשיר:

   מלבי"ם

   עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' זה טעם על שהשם נבחר מעושר רב, כי העושר אינו קנין תמידי, כי העשיר והרש נפגשו מצייר שהעשירים והרשים אינם עומדים במקום אחד שזה יעמוד בצד העושר וזה בצד העוני עד שלא יפגשו זה בזה, כי הם הולכים תמיד עולים ויורדים בסולם, עד שהעשיר והעני נפגשים זה בזה אם בתחילה בעת שעלה העשיר אל ראש הסולם ירד הרש ממנו למטה ונפגשו בדרך, ואם אחר זה בעת יעלה, הגיע העשיר אל ראשו שאז יתחיל לרדת במסבה, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, והרש בהיותו בקצה המטה יתחיל לעלות ויפגשו שנית, כמ"ש הקב"ה עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה, ועז"א עושה כולם ה', ה' עושה תמיד עשירים ורשים, שכן תקן את ההנהגה, וא"כ העשיר סופו לרדת ולאבד העושר, וטוב ממנו השם טוב אשר לא יסוף לעולם:

   רלב"ג

   עשיר ורש נפגשו. ולבאר כי העושר אינו נחסר מאד אמר כי כבר יקרה בעשיר ורש שיפגשו זה את זה כאילו תאמר שהעשיר ירד מעט מעשרו והרש יעלה ויקנה העושר מעט מעט עד שיקר' מזה שיהיו שוים בקנינים לפי שהש"י עושה זה עני וזה עשיר או ירצה בזה שהעשיר והרש נפגשו שלא יוכל לחיות זה בלא זה והמשל שאם היו כל האנשים עשירים לא ימצא איש עושה מלאכה מהמלאכות המעשיות ויפסד היישוב ואם היו כלם עניים לא יוכלו להתפרנס זה מזה ולזה הוא מבואר כי הש"י עושה קצת האנשים עשירים וקצתם עניים כדי שיתקיים המציאות ויהיה אמרו עשיר ורש נפגשו כאמרו חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו:

3. (ג)עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ

   מצודת דוד:ראה רעה. הערום רואה הרעה המעותדת לבא ונסתר ממנה ר״ל שומר עצמו מן הרעה טרם בואה אבל הפתאים עברו דרך הרעה ולא נשמרו והשיג אותם העונש וההפסד:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   נענשו. גם הפסד הממון קרוי בל׳ עונש כמו וענשו אותו מאה כסף (דברים כ״ב:י״ט):

   רש"י

   ערום ראה רעה. עונש של עבירה ונסתר ולא עבר עבירה:

   מלבי"ם

   ערום ראה רעה ונסתר, הערום אינו חכם שידע חקי החכמה, ובכ"ז כבר תלמדהו הערמה להבין דרכו שהוא הולך בה, אם לא יש בו איזה הפסד, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו, ושוקל ומפלס אם לא תגיעהו רעה בעתיד, ועי"כ ראה רעה, אם רעה עתידה לבוא הוא רואה אותה, וגם ונסתר בל ילך בדרך זה שאחריתו רע, כמ"ש יש דרך ישר לפני איש וכו', אבל הפתאים שהם הפך הערום לא לבד שלא יביטו ויזהרו מרעה עתידה, אבל גם עברו על רעה ההוה, ולכן ונענשו שמלבד שהשיגו הרע יקבלו עונש על שלא נזהרו כי היה להם להזהר:

   רלב"ג

   ערום. הנה האיש הערום והחכם ראה הרעה קודם בואה ונסתר להמלט ממנה ואולם הפתאים לא נתנו לבם לזה ועברו במקום הרעה שם השיגם ההפסד והעונש:

   אבן עזרא

   ערום שלמד ערמה הוא רואה רעה הבאה ונסתר ונחבא עד שיעבור זעם, ורשעים עברו ברעה ונענשו קבלו עונש.

4. (ד)עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים

   מצודת דוד:עקב. סוף הענוה היא יראת ה׳ ר״ל הענוה תסבב היראה כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום ותבוא בלבו יראת הרוממות וימצא עושר וכבוד וחיים:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   עקב. עניינו סוף ואחרית ע״ש שהעקב הוא סוף הרגל:

   רש"י

   עקב ענוה. בשביל הענוה יראת ה' באה, ד"א ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה:

   מלבי"ם

   עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים, שורש הענוה מסתעף ממה שמשיג גדולתו של יוצר בראשית וכחו הגדול והמציאות אשר ברא, עד שישיג שהנהו כאין וכאפס לפני קצת מבריאותיו, והגם שישיג בעוה"ז מלכות וחכמה וגבורה וכל המעלות, ידע כי הוא כנמלה קטנה לפני המלך הגדול העומד עליו, וכאין חשוב לפני הקטן שבמלאכיו, ומחשבה זו סופה להכניס בלבבו יראת ה' שיירא מעשות דבר נגד רצונו, כמ"ש הרמ"א שויתי ה' לנגדי תמיד וכו' כי אינו דומה ישיבת האדם וכו' כ"ש כשישים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכו', ומי שנוחל ענוה ינחל עושר וכבוד כי ה' יגביהנו. מדה כנגד מדה, וינחל חיים אם חיי הנצחיים ע"י שיזהר מרע, אם חיי העוה"ז בהשגחת ה' הפך המתגאה שיסיר יראת ה' מנגד פניו ודרכיו דרכי מות:

   רלב"ג

   עקב ענוה. בשכר תכונת הענוה יגיע האדם אל שיקנה יראת ה' כי מפני היותו שפל בעיניו יתבונן מפני זה בנמצאים הנכבדים העליונים ממנו וכאשר יראה עוצם הש"י הנה יקנה מזה שיירא מהש"י בתכלית מה שאפשר ומזה יגיע אל שיקנה עושר בקניינים המדומים ובדעות ויקנה ג"כ כבוד וחיים בעניינים המדיניים וזה מבוא' במעט עיון מה שקדם מהדברים:

   אבן עזרא

   עקב, צנים שנים דבקים.

   עקב סוף ענוה מסבבת יראת השם, כענין: מצוה גוררת מצוה ומסבבת לעניו עושר וכבוד ממון, או שיכבדוהו אחרים.

   וחיים שיאריכו ימיו.

5. (ה)צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם

   מצודת דוד:צנים פחים. קוצים ופחים יקושים נמצאים בדרך עקש ר״ל המעקם דרכיו יתייסר בקוצים וילכד בפח אבל השומר נפשו וסר מדרך העקש הנה ירחק מצנים ופחים ולא עליו יהיו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   צנים. קוצים כמו ולצנינים בצדיכם (במדבר לג):

   רש"י

   צנים פחים. כמו (במדבר ל״ג:נ״ה) לצנינים בצדיכם ובאו עליך הוצן (יחזקאל כ״ג:כ״ד) ל' גדודים ולסטים:

   צנים פחים. הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מוכני' לו:

   שומר נפשו ירחק מהם. שמיישר מעשיו ינצל מהם:

   מלבי"ם

   צנים פחים בדרך עקש, הדרך הישר בתהלוכות הנפש הוא הדרך האמצעי, והדרך הנוטה מן האמצעי אל קצה היתרון או קצה החסרון הוא דרך עקש, נוטה מן הישר, ותפס לזה משל מן הטבע שהאויר הממוזג הוא השוה לבריאות הגויה, אבל הנוטה לקצה היתרון אל החמימות ישרוף את הדמים כי תגבר האדומה והיובש והאש, וזה קורא פחים, שהם גחלים בוערים, והנוטה לקצה החסרון תגבר הצנה, והקור יצמית את הדם, וזה קורא צנים חולי הבא על ידי רוב הצינה, ושניהם ממיתים את הגויה, וכן בהנהגת הנפשות, בקצה היתרון תלהטהו אש בוער, ובקצה החסרון תקפיאהו הקור והרפיון, ולכן שומר נפשו ירחק מן הקצוות וילך בדרך הישר הממוצע:

   רלב"ג

   צנים פחים. הנה בדרך האיש העקש והוא ההולך בדרך מעוות שאינו משגיח כראוי אי זה הדרך ראוי שילך ימצא צנים להנזק בקרירות האויר וימצא בו פחים להלכד בהם רגליו ומי שהוא שומר נפשו והוא המתבונן בדרכיו והולך בהם דרך ישרה ירחק מאלו הדברים המזיקים כי הוא לא ימסור עצמו לסכנות ויעיין באי זה דבר ראוי שישתדל בהשגתו ובאי זה אופן שיהיה נמלט מהרעות והפגעים:

   אבן עזרא

   צנים שרשו צנן מן ולצנינים וענינו סלונים.

   בדרך עקש שיהיה נלכד בהם והעניו ששומר נפשו ואינו עושה רע, רחוק מהצנים.

6. (ו)חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה

   מצודת דוד:חנוך. התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה׳ לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה וכשיהיה מורגל בעבודת ה׳ אז גם כי יזקין לא יסור ממנה כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חנוך. הוא ענין התחלה לדבר שעתיד לעמוד בו כמו ולא חנכו (דברים כ׳):

   רש"י

   חנוך לנער. לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים אם לטוב אם לרע: גם כי יזקין לא יסור ממנה:

   מלבי"ם

   חנוך לנער על פי דרכו, מצוה ב' דברים, א] שיחנכו את הנער, והוא שירגילנו מנעוריו אל השלמות, אם בדעות, אם במעשים ובמדות, כי ההרגל שיורגל בנעוריו, יעשו בו חקוי עצום ורושם שמור בנפש לא יסור גם לעת זקנה, לא כן החינוך שיתחנך בגדלותו אין החקוי קבוע בנפש, וימוש ממנו לעת זקנתו, ב] מצוה שיהיה החינוך ע"פ דרכו כי כל אדם מסוגל מטבעו לענין אחר, בין בדעות יש שמוחם חד, ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו, ובין במעשים, יש שמוכן לאומנות מיוחד, ולמדה מיוחדת, ויקבל אותה בקל, וזה יוכר בהנער לפי התשוקה, ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד, צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרושמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה, שאז לא יסור ממנה גם כי יזקין, לא כן אם יחנכהו אל מה שהוא זולת טבעו:

   רלב"ג

   חנוך לנער. אשר יחנוך לנער על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה לחשבו והשגתו שכבר יקבל המוסר כאשר יגדל הנה ימשך שלא יוכל להסירו אחר זה מהדרך הרעה ההיא וגם לא יסור ממנה מעצמו וגם בעת זקנתו:

   אבן עזרא

   חנוך למד, כמו: חניכיו כלומר מלומדי כלי מלחמה שלו.

   גם לרבות הזקנה על הנערות.

7. (ז)עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה

   מצודת דוד:עשיר. העשיר בדעת ימשול בעניי הדעת וכן עבד לוה לאיש מלוה ר״ל כמו שהלוה הוא מוכנע להמלוה על כי לוה לו די מחסורו כן ימשול החכם בעניי הדעת על כי יספיק להם משאלותם בדבר החכמה:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   עשיר ברשים ימשול. עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם:

   מלבי"ם

   (ז-ט) עשיר ברשים ימשול וכו', זורע עולה וכו', טוב עין וכו', נודע מקורות העמים כי בימי קדם היו העשירים מלוים מעות להדלים ברבית, והיה החק כשלא היה לו לשלם היה לו רשות לקחת אותו ואת אשתו ובניו לעבדים ולרדות בו בשבט כרצונו, והיו העשירים מלוים להדלים ועל ידי הרבית התמוטטו לגמרי ונעשו רשים, שהרש גרוע מן הדל שהדל התדלדל מנכסיו ולרש אין כל, ואז נעשו לו עבדים, אבל עי"כ התעורר כפעם בפעם מרידה מן העם הלוים, והיו הורגים את העשירים ועושים בם נקמות גדולות, עד שעי"כ הוכרחו השרים כ"פ להקים חק לוותר את החובות או לשלמם מכיס המדינה להשקיט המרד, ובעתים האלה העשירים שלא היו מלוים ברבית רק חננו את הדלים בצדקה, היו נצולים ועמדו בכבוד ובברכה בין העם, וז"ש העשיר ימשול ברשים ע"י שהלוה עבד לאיש מלוה, אמנם הסוף הוא, שמי שזורע עולה שמלוה מעות ברבית לעשות עולה, יקצר און, כי אז יכלה שבט עברתו שבו רודה את הרשעים, כי יקומו עליו ויהרגוהו, ואז טוב עין הוא יבורך מי שנתן מלחמו לדל, לא המלוה ברבית לעשות את הדל לרש, רק מי שנתן לו מלחמו ועזרו בכספו בלא בצע, הוא יבורך מן העם:

   רלב"ג

   עשיר ברשים ימשול. האיש העשיר ימשול ברשים ולזה ישובח העושר מזה הצד וכי ילוה מטובו לאיש הנה האיש הלוה הוא לו כפוף ונכנע כאילו הוא עבדו מצד החסד שגמל אותו והנה בזה האופן ימשול העשיר ברשים במה שיגמל להם מהחסד:

   אבן עזרא

   עשיר, זורע, טוב [ז-ט] ג' דבקים. ברשים שאין להם מאומה, ימשול בהם בכח ולווה ממנו יכריחנו שיהי' עבדו.

8. (ח)זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר־אָוֶן וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה

   מצודת דוד:זורע. כמו הזורע דבר מה הנה יקצור המין שזרע כן הגמול לפי המעשה: ושבט עברתו. שבט חמתו שהיה מכה ורודה בה הנה יכלה ר״ל יפסיד היכולת:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ושבט עברתו. הושאל לשון שבט על העברה והזעם וכן אשור שבט אפי (ישעיהו י׳:ה׳):

   רש"י

   זורע עולה. יקצר און לפי זריעתו קצירתו לפי פעולתו יהיה קבלת משכורתו:

   ושבט עברתו יכלה. קנה השבולת שלו כלה והולך לו, יש אומרים (סא"א) שבט חמתו שרודה בני אדם כלה והולך לו לפי שמפסיד את יכולתו:

   רלב"ג

   זורע עולה. אך מי שיחשוב למשול באנשים בהפך זאת התכונה והוא בעול והחמס שיעשה להם הנה לא תמשך ממלבתו עליהם כי כבר יגיע לו רע מהרע שיעשה ר"ל כי במה שיזרע מהעול יצא לו קציר נאות למה שעש' אותו מהרע וזה הקציר והפרי שישיג מזה הוא עמל ואון לא דבר שיש בו תועלת ויקרה לו מהרע מה שיכלה בו שבט עברתו ר"ל שלא תשאר לו שררה יוכל להכות בה האנשים בשבט עברה כמו שהיה עושה קודם זה:

   אבן עזרא

   זורע שיעשה עולה העשיר למשול ברשים, יקצור און יקבל שכרו כראוי לו.

   ושבט כי העברה מדומה לשבט, כענין: הוי אשור שבט אפי. והטעם שיתעבר ברשים יכלה השבט ולא יעבור בהם עוד, כי השם יכלהו.

9. (ט)טוֹב־עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי־נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל

   מצודת דוד:טוב עין. הנותן לעני בעין יפה יבורך מה׳ כי הלא נתן מלחמו לדל ואם עוד יבורך בנכסיו ישפיע עוד יותר ולא ירע לבבו בתתו לו:

   עוד פירושים על פסוק ט: רלב"ג, אבן עזרא

   רלב"ג

   טוב עין. אך מי שהוא טוב עין וימשול באגשים בהטבתו להם הוא יבורך מאת הש"י ויתחזק כחו להטיב להם ולמחול בהם מפני שנתן מלחמו לדל כי בגלל הדבר הזה יברכהו הש"י:

   אבן עזרא

   ואיש טוב עין שיתן לדלים מלחמו, הוא יבורך מלא ברכת ה'.

10. (י)גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן

    מצודת דוד:גרש לץ. גרש ממך את הלץ ויצא המריבה כי דרך הלץ לחרחר ריב: וישבות. אז יבוטל דין וקלון כי כשיהיה ריב יגשו למשפט ויריבו לבזות זה את זה וכשאין מחרחר ישבות הכל:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וישבות. ענין הבטול כמו שבת נוגש (שם יד):

    רש"י

    גרש לץ. יצר הרע:

    מלבי"ם

    גרש לץ ויצא מדון, המדון הוא הענין והטענה שבעבורה יהיה לו דין ומשפט עם חברו, וכבר בארתי שהמדון יתעורר ע"י כמה סבות, ע"י השנאה כמ"ש שנאה תעורר מדנים, וע"י איש חמה ואיש אף, כמ"ש איש חמה יגרה מדון, כי בלא סבה לא יקפידו על ענינים קטנים לדון ולריב בעבורם, ואמר פה שגם ע"י הלץ יתעורר מדון, שהלץ ילוצץ על כל, וע"י לצנותו ישלח מדון, ונותן עצה לכל איש שיגרש הלץ מביתו ולא יתחבר עמו, ועמו יצא המדון, וכשלא יהיה מדון לא יצטרכו לילך לדין ולזילותא דבי דינא, ועז"א וישבות דין וקלון, שהדין הוא מצד הב"ד שמעיינים בדבר המדון:

    רלב"ג

    גרש לץ. מדרך הלץ לשנוא האנשים ולהלעיג בהם ולעורר להם מדינים ולזה אם תגרש לץ מהבית יצא המדון ממנו כי הוא היה המעורר מדינים שם וישבות מהבית ריב וקלון המריב שם והמבייש האנשים:

    אבן עזרא

    גרש הסירהו מפניך כי אז יצא המדון מקרבך.

    וישבות דין שלא יביאך למשפט וישבות קלון שלא יקלך.

11. (יא)אֹהֵב טְהָר־לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ

    מצודת דוד:אוהב. מי שאוהב איש טהר לב מבלי סיג און ויאהב את מי שיש חן באמרי שפתיו על כי בדעת ידבר הנה המלך מכבדו כי כן דרך המלך לאהוב אנשים כאלה:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אוהב. טהר לב חן שפתיו מי ששפתיו חן:

    רעהו מלך. הקב"ה אוהבו ומחבבו:

    מלבי"ם

    אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך, לאשר צוה לגרש את הלץ שדרכו לשלח מדון ובלי להתרועע עמו, אמר בהפך האיש שהוא אוהב לכל אדם, והוא טהר לב ובשפתיו חן שזה הקצה ההפך מן הלץ, שלבו מלא סיג, ושפתיו מלאו ריב, והוא שונא לכל, אבל האוהב הנאמן, ושלבו ופיו שוים, ולא ידבר לצנות רק דברי חן, ראוי שאפילו המלך יהיה רעהו וחברו:

    רלב"ג

    אוהב טהר לב. אך מי שהוא טהור לב ואוהב בלי לב ולב הנה החן והאהבה שמראה בדבריו לאהובו רעיונו מולך ומושל בו אז ירצה בזה כי לא יאמר בפיו רק מה שבלבו לעשות והנה הביאור הראשון הוא יותר נקשר אל מה שלפניו מן הדברים:

    אבן עזרא

    אוהב עומד במקום שנים טהר לב, שהוא טהור מרעות, שהם כנגד הסיגים ואוהב חן שפתיו, כלומר איש חן בעבור שיש לו שפתי דעת. גם יתכן להיות חן שם התאר ומי שיאהב שניהם תגדל מעלתו, עד שיהיה המלך רעהו כחושי הארכי אוהב הטהורים, שהיה רעה דוד.

12. (יב)עֵינֵי יְהוָה נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד

    מצודת דוד:עיני ה׳. המקום ישגיח בשמירת אנשי הדעת ויעוות לקלקל דברי עצת הבוגד אשר ידבר ללכוד אנשי הדעת לא יוכל להם:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ויסלף. ויעקם:

    מלבי"ם

    עיני ה' נצרו דעת, הנה חקי החכמה לא נמצא עליהם מופת רק הם מקובלים, והאוילים יבזו חקיה ויטילו בה ספיקות, וכן התבונה והשכל הגם שהוא מפעולת מחקר השכל לא רבים יתבוננו, וגם לא יוכלו להתבונן אם לא יהיה להם יסודות מוסדות שעליו נוסדו חקירותיהם, אולם היה בהשגחת ה' שנטע בלב האדם את הדעת, שהם המושכלות הראשונות, והבחינה מן המאוחר אל הקודם ע"י החושים, שעל ידם ישיג האדם ידיעה ברורה, ואז יוכל להשתמש גם בכח הבינה להוציא דבר מדבר ולעמוד על האמתיות וזה מצד ההשגחה שעיני ה' נצרו דעת, ועי"כ יסלף דברי בוגד הבא להכחיש האמתיות:

    רלב"ג

    עיני ה'. הנה עיני ה' והשגחתו שומרת דעת החכמים לקיים מחשבותיהם ועצתם הוא מסלף דברי הבוגדים להפילם ממועצותיהם:

    אבן עזרא

    עיני דברה תורה כלשון בני אדם, עיניו חפצו ורצונו או שכלו נצרו אנשי דעת מכל רע.

    ויסלף יעות השם דברי בוגד החושב רע על אנשי דעת ויבטלם.

13. (יג)אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ

    מצודת דוד:אמר עצל. בעבור העצלות לא יצא מפתח ביתו לעשות מלאכתו ויבדה מלבו לאמר הלא הארי בחוץ ויטרוף נפשי ובתוך הרחובות אהיה נרצח מן הלסטים המצויים שם:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אמר עצל ארי בחוץ. איך אצא ללמוד תורה:

    מלבי"ם

    "אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח - יש הבדל בין חוץ ורחוב:

    * שהחוץ הוא אחורי הבתים, ששם אין רשות הרבים, רק בני החצר לבד משתמשים שם,

    * ו'רחוב' הוא מקום השוק, ששם מתקבצים בני העיר.

    ודרך הוא, שביערות הרחוקים מן היישוב יש חיות רעות, ובדרכים יש לסטים, לא כן בעיר אף בחוצות וכל שכן ברחובות, אין לסטים וכל שכן חיה רעה.

    והעצל, מעצלותו לצאת מביתו, ידמה לו כוח המדמה כאילו:

    * בחוץ, ששם אין רבים מצויים, יש חיות רעות,

    * וברחוב יש רוצחים, הגם שאין שם חיות מפני יראת רבים, עד שמזה ימצא אמתלא לעצלותו בל יזוז מביתו.

    והוא נמשל גם כן על העצל מלעסוק בתורה וחכמה:

    * שאם יאמרו לו לעסוק בחוץ, במחקר וחכמה חוץ מתורה, יאמר שיש שם ארי, כמו שמפרש (משלי כב יד): שוחה עמוקה פי זרות, שמתיירא שלא ייפול בכפירה,

    * ואם יאמרו לו ללכת ברחוב, ללמוד דברים שרבים דשים בה, מתיירא מרציחת אנשים, שלא יבין ולא ישיג את אשר לומד,

    וכל זה - מעצלותו.

    רלב"ג

    אמר עצל. הנה העצל לא יצא מפתח ביתו לעשות מלאכתו מרוב העצלה ויאמר כי הארי בחוץ לטרפו אם יצא מביתו והלסטים ברחובות להרגו אם ילך שם:

    אבן עזרא

    עצל רשע.

    ארי בחוץ עלה כדי שלא יצא לבקש מחייתו.

    ארצח שהארי ירצחהו.

14. (יד)שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת זְעוּם יְהוָה יִפָּל־שָׁם

    מצודת דוד:שוחה. כחפירה עמוקה אשר הנופל בה קשה לו לעלות כן הוא הנלכד בפתוי פי זרות היא המינות אשר יקשה מאוד לפרוש ממנה: זעום ה׳. מי שה׳ זעם עליו וחפץ במיתתו הוא נכשל בה כי לא יאיר עיניו בתחלת הפתוי להבין סכלות הדבר וכזביו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שוחה. בור כמו בשחת עשו (תהלים ט׳):

    זרות. מל׳ זר:

    זעום. ענין כעס:

    רש"י

    שוחה עמוקה פי זרות. פי עובדי גלולים:

    זעום ה'. מי שהקב"ה שונאו נופל ונכשל בה:

    זעום. נזוף מלפניו:

    מלבי"ם

    שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם, פי זרות הם דרכי החכמה והפילוסופיא של עובדי גלולים (ומבואר אצלי ששם פה בא על החכמה) דומה כשוחה עמוקה, השוחה היא חפירה העשויה ללכוד בה בני אדם, וכשהיא עמוקה א"א שהנופל יצא ממנה, כן בלימודיהם יצודדו הנפשות לפורחות ולכפירה, וא"א עוד שיצא משם אל אור החיים, וגם אין לו תקוה שה' יעזרנו לצאת מן השחת, כי זעום ה' יפל שם, הנופל שם הוא זעום ה', חל עליו קללת ה' וזעמו, כי נלכד במינות ואבדון, ודפריש ממינות מיד מת כמ"ש כל באיה לא ישובון:

    רלב"ג

    שוחה עמוקה. הנה הפה הדובר זרות ותהפוכות ודברים הם הפך האמת וביחוד בהתחלות והשרשים הם בדמיון השוחה העמוקה שהנופל בה אין לו תחבולה לצאת ממנה זעום ה' הוא מי שיפול בזאת השוחה כי תמיד יתרחק מן הדרך הנכונה והשלימות כל מה שיחזיק בזאת התכונה הפחותה:

    אבן עזרא

    שוחה, אולת שנים דבקים.

    שוחה על משקל גולה. והטעם: כשוחה שהיא עמוקה כן פי נשים זרות לזעומים, מי שהשם זעם אותו וחפץ במיתתו יפול שם, אבל הנער, אע"פ שהאולת קשורה בלבו ראוי להכותו בשבט מוסר, כי הוא ירחיק האולת ממנו.

15. (טו)אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב־נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ

    מצודת דוד:אולת קשורה. דבוק הוא במעשה האולת כאלו קשורה בלבו אבל שבט המייסר ירחיק ממנו את האולת:

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    אולת קשורה בלב נער, האולת היא הספיקות שיסופק על דרכי החכמה ויחלוק עליהם, אומר שהגם כשתהיה האולת אצל הגדול בשנים יעשה שורש במעמקי לבבו וא"א להפרידו ממנו, כמ"ש אויל ינאץ מוסר אביו, אם תכתוש את האויל וגו', אבל בלב נער עדיין לא מצאה האולת שורש במעמקי לבבו בפנים, רק היא קשורה בלבו, כקושר דבר אל דבר על ידי חוט או משיחה, שאם ינתק החוט הקושר אותם יסור הקשר, כן האולת הוא אצלו דבר חיצוני, רק קשורה בו, ועל ידי שבט מוסר ירחיקנה ממנו:

    רלב"ג

    אולת קשורה בלב נער. בלב הנער קשורה אולת בהתחלה ענינו כי מפני היותו נבהל ונחפז לעשות מה שיחפוץ לא ידרוך בעניניו בסבות הנאותות ולא יתיישב להתבונן מה שראוי לעשות ומה שראוי שיתרחק ממנו אך שבט מוסר ירחיק מהנער האולת הזאת ולזה ראוי לאדם ליסר בנו בתחלת ענינו כי אז יוכל להקנותו מוסר:

16. (טז)עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ־לְמַחְסוֹר

    מצודת דוד:עושק דל. דבר בהווה על כי אין העשיר מניח לגזול הימנו כי חזקה ידו להרבות לו. בחושבו שבזה יתרבה הונו: נותן לעשיר. וכן הנותן מתן לעשיר: אך למחסור. בשתי אלה לא יבוא יתרון כי אם חסרון בעשרו כי הגזל יאבד עוד את שלו ובתת מתן לעשיר בעצמו מחסר עשרו והמקום לא ימלא החסרון כי לא עשה מצות ה׳ במתן ההוא:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    עושק דל להרבות לו. עושר:

    נותן לעשיר. סוף שנותן ממונו לעו"ג העשירי' ואך למחסור הוא בא:

    מלבי"ם

    עושק דל להרבות לו, מי שהוא עושק דל הגם שאין כוונתו לעשקו רק שיהיו המעות בתורת הלואה ושיתן להעני רבית כדי שאח"כ יוכל לתת לו הרבה בפעם אחד, והגם שאינו עוצר המעות בידו רק נותנו ביד עשיר שיהיו בידו ברבית, בכ"ז הוא אך למחסור, ויל"פ אם עושק דל ועוצר שכרו, כדי שיתאסף לו שכר הרבה בפעם אחד, ויוציאנו עי"כ ממעמד הדלות אל מעמד העושר, שעושק הדל ועוצר שכרו ומרבה לו, שעוסק בהמעות לטובת הדל שיתרבה, ואח"כ נותן לעשיר כי אחר שנאסף אצלו מעות הרבה כשמחזיר לו הוא נעשה עשיר עי"כ, הגם שידמה שעשה לו טובה גדולה, בכ"ז הוא אך למחסור כי עשק דל ונתן לעשיר הגם שעתה נותן לו ונעשה עשיר, הלא נתן לעשיר ועשק לדל, שבעת העשק היה דל וסבל חרפת רעב ולחץ, ומה יועיל מה שנותן אח"כ בעת שיהיה עשיר, במה ישא חטאו מה שסבל על ידו לחץ ודוחק, וכבר באר החכם בספר המדות שתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכלית הטוב שיכוין להגיעם אליו בדרך טוב ונכון, שאל"כ יקרהו כמו שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב להיות הגבול האמצעי כוזב:

    רלב"ג

    עושק דל להרבות לו. מי שהוא עושק הדל והוא הכח המתעורר לתאוות הגופיות שלא יתן לו Xתאוותיו דבר הנה זה הוא להרבות לו כי כל מה שיתמיד להתנהג תמעט תאותו לאלו הדברים ולזה יהיה תמיד שבע ומי שיתן לעשיר תאוותיו והוא האיש הנמשך אחר התאוות הנה זה לו למחסור כי תמיד יהיה יותר רעב בסבת רוב תאוותיו כאמרם אבר קטן יש לו לאדם משביעו רעב מרעיבו שבע או ירצה בזה הנה אם הדל העושק כבר יש לו השתדלות מה כי הביאהו ולזה שם מגמתו להרבות לו קנינים אך הדל הנותן לעשיר הנה אין לו בזאת המתנה תועלת רק לחסר קנינו כי העשיר לא יחשוב מאד המתן הזה עם שהוא יבזה הדל וילעיג עליו על מה שנתן לו ולא ישתדל להשיב לו גמול וזה מפורסם מהעשיר והנה הביאור הראשון הוא יותר נכון:

    אבן עזרא

    עושק, אך למעט מה שיחשוב להרבות לו, כלומר עושק דל להרבות לנפשו או לתתו לעשיר, אך בעבור מחסור שיבואהו עשקו.

17. (יז)הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי

    מצודת דוד:ולבך. ר״ל לא שמיעת האוזן בלבד כי גם לבך שים לדעת התורה להבינה ולזכרה:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תשית. תשים כמו שת לי אלהים זרע (בראשית ד׳:כ״ה):

    רש"י

    הט אזנך שמע דברי חכמים. ללמוד תורה מחכם כל שהוא:

    ולבך תשית לדעתי. ואם רבך רשע לא תלמוד ממעשיו:

    מלבי"ם

    הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, דברי חכמים בחכמה הם דברי קבלה, שקבלו חקי החכמה מאת ה', כי אין על החכמה מופתים רק צריך לקבלה מפה לאזן, אולם שלמה ע"ה בספר משלי אמר לדעת חכמה ומוסר, שע"י משליו הסביר חקי החכמה במשלים עד שיושג מהם ידיעה, שגדר הדעת הוא שמשיג הדבר בידיעה ברורה, ועז"א הנך צריך להטות אזנך ולשמוע דברי חכמים מצד הקבלה, ואז אחר שתקבלם מצד הקבלה, ויוקבעו בלבך מצד שתבטח על ה' שנתן חקי החכמה והוא יודע אמתותם, אז תשית לבך לדעתי, לפי מה שהסברתי חקיה במופתי הדעת, כי אם לא תקבלם תחלה בקבלה לא יועיל לך דעתי כי תכחיש יסודותם:

    רלב"ג

    הט אזנך ושמע דברי חכמים. ללמד חכמתם ושים עם זה לבך לדעתי ולא תשען על דברי החכמים לבדם רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך המיוסד על יסודות התורה כי התורה היא המישרת להשיג מה שיקצרו מהשגתי בדרך החכמה:

    אבן עזרא

    הט, כי, להיות, הלא, להודיעך [יז-כא] ה' דבקים.

    לדעתי ללמוד דעת, כי נעים דעתי, או כי תהיה נעים כשתשמרם בבטן רמז ללב.

18. (יח)כִּי־נָעִים כִּי־תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל־שְׂפָתֶיךָ

    מצודת דוד:כי נעים. נעים תהיה כאשר תשמרם בלבך הנתון בבטן וכאשר כל דברי התורה יחדיו יהיו נכונים על שפתיך מבלי שגיאה ובלבול ולזה שים לבך להם כי השומע מבלי הבנת הלב לא יוכל להוציא דבר מבלי שגיאה ואף מהר ישכחם:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נעים. ענין מתיקות וערבות:

    רש"י

    כי נעים. יהי לך לאחר זמן אם תשמרם ותצפנם בבטנך שלא תשכחם ואימתי יהיו שמורים בלבך בזמן שיכונו על שפתיך כאשר תוציאם בפיך:

    מלבי"ם

    כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך, אולם אחרי שקבלת דברי חכמים טוב לך דעתי, ר"ל מה שהמשלתי ולמדתיך לדעת חכמה ע"פ הדעת, כי עי"כ תוכל להוציאם בשפתיך, שכבר בארתי שהשפה מציינת את הדעת, שדבר שי"ל בו ידיעה ברורה יוכל לדבר ולהגיד אמתתו בשפתיו, וזה מעלה גדולה, כי אם תשמרם בבטנך הם נעים ונדים, כל עוד שלא תוכל להוציאם בשפתיך (ר"ל שאינך יודע אותם בדעת) רק תשמרם בבטנך מצד הקבלה שקבלת, הם נעים ונדים ואינם קבועים בך כמסמרים בל ימוטו, אבל יכונו יחדו, בעת שיהיו על שפתיך, אם יצאו מבטנך אל שפתיך, להביעם בשפתי דעת, אז יכונו, לא יהיו נעים רק ימצאו כן ובסיס בל ימושו ממקומם:

    רלב"ג

    כי נעים. ומתוק הוא לנפש כי תשמור דברי החכמים בלבך ויכונו יחדיו עם דעתי שהישרתיך אליו על שפתיך:

    אבן עזרא

    יכונו הדברים על שפתיך להיות זכרון.

19. (יט)לִהְיוֹת בַּיהוָה מִבְטַחֶךָ הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף־אָתָּה

    מצודת דוד:הודעתיך היום. בהדברים האלה הודעתיך עתה להיות מבטחך בה׳ ופנה מכל עסקך להעמיק בדברי חכמים בכל לב: אף אתה. ר״ל עם שאתה רק לומד לעצמך ואינך גדול כהמלמד לאחרים מ״מ אף אתה בטח בה׳ כי יש תקוה גם לך:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    להיות בה' מבטחך הודעתיך. אני מודיעך שתבטח בה' ותעסוק בתורה ולא תאמר איך אבטל ממלאכתי ואיך אתפרנס:

    מלבי"ם

    להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, חוזר למעלה נגד מ"ש הט אזנך ושמע דברי חכמים, שהוא להיות בה' מבטחך, ר"ל שתשמע חקי החכמה מפי החכמים שקבלום מאת ה', ותבטח בה' אשר נתן חקי החכמה שהוא יודע סודם ואמתתם ואל תסתפק בהם מאומה, ואח"ז לבך תשית לדעתי כי הודעתיך היום טעמי החכמה והסברתיה במופתי הדעת, כדי שתדע אף אתה, שחוץ ממה שתבטח אל ה' שהוא יודע טעמם וסודותם תדע אף אתה מה שתוכל להשיג מהם:

    רלב"ג

    להיות בה'. אך אתה אחרי הגיעך לזאת המדרגה שזכרתי הודעתיך היום שלא תשען על חכמתך ובינתך אך יהיה תמיד בה' מבטחך עם כל מה שתישיר מהסבות להגעת דרושך כמו שנזכר במה שקדם כי לשוא יוקדמו הסבות אם מאת השם לא נהיה הדבר:

20. (כ)הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת

    מצודת דוד:הלא כתבתי. ר״ל ופן תאמר איך אבטח בה׳ לפנות לבבי מכל עסקי להעמיק בדברי מלמדי שמא שוגים גם המה בדברי התורה ואין מקום לבטוח בה׳ ולקבל שכר ולז״א הלא כתבתי לך בספר התורה דברים חשובים ונכבדים אמורים במועצות ודעת:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שלישים. שרים ונכבדים כמו ומבחר שלישיו (שמות ט״ו:ד׳) ור״ל דברים חשובים ונכבדים וכן שמעו כי נגידים אדבר (לעיל ח):

    במועצות. מל׳ עצה:

    רש"י

    הלא כתבתי לך שלשים. תור' ונביאים וכתובים:

    מלבי"ם

    הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, כמ"ש וידבר שלשת אלפים משל, שס' משלי נחלק לג' חלקים, ועז"א הלא כתבתי לך שלישים במועצות שכולם מלאים עצות לעצמך איך תתנהג, ודעת להיות לך ידיעה ברורה ללמד את אחרים, ונגד מועצות אמר להודיעך, ונגד דעת אמר להשיב אמרי וכו':

    רלב"ג

    הלא כתבתי לך. דברים נכבדים להישירך למועצות בדברים המדיניים ולדעת בדברים העיוניים ואחשוב שקראם שלישים כי כמו שהמלך ינהג כל עם המלכות וכן הענין במשנה אך השלישים ינהיגו כל אחד חלק מהכלל ההוא כן קרא שלישים ההישרות שנתן בדברים החלקיים בתבונה ותבונה ובדעת ודעת:

    אבן עזרא

    שלישים דברים שלישים כתוב בוי"ו. והטעם: אתמול שלשום כתבתי להודיעך אמרי אמת בספר מועצות ודעת.

21. (כא)לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ

    מצודת דוד:להודיעך. ר״ל דברי התורה ההיא עשויה המה; להודיעך אמיתת אמרי אמת לדעת להבדיל בין האמת ובין השקר ולא תירא א״כ עוד פן ידיחוך בשגגתה כי תוכל להשיב אמרי אמת ותשובה נוצחת להמטעים ומגרשים אותך מדרך האמת:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קשט. ענין אמת כמו מפני קושט סלה (תהלים ס׳):

    לשולחיך. ענין טרוד וגרושין כמו הן ישלח איש (ירמיה ג׳):

    רש"י

    להודיעך קושט. שלישים כתבתי לך כדי שתבין מתוכם קושט אמרי אמת. להשיב אמרים אמת:

    לשולחך. לשואלך הוראה:

    מלבי"ם

    להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך, יש הבדל בין קשט ובין אמת, שהאמת יהיה בדבר שהוא אמת בעצמו אף שאין אדם יודע טעמו, והקשט הוא אם אמתתו גלויה ומבוארת לכל, ר"ל המשלים שעשיתי יודיעו אותך הקושט והאמתיות של אמרי אמת, שתבין את האמת על אמתתו, ר"ל שתבין הטעמים והדעת של האמת המקובל לך, וגם שתוכל להשיב אמרים אמת לשולחך, שעל ידי שתשיגם במופתי הדעת ויכונו על שפתיך, תשיב גם לאחרים ותודיעם טעמי החכמה ודעתה בידיעה ברורה:

    אבן עזרא

    קשט ע"ד הפועלים, כמו: ישט.

    אמרים אמת הנכון אמרי אמת, וכן טורים אבן סיגים כסף אילים צמר וכן רבים ע"ד קצרה.

    וטעם להשיב כענין וישב משה את דברי העם אל ה', כלומר כשאודיעך קשט דברי אמת כמו כן אשיב לו אמרים כענין נעשה ונשמע.

    לשולחיך לשם ששלחני אליך ליסרך, כי השכל שליח השם לשולחיך בלשון רבים, כמו: אלוה עושי.

22. (כב)אַל־תִּגְזָל־דָּל כִּי דַל־הוּא וְאַל־תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר

    מצודת דוד:כי דל הוא. ר״ל בחשבך כי דל הוא ואין לאל ידו לעמוד למולך: ואל תדכא. אל תכתת העני בשער המשפט כאשר ישפוט עמך:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    אל תגזל דל. אל תגזלנו כי תראנו דל בעבור שהוא דל ואין לו כח לעמוד נגדך:

    מלבי"ם

    אל תגזל דל כי דל הוא, אומר: הגם שאתה מוזהר מלגזול גם את העשיר, בו האזהרה מצד הגזלה שאסור לגזול; אבל בגזלת דל, חוץ ממה שאתה מוזהר מלגזול, אתה מוזהר מלגזלו ביחוד מצד שהוא דל"; וכן, אל תדכא את העני בשער המשפט, שאין לו שומע מאת השופטים נגדך:

    רלב"ג

    אל תגזל דל. להשענך שהוא חלוש ולא יגיע ממנו לך נזק כי דל הוא ולא יוכל לעמוד כנגדך ואל תדכא עני בשער לזאת הסבה כי תראה שם עזרתך ולעני אין עוזר:

    אבן עזרא

    אל, כי דל הוא וישא צער בדלותו, על כן אל תגזלהו.

    בשער ששם עזרך, כענין: כי אראה בשער עזרתי.

23. (כג)כִּי־יְהוָה יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת־קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ

    מצודת דוד:כי ה׳. ר״ל אם אין לאל ידו לריב ריבו הנה ה׳ יריב ריבם ומן קובעיהם יקבע את הנפש כי ימות ויאבד נפשו:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    וקבע. ענין גזל כמו היקבע אדם אלהים (מלאכי ג׳:ח׳):

    רש"י

    כי ה' יריב ריבם וקבע. ויגזול את הנפש:

    קובעיהם. גוזליה' ובלשון ארמי קביעה גזילה במסכ' ראש השנה אתא ההוא גברא לקמיה אמר ליה קבען פלניא וכו':

    מלבי"ם

    כי ה' יריב ריבם, כי בגזלת העשיר ובהטיית דינו, שיש לו כוח מעצמו, הוא רק עסקי ממון;

    לא כן בהדל והעני, שאין לו מי שיריב בעדו, אז ה' יריב ריבו"; כי החלשים, שאין להם כוח, ה' יריב ריבם;

    ואז אינו דיני ממונות, רק יקבע את קובעיהם נפש:

    רלב"ג

    כי ה' יריב ריבם. כי יש שם חזק ממך לקחת נקמתי ממך והוא הש"י כי הוא יריב ריבם ויגזול נפש הגוזל אותם מדה כנגד מדה כי הגוזל את הדל גוזל ממנו חייו:

    אבן עזרא

    וקבע יחבל או יגזול, כמו: היקבע אדם אלהים.

24. (כד)אַל־תִּתְרַע אֶת־בַּעַל אָף וְאֶת־אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא

    מצודת דוד:אל תתרע. אל תתחבר עם בעל אף ולא תבוא בדרך אחד עם בעל חמה וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תתרע. מל׳ ריע וחבר:

    רש"י

    אל תתרע. אל תתחבר לשון רעות:

    מלבי"ם

    אל תתרע את בעל אף, יש הבדל בין בעל אף ובעל חמות, שבעל אף נוקם בגלוי ואינו נוטר חמה בלב, עליו צוה בל יתחבר אליו, ובעל חמות הוא השומר חמה בלבו ואינו נוקם תיכף, וזה גרוע יותר, צוה שלא יבא עמו כלל אף שלא בתורת ריעות וחברות:

    רלב"ג

    אל תתרע. אל תתחבר עם איש כעס להיות לו רע ולא תבא את איש חמות להתחבר ללכת עמו:

    אבן עזרא

    אל, פן שנים דבקים.

    תתרע תהי רע.

    את כמו עם.

    לנפשך בעבור נפשך שתלכד במוקש ותמות בעונך.

    משכבך בשכבך עליו אם אין לך זולתו.

25. (כה)פֶּן־תֶּאֱלַף אֹרְחֹתָיו וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ

    מצודת דוד:פן תאלף. פן תלמוד דרכו ותקח בזה מוקש לנפשך:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תאלף. תלמד כמו כי יאלף עונך פיך (איוב ט״ו:ה׳):

    רש"י

    פן תאלף. פן תלמד:

    מלבי"ם

    פן תאלף אורחותיו, כי על ידי שתרגיל בדרכיו תעשה ג"כ כן, ולקחת מוקש לנפשך שתוקש בו אח"כ:

    רלב"ג

    פן תאלף. פן תלמד דרכיו ויהיה זה סבה שתקח מוקש לנפשך כי האיש הכעסן יבואו לו רעות גדולות ממיתות אותו:

26. (כו)אַל־תְּהִי בְתֹקְעֵי־כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת

    מצודת דוד:בתוקעי כף. בחברת אנשים התוקעים כף זה בעבור זה להיות ערב בחובו בשעבוד מקויים: בעורבים. בחברת אנשים הנעשים ערבים על ההלואות וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    משאות. ענין הלואה כמו משאת מאומה (דברים כד):

    רש"י

    אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות. הלואות כמו משאת מאומה (דברי' כד):

    מלבי"ם

    אל תהי בתוקעי כף, הוא הערב קבלן, ומוסיף אף לא תהיה בעורבים משאות שלא בדרך קבלנות:

    רלב"ג

    אל תהי בתוקעי כף. להכניס עצמך בשעבוד תחת רעיהם לפרוע חובן והם האנשים שהם עורבים ההלואות בעבור זולתם:

27. (כז)אִם־אֵין־לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ

    מצודת דוד:אם אין וגו׳. ר״ל אם לא יהיה לך לשלם למה תגרום שהמלוה יקח ממך מצעות משכבך:

    עוד פירושים על פסוק כז: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ר"ל כי הלוה בעצמו אם א"ל לשלם אסור לו ליכנס אל ביתו לעבוט עבוטו, אבל בבית הערב מותר ליכנס למשכנו, כמ"ש לא תבא אל ביתו אבל אתה נכנס לבית הערב, וא"כ אתה גרוע מן הלוה עצמו:

    רלב"ג

    אם אין לך לשלם. בבוא המלוה להפרע מאומה למה תביא עצמך אל שיקח משכבך מתחתיך ולא תשאר לך מטה תשכב בה וזאת ג"כ הערה טובה שישמור השכל מהיות ערב בעד הנפש המתאוה:

28. (כח)אַל־תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ

    מצודת דוד:אל תסג. הדרך לעשות דבר לסימן בין שדה האיש לשדה רעהו לדעת גבול השדות ואמר סימן הגבול אשר מעולם אשר עשו אבותיך אל תחזיר לאחור אל תוך שדה רעך להרחיב את גבולך:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תסג. ענין ההחזרה לאחור כמו ארור מסיג גבול (שם כז):

    רש"י

    אל תסג גבול עולם. אל תשג אחור מנהג אבותיך ואז"ל המניח כלכלה תחת הגפן בשעת בצירה כדי שיפול בתוכו הפרט על זה נאמר אל תסג גבול וגו', תסג כמו יסוגו אחור (תהלים קכט):

    מלבי"ם

    אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אזהרה זו כבר נאמרה בתורה (דברים י"ט י"ד) לא תסיג גבול ריעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך, אולם שם בא על המשיג גבול רעהו, ושלמה למד מזה שה"ה שלא יסיג כל גבול שגבלו ראשונים, כמו המנהגים שהנהיגו הראשונים שיהיו לעולם, שעז"א גבול עולם וכן אמר בילקוט אמר רשב"י אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו, כגון אברהם תקן תפלת שחרית וכו' ת"ל אשר עשו אבותיך, וכן בספרי סי' קפ"ח מנין למחליף דברי ר"א בדברי ר"י ת"ל אל תסג גבול עולם, ועיין לקמן (כ"ג י'):

    רלב"ג

    אל תסג גבול עולם. ר"ל שלא תשנה הגבול שגבלו הראשונים בענין הקרקעות כדי לעשוק מרעהו ולהוסיף על קרקע וזאת ג"כ הערה שלא ישנה הגדרים הקודמים שגדרו הראשונים כי בכלם תועלת:

    אבן עזרא

    אל, חזית שנים דבקים.

    עשו תקנו הגבול אבותיך, אבל התעסק במלאכה מי שהוא מהיר במלאכתו - תגדל מעלתו עד שיעמוד לפני מלך.

29. (כט)חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי־מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל־יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים

    מצודת דוד:חזית. כאשר תראה איש מהיר וזדיז במלאכתו דע כי סופו יעמוד לפני מלכים לשמשם ולא יבא למדה זו לעמוד ולשמש לפני שפלים ופחותים:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חזית. ענין ראיה כמו ואחזה אנכי (לקמן כד):

    חשכים. שפלים ופחותים כי כמו שנקראים שרים חורים מל׳ חיור ולובן כן יקראו הפחותים חשוכים מל׳ חושך ושחרות:

    מלבי"ם

    חזית איש מהיר במלאכתו, באר לפי המשל שאיש שהוא אומן גדול עד שלפני מלכים יתיצב לעשות מלאכת המלכים, הגם שהוא מהיר במלאכתו ויש בכחו לעשות מלאכה גם להדיוטות, לא יתיצב עוד לפני חשוכים. אחר שנבחר למלאכת המלך לא ישפיל מעלתו לעבוד עבודת חשוכים, וגם ר"ל שלא יתיצב לפני חשוכים לא יוכל לעמוד לפניהם, כי החשוכים לא יבינו מלאכות הדקות והאומניות הנפלאות רק מלאכות הגסות, ואין מלאכתו חשוב בעיניהם, והיא מליצה ולימוד מוסרי אל האדם, שמלאכתו אשר הוא בזה העולם הוא מלאכת המלך הגדול לשמור משמרתו מצותיו ותורותיו, ולהשכיל באמתתו, ומי שהוא מהיר במלאכתו להתיצב לפני המלך, לא ישפיל עוד לעבוד עבודת החומר ונפש הבהמית החשוכים ולהתבטל מעבודת המלך, בשגם שהמלאכה הרוחנית אשר הוא למלכו לא יקובל אצל החשוכים האלה יושבי מחשך אופל החומר ולא ירצה להם:

    רלב"ג

    חזית איש. אמר לשבח תכונת הזריזות ולהרחיק העצלה הנה כשראית איש מהיר וזריז במלאכתו תמצא שכבר יתיצב לפני המלכים והגדולים כי הם יקרבוהו אליהם מצד זריזותו ולא יתיצב לפני הקשי יום והקודרים וכאילו באר בזה שזריזותו תעלה אותו לגדולה ותשמרהו מהעוני והדלות כאמרם שתין שנין הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף:

    אבן עזרא

    חשוכים עניים, ותרגום: דלות חשיכן מן העם הדלים, עמא חשוכא: