וקראת לשבת עונג · פרשת תזריע מצורע

מתכוונים אלינו

מדרש פליאה מצינו בפרשתינו. מעשה במלך שנשא אשה, הביאה לארמונו, ראתה מגלבים (שוט) תלויים על הקיר, רעדה מפחד. אמר לה המלך: "אל תתייראי. אלו לעבדים ולשפחות, אבל את – לאכול ולשתות ולשמוח". כך, כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים, נתייראו. אמר להם משה: אל תתייראו. אלו – לאומות העולם, אבל אתם – לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר: "רבים מכאובים – לרשע, והבוטח בה' – חסד יסובבנו. והתמיהה עצומה, שהרי הלכה מפורשת היא שהנוכרים אינם נטמאים בנגעים? הלא כל פרשת נגעים לישראל נאמרה? והתשובה: כפי שאמרו רבותינו שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ולפיכך באים נגעי בתים ונגעי בגדים לפני נגעי הגוף. כך התבשרנו שאין בעלי הרחמים פוגע בבני ישראל תחילה! בתחילה קורים דברים בעולם, ומטרתם לאותת לנו, להסב תשומת לבנו למידת הדין המתוחה. רק אם נתעלם, נעצום עין, לא תהיה ברירה. יגיעו אלינו, חלילה וחס.

תקופתינו, לדוגמה. העולם סוער וגועש, דברים קורים בו, מלכויות מתגרות זו בזו, וכבר אמרו: "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגלו של משיח. תדע שכן הוא, שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכויות אלו באלו באה הגאולה לאברהם". סימן זה מתקיים בנו, שם נלחמים, כדי שכאן ילכו עם ערכות מגן, ימגנו חדרים אטומים ויאגרו מים. ופסוק מפורש הוא בנביאי האמת והצדק: "והכרתי גויים, נשמו פינותם". לפעמים מכרית הבורא אומה אחת כליל, ולפעמים רק פינה אחת, מחוז ועיר נכתשים ונעשים שממה. ולפעמים: "הכרתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי איש, מאין יושב". ומדוע, "אמרתי, אך תיראו אותי – תיקחו מוסר". פירש רש"י: הבאתי פורענות על הנוכרים כדי שתראו ותיראו, "ולא יכרת מעונה", ולא יחרבו בתי ישראל חלילה. ולא זו בלבד, אלא "כל אשר פקדתי עליה", לא יכרת ממנה כל הטוב אשר ציוויתי להביא עליה!

מה פשר הדברים? סיפור נפלא מסופר בהגדה הנפלאה, "הגדת החפץ חיים": מעשה ביהודי תושב סין שעסק בעסקי ייבוא. לרגל מסחרו נסע לאירופה, ואיך אפשר בלא לסור לעיירה ראדין ולהתברך מפי ה"חפץ חיים"? בא, והציג עצמו. אורו פני הצדיק, ושאל: "מה נשמע בסין?" תמה לשאלה. סיפר, שסכר ענק נפרץ, והציף בקעה רחבת ידיים. הטביע כפרים והשחית יבול. אלפים טבעו, מאות אלפים איבדו קורת גג...

ו"החפץ חיים" מזדעזע, ומתעניין בכל פרט. איי, מידת הדין מתוחה!... העז ושאל: "רבי מה לנו ולהם?!" ענהו ה"חפץ חיים": "אילו היה מישהו מציב ארגז בכיכר העיר בוורשה, בירת פולין, עולה ומתחיל נאום באידיש, למי היה מכוון דבריו?" ענהו האיש: "ודאי, ליהודים!" "מדוע?", חקר ה"חפץ חיים", "הלא מיעוט הם בעיר הגדולה!" "אכן", אישר האיש, "אבל רק הם מבינים את השפה"... "בדיוק כך!" התלהב ה"חפץ חיים". "אסונות אלו הם איתות מן השמים. אבל למי מאותתים הם? רק למי ש'מבין את השפה'... מה מבינים הסינים באיתותי מידת הדין המתוחה? מכוונים הם אלינו, כדי שנשוב בתשובה. אבל כיצד נדע עליהם? מסובבים שיהודי מסין יגיע לאירופה, ויבוא לראדין, ויספר. כדי שנפיק את הלקח, ונשוב בתשובה מבעוד מועד"...

עבורנו, דאגו למידע שוטף עדכני וזמין, מדווחים בזמן אמת. מקרבים את האימה. כדי שלא נצטרך לחוותה על בשרינו חלילה. כדי שנפיק לקח ממקריהם של אחרים, ונגע לא יקרב באהלינו. כדי שנשוב לבוראינו, "מרום וקדוש, פועל גבורות עושה חדשות, בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות" במהרה בימינו, אמן!

לאורו נלך

ביטול תורה

למרן זיע״א נולדה בת שביעית בחודש שבט תשט״ו, ויקרא שמה בישראל רחל, ולאחר בדיקות נתברר שהיא סובלת מבעיות בלב, והרופא שבדק אותה קבע כי היא לא תאריך ימים והציע לרבנית שתפסיק להאכילה, כי כל יום שתחיה הוא סבל מיותר כלשונו, הרבנית ע״ה כמובן שלא שמעה לעצתו של הרופא והתמסרה אליה ככל שיכלה ולא נתנה למרן להפריעו מלימודיו ושיעוריו בעקבות מקרה זה, ויהי כמשלש חדשים ומצבה החמיר ובל״ג בעומר שבקה חיים, ובאותו זמן היה מרן מוסר את שיעורו הקבוע בביהכ״נ "שאול צדקה״, כשלפתע הגיע שליח ומסר למרן באמצע השיעור את בשורת האיוב הנוראה, מיד סגר מרן את הספר ובירך דיין האמת, והצדיק עליו את הדין באומרו: ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך, ולאחר מכן כשיצא כעס על השליח, ואמר לו: מדוע בישרת לי את זה באמצע השיעור? הרי כעת אני אונן ולא יכול להמשיך ללמוד וללמד, ומה היה בוער לומר לי זאת באמצע השיעור? משתתפי השיעור ששמעו את שיחתם הוכו בתדהמה על גבורת נפשו של מרן שנמצא באבל על בתו, ומה שמטריד אותו כעת זה הביטול תורה, והיה זה מוסר חי ונוקב על ניצול הזמן וחומרת ביטול תורה.

העילוי נשמה האמיתי

סיפר רבי נעים עובדיה ז"ל, אחיו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א: כשנפטרה אימי עליה השלום, עשינו כנהוג אזכרה ביום השנה בבית מור אבי בשכונת קטמון. באתי אל הרב ואמרתי לו שיש אזכרה לאמא בערב בשעה פלונית, אמר לי הרב בסדר, בעזרת ה' אני אבוא. והנה בערב מחכים, הגיעו כל המשפחה, הקרובים, אנשים שבאו לכבודה, וכבוד הרב לא הגיע.

אז לפני כחמישים שנה, לא היה טלפון מצוי ולא היה קשר עמו, ולא בא. עשינו את האזכרה, הלימוד והסעודה, גמרנו הכל. אבא אמר לי לך תברר למה הרב לא בא, לא יתכן שהוא לא יבוא לאזכרה של אמא, בטח יש משהו לא רגיל. למחרת הלכתי לביתו של הרב בשכונת 'בית ישראל', שאלתי אותו למה כבודו לא בא לאזכרה של אמא, אולי כבודו שכח, לא ידענו מה קרה. אמר לי הרב, תשמע מה שקרה, הייתי מוכרח לכתוב איזה פסק על אשה עגונה, ישבתי לכתוב את התשובה כל הלילה, עד שסיימתי ברוך ה' בשעה ארבע לפנות בבוקר, ומצאתי לה היתר, והיתה לי שמחה גדולה. תאמר לי אתה, הלוא זה עילוי נשמה לאמא גדול יותר משהייתי בא לאזכרה, נכון או לא?

אמרתי בודאי, בלי שום ספק. בקשתי מהרב מחילה, ובאתי לספר את הדברים לאבא, הוא שמח מאוד ונרגע.

מטמונים מהפרשה

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג).

הצדיק רבי צדקה חוצין, מפארי יהדות ספרד, היה גם מוהל מומחה וזכה להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפי ילדים.

בערוב ימיו של רבי צדקה נכנס אל ביתו יהודי בערב שבת, ובקש ממנו לבוא ולמול את בנו למחרת היום בשכונת "ימין משה" סמוך לעיר העתיקה בירושלים.

למרות שקשתה עליו ההליכה ולמרות המרחק הסכים רבי צדקה בשמחה לקיים את המצוה.

למחרת היום, הזדרז הרב והלך עם שמשו עד שהגיעו אל ביתו של בעל הברית.

הבחין רבי צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט, ועל כן ניגש אליו ושאל לסיבת הדבר.

אומר לרב את האמת – מלמל האיש – חזרתי בי מדעתי לכבד את הרב ובדעתי לכבד קרוב משפחה שאף הוא מוהל.

אין אני מקפיד כלל וכלל – מיהר הצדיק לומר – אדרבה ימול קרוב המשפחה את הילד!

למרות זאת התמהמה אבי הבן מלערוך את הברית.

מדוע עכשיו אתה ממתין? שאל רבי צדקה.

אומר לרב את האמת – שב האיש והשיב בשפה רפה – קרוב משפחתי זה אין ברשותו סכין וכלי מילה כיון ששכחם בביתו.

ומה בכך? – קרא הרב – אני אשאיל לו את כלי המילה שלי!

תמה אני על הרב – אמר השמש בדרכם לשוב אל ביתם – מדוע עבר הרב בשתיקה על חוצפתו של אדם זה שהטריח את הרב ללכת מרחק רב, ולבסוף חזר בו מכיבודו, ולא זו בלבד אלא אף רצה לשאול את כלי המילה?...

דע לך – אמר רבי צדקה – שברוך ה' כבר זכיתי בימי חיי להכניס אלפי ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, אולם מעולם לא נזדמנה לידי המצווה שאקיימנה באופן מושלם!

נזדמנה לידך? – תמה השמש – והרי לא אתה מלת את הילד?

נכון – השיב הרב – אולם חז"ל מלמדים אותנו במסכת ברכות (דף ו) כי אם אדם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה!

בכל הפעמים שאני מתכבד להיות המוהל אני חושש שמא מעורב במעשה "נגיעה" של כבוד וקשה לי לעשות את המצווה באופן מושלם בכוונה צרופה לה' לבדו.

ואילו הפעם – סיים הרב – זכיתי ונעשתה המצווה בשלימות!

"זאת תורת היולדת" (יב ז)

מעשה אירע בירושלים בבן בכור לאמו שנולד בירושלים [שנת תרס”ו] ואבי הבן נפטר – לא עלינו, לפני הברית, ונקרא שם הבן בישראל כשם אביו, והגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל הורה שיש להמתין בפדיון הבן עד שיגדל הילד ויפדה את עצמו.

כשמלאו לו שלשים יום, קרא רבינו לביתו מנין של כהנים ומסר מודעה לפניהם שבכור זה איננו פדוי, ובקש מאם הילד שתביא מביתה כף של כסף והצורף רידד את הכף ועשה ממנה טס שחרתו עליו את שם הילד וגם הודעה שהוא בכור שלא נפדה ושעליו לפדות עצמו כשיגדיל. לאחר מכן צוה לאם הילד שלא תסיר את הטס ממנו אפילו בעת הרחיצה. ובנוסף לכך, צוה להדפיס למזכרת על נייר יפה באותיות זהב בולטות לוח את הנוסח כדלהלן:

“וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם (במדבר טו לט), הלוח הזה יהיה לי לזכרון, אני אברהם חנניה בן חנניה ז”ל מזכרון טוביא דפה עיה”ק ירושלם תו”ב, בכור אנכי, פטר רחם לאמי מורתי מרת יענטע רחל תחי’, ועוד לא נפדיתי, נולדתי ביום ח”י סיון שנת התרס”ו, וכשאזכה בחסדו יתברך להיות בר מצוה, והיינו ביום ח”י סיון שנת התרע”ט הבעל”ט, אז אקיים בנפשי מצות פדיון בכור, ויה”ר שהכהן שיקבל פדיוני יהיה הכהן הגדול, אשר יכהן אז פאר בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן”.

וביאר בזה הג”ר יוסף כהן זצ”ל שהגר”ש סלנט קרא לביתו מנין כהנים, להודיע להם שהילד אינו פדוי על פי דברי הגמרא בכתובות (ז): שלפרסם דבר צריך עשרה דוקא. ואסף כהנים בדוקא, על מנת להודיע להם שיש להם זכות ממון בכסף הפדיון העתיד לבא, והצריך לחרוט בלוח התלוי במקום בולט למזכרת.

עוד ביאר בזה הג”ר דב מאיר אייזנשטיין שבגלל רצונו של הגר”ש סלנט להבטיח שלא יבוא מאן דהו וירצה לפדות את הילד בקטנותו טרם יגדל ויהיה לאיש, הוסיף תפלה, יהי רצון שהפדיון יעשה ע”י הכהן גדול וכו’, בהיותו בטוח שהכהן גדול, אפילו אם יבא בקטנותו של הילד, לא יורה לפדותו אז, ואף אם יורה לפדותו אז, אין לך לשמוע אלא אל הכהן הגדול שבימיך.

ונכד רבינו – הגאון רבי ניסן אהרן טוקצ’ינסקי זצ”ל סיפר שהבכור הנ”ל היה רבי אברהם חנניה דעוויס זצ”ל, ובהגיעו למצות כבר לא היו תשעה מהכהנים בחיים, ורק אחד מהם נשאר – סבו של רבי יעקב משה הכהן הלפרין.

הפרעת תקשורת (י)

בהמשך למאמר קודם כיצד מטפלים נביא כעת כמה גישות לטיפול:

גישה מס' 1 - ABA – איי-בי-איי – השם בעברית: 'ניתוח התנהגות יישומי'

גישה התנהגותית המתמקדת בשינוי התנהגות מעשית דרך חיזוקים. הגישה מתמקדת בתכל'ס, בעשייה נכונה, ולא במניעי העומק שמאחוריה.

כלים לדוגמא מתוך השיטה: 1. פירוק משימה. קח משימה מורכבת (כמו הכנת כריך) ופרק אותה ל-10 שלבים קטנים. תרגל עם הילד כל שלב בנפרד עד להשגת שליטה, ואז חבר אותם לשרשור. 2. הנחיה מדורגת. השתמש בהנחיה פיזית (יד על יד), המשך בהנחיה מילולית, וסיים בהנחיה רמוזה בלבד, כדי לדמות את צורת התקשורת בחיים האמיתיים. 3. מתן חיזוקים מובנים. הגדר מראש מהו ה"חיזוק" (פרס/הנאה) שמתקבל מיד לאחר ביצוע מוצלח של המשימה, כדי לקבע את הקשר העצבי בין הפעולה להצלחה. 4. תרחיש חברתי. הצג לילד סיטואציה חברתית, פרק אותה לגורמיה (מה פתח את האירוע, מה הייתה התגובה, ומה התוצאה החברתית). התוצאה הטבעית מהווה חיזוק, ומטמיעה בו את הכללים החברתיים. 5. כלכלת אסימונים. צור מערכת שבה הילד צובר נקודות על ביצוע מטלות קטנות לאורך היום, שניתן להמירן בפרס גדול בסופו.

גישה מס' 2 – DIR – די-איי-אר – השם בעברית: 'טיפול התפתחותי מבוסס קשר'

גישה התפתחותית, המחקה תהליכי פיתוח מח טבעיים. המטפל מצטרף לתחום הענין של המטופל, יוצר עמו קשר רגשי, ומשם מאמן את כישוריו.

כלים לדוגמא מתוך השיטה: 1. הצטרפות. אל תכתיב את המשחק. התקרב אל המטופל (לילד: שב עמו על הרצפה, 'פלור-טיים'), התחבר למה שהוא עושה, והצטרף עמו למשחק-לתחום. 2. פתרון בעיות. אם הילד נתקע במשימה, אל תפתור לו. שאל: "איזו בעיה יש לנו פה? איזה פתרון נראה לך מתאים?". כך הוא עובר מתפקיד "מבצע משימות" לתפקיד "מנהל משימות". 3. ניתוח פני האחר. צפה יחד עם המטופל באדם אחר או בתמונה, ושאל: "שים לב לפרצוף של הילד ההוא, מה נראה לך שהוא מרגיש/רוצה?". 4. זיהוי סיבת הרגש. "אני רואה שאתה מתוסכל. מה לדעתך קרה בראש שלך שגרם לזה?". זה מאלץ אותו לבצע את עבודת הקישור בין האירוע למחשבה לרגש. 5. משא ומתן. כשיש חילוקי דעות, עצור את האינטראקציה ונהל "משא ומתן". "לי חשוב שנעשה א', לך חשוב ב'. איך נמצא דרך שמתאימה לשנינו?"