דלג לתוכן הראשי
כוונות

עלון מס' 492 · פר' ויצא תשפ"ז

ויועצינו כבתחילה · פרשת ויצא

בנשיאות הרב משה בויאר שליט"א

מעל פי הבאר – "ויגל את האבן מעל פי הבאר"

בפרשתנו מגיע יעקב אבינו לחרן, נפגש עם הרועים ושואל אותם: "הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו" (בראשית כט, ז). ועונים לו הרועים: "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן". על הבאר מונחת אבן גדולה, ולבדם אין בכוחם להסירה.

"עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה... ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו, ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". ומפרש רש"י: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול".

ונשאלת השאלה: הרי יש מצוות חסד. יעקב אבינו שואל את הרועים מדוע אינם משקים את הצאן, והם משיבים שאינם יכולים להרים את האבן עד שיבואו כולם. אם יש ליעקב אבינו כוח, מדוע לא ניגש מיד והרים את האבן? הרי זהו חסד גדול. מדוע המתין יעקב אבינו עד שבאה רחל? והכתוב מדגיש: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" – ורק אז "ויגל את האבן".

אומר בעל בית גנזי: ברור שאין המדובר בכוח גשמי, אלא בכוחו הרוחני של יעקב אבינו – כוח של ייחוד, כידוע בספרים הקדושים. אבל מדוע הפעיל יעקב אבינו את הכוח הזה דווקא כאשר ראה את רחל? מה טמון בכך?

שתי הנהגות

מבואר בספר מגלה עמוקות, שבחלומו של יעקב אבינו בתחילת הפרשה גילה לו הקב"ה שיש שתי הנהגות שבהן הוא מנהיג את עם ישראל. יעקב רואה בחלומו: "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עלים וירדים בו". ויש עוד דבר: "והנה ה' נצב עליו".

ההנהגה האחת היא לפי מעשי האדם – "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". מכל מעשה של האדם נברא מלאך, והמלאכים עולים ויורדים לפי מדרגתו. הסולם מרמז על מעשי האדם, ולפי בחירתו משלם לו הקב"ה כמעשהו. אבל יש הנהגה נוספת, שבה אין האדם עולה למעלה, אלא הקב"ה יורד למטה: "והנה ה' נצב עליו" – הנהגה של השגחה פרטית, שאינה תלויה במעשי האדם. אך לא מבואר שם מי זוכה לכך, ומתי זוכים להנהגה של "והנה ה' נצב עליו". את זאת נוכל להבין ממה שמובא אצל יעקב אבינו: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל".

מעל לדרך הטבע

מצינו כמה פעמים בהיסטוריה שהקב"ה התנהג עם עם ישראל שלא לפי מעשיהם. המקום הראשון הוא מצרים. אמר הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", ובפועל היו ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים, ומתוכן שמונים ושש שנות שעבוד. הם יצאו לפני הזמן – הקב"ה דילג על הקץ. וכך מצינו גם במגילת אסתר. כאשר מרדכי מצווה על אסתר ללכת אל המלך, היא משיבה: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום", וכל עבדי המלך יודעים שכל אשר יבוא אל המלך אשר לא יקרא – "אחת דתו להמית". זו סכנה גדולה מאוד, ומרדכי מצווה עליה ללכת. היא הולכת וזועקת בדרך: "אלי אלי למה עזבתני". ונאמר: "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עמדת בחצר נשאה חן בעיניו, ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב" – שלא לפי הכללים. במה דברים אמורים? אומר בעל בית גנזי: יש הנהגה שכאשר רואה הקב"ה באדם דבר מיוחד, דבר שאינו רגיל, דבר היוצא מגדרי הטבע – הדבר מעורר אצל הקב"ה את אהבתו לעם ישראל, ואז מתקיימת הבחינה של "על כל פשעים תכסה אהבה".

במצרים הצליחו ישראל לעורר בחינה זו על ידי שזעקו: "ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה". זוהי יציאה מן הטבע – אדם צועק, אדם זועק, ולמי? אל האלוקים. נתעוררה אותה בחינה, והקב"ה דילג על הקץ.

וכך גם אסתר, ההולכת במסירות נפש: "וכאשר אבדתי אבדתי". אין זה טבע – זה נוגד את כללי הטבע. "ויהי כראות המלך" – וידוע מה שאמרו חז"ל, שכל מקום שנאמר במגילה "המלך" סתם, הכוונה למלכו של עולם. כאשר ראה הקב"ה את מסירות נפשה של אסתר, שמחוץ לדרך הטבע, מיד "ויושט המלך לאסתר", ומשם התגלגל הנס הגדול של פורים.

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל"

וכך גם בפרשתנו: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" – מה ראה? הוא ראה ברוח הקודש את מהותה של רחל, את הוויתור שלה, את "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה". הוא ראה שחייה של רחל אינם חיים רגילים, אלא חיים מיוחדים. ודבר זה הוא שגרם לגלול את האבן.

שהרי אמרו המפרשים, וכמובא גם במדרש חז"ל, שכל עניין האבן שעל פי הבאר הוא המסכים המונעים את השפע – היצר הרע, המסכים, הגזרות. האבן שעל פי הבאר מפרידה בין האדם לבין המים. האדם מבקש פרנסה, מבקש בריאות, מבקש תורה – ויש אבן על פי הבאר. הבאר היא השפע, ועליה מונחת אבן, וכדי לגלול אותה צריך הרבה מאוד זכויות.

אבל "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל". יעקב, כידוע בספרי הפנימיות, הוא מדרגה גדולה של הנהגה בשמיים, שדרכה יורד השפע לעולם, ורחל מרמזת על כנסת ישראל, על מידת המלכות. כאשר ההנהגה העליונה רואה את רחל – את חייה, את מסירותה, את יציאתה מחוץ לדרך הטבע – אז "ויגל את האבן מעל פי הבאר". אין זה עניין של כוח גשמי, שאילו היה זה עניין של כוח, היה יעקב אבינו עוזר לרועים ואומר: בואו, ארים לכם את האבן.

"ויהי כאשר ראה" – ברוח הקודש ראה. הוא ראה את הנהגתה של רחל, את הנהגתה של אסתר, את הנהגתם של ישראל במצרים – ואז נגללת האבן, מסתלקים המסכים, מתבטלות הגזרות ובא השפע הגדול.

ומפרשה זו נלמד לחיינו: אם רצוננו בהנהגה של "והנה ה' נצב עליו" – הנהגה שאינה תלויה במעשי האדם, אלא מה שאתה צריך הוא מה שתקבל, בלי אבן, בלי מסכים ובלי מפריע – צריך כל יהודי לשאול את עצמו: איזו בחינה יש בי? בחינת ישראל במצרים – תפילה וזעקה? בחינת אסתר – מסירות נפש? או בחינת רחל – מידות טובות וויתור? כל הדברים הללו גורמים לאדם לשאת חן, וכאשר ההנהגה העליונה רואה אותנו ואת דרכנו – אז "ויגל את האבן".

שו"ת לפרשת "ויצא" – שאלה:

השאלה שלפנינו נשאלת על ידי אדם העובר ימים שאינם פשוטים, והם כבר מתמשכים. הוא הגיע למצב שאינו ישן בלילה. הוא מבקש לנוח מעט מעמל היום ולקום בבוקר אדם חדש – "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא" – אך אינו נרדם – מתהפך על משכבו, מתעורר כמה פעמים בלילה, מנסה מכאן ומנסה מכאן, ושנתו רדודה מאוד. כתוצאה מכך אינו רגוע, וכאשר אדם אינו ישן את השעות הדרושות ובצורה הראויה, הדבר בא לידי ביטוי בסופו של דבר גם בבריאות גופו. ונפשו בשאלתו: מה עושים?

תשובה:

בפרשתנו יעקב אבינו חולם את חלומו בהר המוריה, ובסיומו: "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח, טז). ומפרש רש"י: "ואנכי לא ידעתי – שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה".

אומר יעקב אבינו: זה שישנתי וחלמתי – משום שלא ידעתי. אילו ידעתי, לא הייתי יכול לישון. שואל הרבי הקדוש מפיאסצנה הי"ד: וכי יעקב אבינו לא ידע? הרי חזר מחרן באומרו: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו". הוא חזר למקום, משום שידע היטב שכאן עקד אברהם אבינו את יצחק, וזהו מקום גדול מאוד. מהו אפוא "אילו ידעתי לא ישנתי"?

והביאור עמוק מאוד: יש ידיעה המגיעה אל מוחו של האדם ונשארת שם. האדם רואה, שומע וחווה דברים דרך חמשת החושים, והם נכנסים לזיכרונו ושוכנים שם – כשרוצה, משתמש בה, וכשאינו רוצה, אין לו עמה דבר. אבל יש ידיעה הנכנסת אל תוך הנפש, וכפי שיש לכך סימוכין גם בדברי האור החיים הקדוש, היא משתתפת עם הנפש ונעשית חלק ממנה – מלשון "דעת", חיבור. ואז היא משפיעה על כל הילוכו של האדם: על מחשבותיו, רגשותיו, דיבוריו ומעשיו. דוגמה לכך: אחד הדברים הנכנסים עמוק עמוק לתוך הנפש הוא ידיעת ה"אני" – האדם יודע שעליו לדאוג לעצמו, ואוהב את עצמו. ידיעה זו, שאין לתינוק קטן ויש לאדם בוגר, מחלחלת פנימה ונעשית חלק בלתי נפרד ממנו, ועל כל מחשבה וכל פעולה עושה האדם חשבון מה ירוויח ממנה ה"אני" שלו. ואפילו בשנתו הוא מתעורר לכל רעש: מה קרה?

והדבר עובר דרך עולם הרגש. לרגש יש הכוח לקחת ידיעה מן המוח ולהעבירה אל הנפש, כמו שנאמר: "וידעת היום" – אין די בכך – "והשבות אל לבבך".

אומר הרבי מפיאסצנה: יעקב אבינו, שהיה במדרגה גבוהה מאוד, אמר לעצמו – חזרתי משום שידעתי שכאן נגלה הקב"ה לאברהם אבינו, מקום שהתפללו בו אבותיי, אבל הדבר היה מונח אצלי בשכל. אילו היה מונח בתוך הנפש פנימה, לא הייתי יכול לישון. זה שישנתי, משום שהדבר היה במוח ולא בלב.

ומכאן נלמד, להבדיל, למצבים אחרים – אצל יעקב אבינו היה זה מצד הקדושה, וכאן אנו מדברים מן הצד השני. הסיבה שאדם אינו ישן בלילה היא שצרותיו נעשו חלק ממנו – "ידעתי", ולכן "לא ישנתי". עליו להשתדל שמאורעות החיים יהיו אצלו במוח, ולא ייעשו חלק מנפשו. שהרי בשעת השינה חלקים מן הנפש עוזבים את האדם, וכשהוא טרוד בצרותיו, השכל מעכב ע"י המחשבות את הנפש לצאת.

ומה יעזור לו? להכניס אל לבו רגש אחר – לא רגש של מסכנות, דיכאון או חרדה, אלא את סגולתו של רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל: "אין עוד מלבדו". אם יתבונן האדם בגדולת הבורא – "השמים מספרים כבוד קל", "ומבשרי אחזה אלוקה" – ויתרגש בפסוקי דזמרה ובתפילה, יכנס אל נפשו עמוק פנימה "אין עוד מלבדו". וכמובא בספרים הקדושים, כוח הקדושה הנכנס אל הנפש דוחה ממנה את כוח הטומאה, ואז עוברות הצרות אל המוח, אינן עוד חלק מנפשו – וכשהוא הולך לישון בלילה, הוא יכול לישון.

זו עבודה שאינה פשוטה, אבל היא הופכת את האדם למאושר, רגוע, מאמין ובוטח. מערכת רגשית קיבלנו כדי להתחבר אל הקב"ה, וחבל, חבל לתת אותה לכוחות הרע ולמלא אותה בפחדים, בחרדות, בכעסים ובמריבות. כלי זה ניתן לנו כדי להרגיש את הבורא בתוכנו, "וחיי עולם נטע בתוכנו". כשהקב"ה נמצא בנפשנו פנימה – מי שותפה של הנפש? בורא העולם, ולא מאורעות החיים. אבל כשמניחים למאורעות החיים להיכנס לנפש עם הרגש, והקב"ה נמצא אצל האדם רק בשכל – אי אפשר לישון בלילה. מה שאמר יעקב אבינו, אנו אומרים מן הכיוון ההפוך: כל זמן שאנו "יודעים" את הצרות בנפשנו – "לא ישנתי". עלינו להפוך זאת: "אילו ידעתי" שיש בורא עולם – אז ישנתי.

שתפו את הדף:וואטסאפ
מצאתם טעות? יש לכם הצעה לשיפור?
סוג הפנייה