ויועצינו כבתחילה · עלון 492 · פרשת ויצא
מעל פי הבאר – "ויגל את האבן מעל פי הבאר"
בנשיאות הרב משה בויאר שליט"א
בפרשתנו מגיע יעקב אבינו לחרן, נפגש עם הרועים ושואל אותם: "הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו" (בראשית כט, ז). ועונים לו הרועים: "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן". על הבאר מונחת אבן גדולה, ולבדם אין בכוחם להסירה.
"עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה... ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו, ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". ומפרש רש"י: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול".
ונשאלת השאלה: הרי יש מצוות חסד. יעקב אבינו שואל את הרועים מדוע אינם משקים את הצאן, והם משיבים שאינם יכולים להרים את האבן עד שיבואו כולם. אם יש ליעקב אבינו כוח, מדוע לא ניגש מיד והרים את האבן? הרי זהו חסד גדול. מדוע המתין יעקב אבינו עד שבאה רחל? והכתוב מדגיש: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" – ורק אז "ויגל את האבן".
אומר בעל בית גנזי: ברור שאין המדובר בכוח גשמי, אלא בכוחו הרוחני של יעקב אבינו – כוח של ייחוד, כידוע בספרים הקדושים. אבל מדוע הפעיל יעקב אבינו את הכוח הזה דווקא כאשר ראה את רחל? מה טמון בכך?