"זאת תורת היולדת" (יב ז)

מעשה אירע בירושלים בבן בכור לאמו שנולד בירושלים [שנת תרס”ו] ואבי הבן נפטר – לא עלינו, לפני הברית, ונקרא שם הבן בישראל כשם אביו, והגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל הורה שיש להמתין בפדיון הבן עד שיגדל הילד ויפדה את עצמו.

כשמלאו לו שלשים יום, קרא רבינו לביתו מנין של כהנים ומסר מודעה לפניהם שבכור זה איננו פדוי, ובקש מאם הילד שתביא מביתה כף של כסף והצורף רידד את הכף ועשה ממנה טס שחרתו עליו את שם הילד וגם הודעה שהוא בכור שלא נפדה ושעליו לפדות עצמו כשיגדיל. לאחר מכן צוה לאם הילד שלא תסיר את הטס ממנו אפילו בעת הרחיצה. ובנוסף לכך, צוה להדפיס למזכרת על נייר יפה באותיות זהב בולטות לוח את הנוסח כדלהלן:

“וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם (במדבר טו לט), הלוח הזה יהיה לי לזכרון, אני אברהם חנניה בן חנניה ז”ל מזכרון טוביא דפה עיה”ק ירושלם תו”ב, בכור אנכי, פטר רחם לאמי מורתי מרת יענטע רחל תחי’, ועוד לא נפדיתי, נולדתי ביום ח”י סיון שנת התרס”ו, וכשאזכה בחסדו יתברך להיות בר מצוה, והיינו ביום ח”י סיון שנת התרע”ט הבעל”ט, אז אקיים בנפשי מצות פדיון בכור, ויה”ר שהכהן שיקבל פדיוני יהיה הכהן הגדול, אשר יכהן אז פאר בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן”.

וביאר בזה הג”ר יוסף כהן זצ”ל שהגר”ש סלנט קרא לביתו מנין כהנים, להודיע להם שהילד אינו פדוי על פי דברי הגמרא בכתובות (ז): שלפרסם דבר צריך עשרה דוקא. ואסף כהנים בדוקא, על מנת להודיע להם שיש להם זכות ממון בכסף הפדיון העתיד לבא, והצריך לחרוט בלוח התלוי במקום בולט למזכרת.

עוד ביאר בזה הג”ר דב מאיר אייזנשטיין שבגלל רצונו של הגר”ש סלנט להבטיח שלא יבוא מאן דהו וירצה לפדות את הילד בקטנותו טרם יגדל ויהיה לאיש, הוסיף תפלה, יהי רצון שהפדיון יעשה ע”י הכהן גדול וכו’, בהיותו בטוח שהכהן גדול, אפילו אם יבא בקטנותו של הילד, לא יורה לפדותו אז, ואף אם יורה לפדותו אז, אין לך לשמוע אלא אל הכהן הגדול שבימיך.

ונכד רבינו – הגאון רבי ניסן אהרן טוקצ’ינסקי זצ”ל סיפר שהבכור הנ”ל היה רבי אברהם חנניה דעוויס זצ”ל, ובהגיעו למצות כבר לא היו תשעה מהכהנים בחיים, ורק אחד מהם נשאר – סבו של רבי יעקב משה הכהן הלפרין.