מטמונים מהפרשה

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג).

הצדיק רבי צדקה חוצין, מפארי יהדות ספרד, היה גם מוהל מומחה וזכה להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפי ילדים.

בערוב ימיו של רבי צדקה נכנס אל ביתו יהודי בערב שבת, ובקש ממנו לבוא ולמול את בנו למחרת היום בשכונת "ימין משה" סמוך לעיר העתיקה בירושלים.

למרות שקשתה עליו ההליכה ולמרות המרחק הסכים רבי צדקה בשמחה לקיים את המצוה.

למחרת היום, הזדרז הרב והלך עם שמשו עד שהגיעו אל ביתו של בעל הברית.

הבחין רבי צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט, ועל כן ניגש אליו ושאל לסיבת הדבר.

אומר לרב את האמת – מלמל האיש – חזרתי בי מדעתי לכבד את הרב ובדעתי לכבד קרוב משפחה שאף הוא מוהל.

אין אני מקפיד כלל וכלל – מיהר הצדיק לומר – אדרבה ימול קרוב המשפחה את הילד!

למרות זאת התמהמה אבי הבן מלערוך את הברית.

מדוע עכשיו אתה ממתין? שאל רבי צדקה.

אומר לרב את האמת – שב האיש והשיב בשפה רפה – קרוב משפחתי זה אין ברשותו סכין וכלי מילה כיון ששכחם בביתו.

ומה בכך? – קרא הרב – אני אשאיל לו את כלי המילה שלי!

תמה אני על הרב – אמר השמש בדרכם לשוב אל ביתם – מדוע עבר הרב בשתיקה על חוצפתו של אדם זה שהטריח את הרב ללכת מרחק רב, ולבסוף חזר בו מכיבודו, ולא זו בלבד אלא אף רצה לשאול את כלי המילה?...

דע לך – אמר רבי צדקה – שברוך ה' כבר זכיתי בימי חיי להכניס אלפי ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, אולם מעולם לא נזדמנה לידי המצווה שאקיימנה באופן מושלם!

נזדמנה לידך? – תמה השמש – והרי לא אתה מלת את הילד?

נכון – השיב הרב – אולם חז"ל מלמדים אותנו במסכת ברכות (דף ו) כי אם אדם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה!

בכל הפעמים שאני מתכבד להיות המוהל אני חושש שמא מעורב במעשה "נגיעה" של כבוד וקשה לי לעשות את המצווה באופן מושלם בכוונה צרופה לה' לבדו.

ואילו הפעם – סיים הרב – זכיתי ונעשתה המצווה בשלימות!