ויועצינו כבתחילה · עלון 492 · פרשת ויצא
תשובה:
בנשיאות הרב משה בויאר שליט"א
בפרשתנו יעקב אבינו חולם את חלומו בהר המוריה, ובסיומו: "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח, טז). ומפרש רש"י: "ואנכי לא ידעתי – שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה".
אומר יעקב אבינו: זה שישנתי וחלמתי – משום שלא ידעתי. אילו ידעתי, לא הייתי יכול לישון. שואל הרבי הקדוש מפיאסצנה הי"ד: וכי יעקב אבינו לא ידע? הרי חזר מחרן באומרו: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו". הוא חזר למקום, משום שידע היטב שכאן עקד אברהם אבינו את יצחק, וזהו מקום גדול מאוד. מהו אפוא "אילו ידעתי לא ישנתי"?
והביאור עמוק מאוד: יש ידיעה המגיעה אל מוחו של האדם ונשארת שם. האדם רואה, שומע וחווה דברים דרך חמשת החושים, והם נכנסים לזיכרונו ושוכנים שם – כשרוצה, משתמש בה, וכשאינו רוצה, אין לו עמה דבר. אבל יש ידיעה הנכנסת אל תוך הנפש, וכפי שיש לכך סימוכין גם בדברי האור החיים הקדוש, היא משתתפת עם הנפש ונעשית חלק ממנה – מלשון "דעת", חיבור. ואז היא משפיעה על כל הילוכו של האדם: על מחשבותיו, רגשותיו, דיבוריו ומעשיו. דוגמה לכך: אחד הדברים הנכנסים עמוק עמוק לתוך הנפש הוא ידיעת ה"אני" – האדם יודע שעליו לדאוג לעצמו, ואוהב את עצמו. ידיעה זו, שאין לתינוק קטן ויש לאדם בוגר, מחלחלת פנימה ונעשית חלק בלתי נפרד ממנו, ועל כל מחשבה וכל פעולה עושה האדם חשבון מה ירוויח ממנה ה"אני" שלו. ואפילו בשנתו הוא מתעורר לכל רעש: מה קרה?
והדבר עובר דרך עולם הרגש. לרגש יש הכוח לקחת ידיעה מן המוח ולהעבירה אל הנפש, כמו שנאמר: "וידעת היום" – אין די בכך – "והשבות אל לבבך".
אומר הרבי מפיאסצנה: יעקב אבינו, שהיה במדרגה גבוהה מאוד, אמר לעצמו – חזרתי משום שידעתי שכאן נגלה הקב"ה לאברהם אבינו, מקום שהתפללו בו אבותיי, אבל הדבר היה מונח אצלי בשכל. אילו היה מונח בתוך הנפש פנימה, לא הייתי יכול לישון. זה שישנתי, משום שהדבר היה במוח ולא בלב.
ומכאן נלמד, להבדיל, למצבים אחרים – אצל יעקב אבינו היה זה מצד הקדושה, וכאן אנו מדברים מן הצד השני. הסיבה שאדם אינו ישן בלילה היא שצרותיו נעשו חלק ממנו – "ידעתי", ולכן "לא ישנתי". עליו להשתדל שמאורעות החיים יהיו אצלו במוח, ולא ייעשו חלק מנפשו. שהרי בשעת השינה חלקים מן הנפש עוזבים את האדם, וכשהוא טרוד בצרותיו, השכל מעכב ע"י המחשבות את הנפש לצאת.
ומה יעזור לו? להכניס אל לבו רגש אחר – לא רגש של מסכנות, דיכאון או חרדה, אלא את סגולתו של רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל: "אין עוד מלבדו". אם יתבונן האדם בגדולת הבורא – "השמים מספרים כבוד קל", "ומבשרי אחזה אלוקה" – ויתרגש בפסוקי דזמרה ובתפילה, יכנס אל נפשו עמוק פנימה "אין עוד מלבדו". וכמובא בספרים הקדושים, כוח הקדושה הנכנס אל הנפש דוחה ממנה את כוח הטומאה, ואז עוברות הצרות אל המוח, אינן עוד חלק מנפשו – וכשהוא הולך לישון בלילה, הוא יכול לישון.
זו עבודה שאינה פשוטה, אבל היא הופכת את האדם למאושר, רגוע, מאמין ובוטח. מערכת רגשית קיבלנו כדי להתחבר אל הקב"ה, וחבל, חבל לתת אותה לכוחות הרע ולמלא אותה בפחדים, בחרדות, בכעסים ובמריבות. כלי זה ניתן לנו כדי להרגיש את הבורא בתוכנו, "וחיי עולם נטע בתוכנו". כשהקב"ה נמצא בנפשנו פנימה – מי שותפה של הנפש? בורא העולם, ולא מאורעות החיים. אבל כשמניחים למאורעות החיים להיכנס לנפש עם הרגש, והקב"ה נמצא אצל האדם רק בשכל – אי אפשר לישון בלילה. מה שאמר יעקב אבינו, אנו אומרים מן הכיוון ההפוך: כל זמן שאנו "יודעים" את הצרות בנפשנו – "לא ישנתי". עלינו להפוך זאת: "אילו ידעתי" שיש בורא עולם – אז ישנתי.