"כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל..." (ל"ה, כ"ח) - כוחה של תפלה - ספור

כתוב בגמרא (מכות י"א.): 'לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להם (לרוצחים) מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו'.

כתב על זה רבי בן ציון ברוק זצ"ל (ב'הגיוני מוסר', מאמר "כוחה של תפלה"): נתבונן נא! הכהן הגדול מאחיו הוא נבדל ומבחר מכל שבט לוי. והרי שבט לוי נבדל ומבחר מכל השבטים.

הכהן הגדול הוא האיש המצטין מכל ישראל, גם מאחיו הכהנים, באזהרות ומצוות מיחדות. הכהן הגדול הוא האיש שרק לו לבדו נתנה הרשות להכנס לפני-ולפנים לקדש הקדשים.

הכהן הגדול הוא האיש המתפלל ומכפר בעד כל ישראל, ורק על ידי מעשה עבודתו זוכים ישראל לאשר הגדול בעולם - למחילת העוונות. היש לנו איש אחר שרבים צריכים לו יותר מהכהן הגדול? לעמת זה, הרוצח בשוגג שגלה לעיר מקלטו, חז"ל קוראים אותו 'רשע' (מכות י:).

הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו נפש, אחד הרג בשוגג ואחד במזיד. לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקדוש ברוך הוא מזמינן לפנדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסלם, וזה שהרג בשוגג יורד בסלם ונפל עליו והרגו. זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גלה. ובכל זאת משמע מחז"ל, שכאשר יעמידו על המשקל את שתי התפלות: מצד אחד תפלת הכהן הגדול שמתפלל גם בעד עצמו על חיים ושלום, ומצד השני תפלת הרוצח שמבקש על מותו של הכהן הגדול - תכריע תפלת הרוצח. וכל כך היה הדבר ברור אצלם, עד שפחדו פחד-מות מתפלת הרוצח, עד כדי שהיו אמותיהם של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. בגמרא (מכות י"א.) הקשו: 'טעמא דלא מצלו. הא מצלו, מייתי? והכתיב (משלי כ"ו, ב) 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא'! אמר ההוא סבא, מפרקה דרבא שמע לי: 'שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו'. ואיכא דמתני: 'שיתפללו על בניהם שלא ימותו'. טעמא דמצלו. הא לא מצלו, מיתי? מאי הוי לה למעבד? - טוביה חטא וזגוד מנגד?!... שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו'. כלומר: הגמרא מדיקת מהמשנה שרק בזכות אמותיהם של הכהנים הגדולים שמספקות מים ומזון לרוצחים, ולכן אין הרוצחים מתפללים על הכהן שימות - לכן אינו מת. אולם אם יתפללו הרוצחים בשגגה הנמצאים בעיר מקלט על מותו של הכהן הגדול - תפלתם תתקבל והוא אכן ימות קדם זמנו. ומקשה הגמרא: וכי תתקבל תפלתם של הרוצחים שימותו הכהנים הגדולים, על לא עול בכפם? והרי כתוב 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא'!

והגמרא מביאה תרוץ בשם זקן אחד שאמר: בדרשה של רבא שמעתי שאין זו קללת חנם, אלא אכן יש תביעה כנגד הכהנים: היה להן לבקש רחמים על בני דורן שלא יבואו לידי תקלה, כהריגה בשגגה, ולא בקשו! מוסיפה הגמרא שיש שונים בלשון המשנה: 'שהיו האמהות של הכהנים הגדולים מספקות מים ומזון כדי שיתפללו הרוצחים על בניהם שלא ימותו'.

ומדיקת הגמרא: משמע רק אם יתפללו הרוצחים על הכהנים שלא ימותו, בזכות כך הם חיים, אך אם לא יתפללו על הכהנים שלא ימותו הם אכן ימותו! ומקשה הגמרא: 'למה ימות הכהן הגדול בגלל חטאיהם של אלו? מה היה עליו לעשות? וכי אדם נענש על עברת חברו? למה יענשו הכהנים על חטא הרוצחים בשגגה?

ומתרצת הגמרא בשם אותו זקן: בדרשה של רבא שמעתי שאכן יש תביעה משמים על הכהנים, שהיה להן לבקש רחמים על דורן שלא יחטאו, ולא בקשו.

נוראות למתבונן! וכי אין הכהן הגדול מבקש רחמים על דורו? הרי בודאי שהוא מבקש רחמים! בעל כרחנו התביעה היא על דקדוק יותר עמק. היה על הכהן הגדול להקיף בדעתו את כל מה שיכול לקרות ולהקדים תפלה גם על זה! רואים כוחה של תפלה, עד כמה היא מגעת ועד כמה מועלת. שאם הכהן הגדול היה מבקש רחמים, לא היה מעשה רצח בישראל. ואם לא עשה כן, אין זו 'קללת חנם', כי היה לו להתפלל. גם אין זה דגמא למצב בו אחד חטא והשני נענש אלא נחשב כאלו הוא עושה העברה.

ורבי אהרן יפהן זצ"ל העיר, מהכתוב (בראשית מ"ח, כ"ב): 'אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי'. ומקשה הגמרא (בבא בתרא קכ"ג.): 'וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא נאמר (תהלים מ"ד, ז) 'כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני'?!'

מתרצת הגמרא: 'חרבי' זו תפלה ו'קשתי' זו בקשה'. כלומר, יעקב אבינו קרא 'חרב' ו'קשת' לתפלה ולבקשה, כי כך המציאות האמתית. ומה שאין אנו יודעים לדבר ולהתנהג כך בפעל הוא מפני חלשת האמונה.

ובימינו אלה, שהצרות והגזירות מתגברות, חובה עלינו לתפס אמנות אבותינו בידינו, ולהרבות בתפלה, כי עת לחננה כי בא מועד. וזהו שכתב רש"י (במסכת שבת דף י. דבר המתחיל 'חיי') 'תפלה צרך שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות'. [אספקלריא]