דבר העורך

בשבת זו נקרא את פרשות מטות ומסעי. פרשת 'מסעי' החותמת את ספר 'במדבר'? הרביעי מחמשת חמשי התורה, מסכמת את מסעותיו של עם ישראל במדבר, ממצרים ועד גבולה של ארץ ישראל, ומפרטת את המקומות בהם חנה העם בארבעים שנות נדודיו במדבר. פרוט נרחב זה התפרש בתורת החסידות כמשל למסעותיו של האדם בימי חייו, מיום הולדו ועד יום מותו. ואומר ה'בעל שם טוב' ('בעל שם טוב' לפרשת מסעי), כי כשם שעם ישראל נסע ממסע למסע עד בואו אל הארץ המבטחת, כך כל אדם "נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה".

אחד המנהיגים החשובים של יהדות פולין בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הרב קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, ה' ינקם דמו.

בשנות מלחמת העולם השניה הוא נכלא ב'גטו ורשה', ושם נהל 'חצר' חסידית שנועדה לעודד ולחזק את היהודים המשפלים והמענים. מדי שבת היה הרב קלונימוס קלמן עורך 'שלחן', כמנהגם של מנהיגי החסידות, ובו היה מלמד דברי תורה וחסידות שהעניקו כוחות של השרדות ליהודים שחיו בזועות הגטו. כך עשה עד 'מרד גטו ורשה', שלאחריו נשלח יחד עם שאר יהודי הגטו למחנה הרכוז טרוניקי, שם נרצח בנובמבר 1943 (ה' בחשון תש"ד).

מדי שבוע, לאחר צאת השבת, היה הרב קלונימוס קלמן כותב את דברי התורה שאמר ב'שלחן' השבת. את הכתבים הללו הטמין בכד חלב בתוך אדמת הגטו, כשהוא מצרף להם מכתב בקשה-צואה אל מוצא הכתבים, ובו הוא מתחנן לשלח את הכתבים, לכשימצאו, אל קרוב משפחתו בארץ ישראל.

דרשות אלו שנאמרו בתוך התפת של גטו ורשה ונמצאו שנים לאחר מותו של הרבי, מהוות נר זכרון יחודי לעולם נשגב ומקדש, עולם של אמונה יהודית איתנה שפעל בתוך זועה בלתי נתפסת. אחת מדרשות אלו עוסקת בפרשת 'מסעי', ובה דרש הרב קלונימוס קלמן את הפסוק הבא: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", "כל הצרות אלו מיני חבלים היו לגלות אור ה', אבל בשעת המסעות הרגישו רק את הצרות". לדבריו, רשימת המסעות מסמנת רשימת קשיים שחוו בני ישראל במדבר, אך כל קשי כזה הצמיח אותם והפך לגלוי אור ה'. בדברים אלו נסה הרב קלונימוס, לסיע ליהודים בגטו ורשה להתמודד עם חיים בתנאים בלתי אפשריים, וליצוק תכן רוחני לקשיים, לסכנות ולאסונות שאפפו אותם בכל רגע.

את דבריו המרטיטים הוא מסים בתקוה נואשת, כי יבוא יום שבו "לא תהיינה הצרות והמסעות מקדם לעצמן, רק תכף ומיד יתגלה שהן 'מוצאות פי ה'', ויתגדל ויתקדש שמה רבה על ידי ישועת ישראל". כאדם הקורא 'קדיש' על אביו שמת, כך קרא הרב 'קדיש' על עצמו ועל עמיתיו היהודים, והבטיח כי "יתגדל ויתקדש שמה רבה על ידי ישועת ישראל".

פרשות אלו נקראות ב'שלשת השבועות' שבין צום 'שבעה עשר בתמוז' ובין צום 'תשעה באב' - תקופת 'בין המצרים'.

בימים אלו אנו זוכרים ומזכירים את חרבן בית המקדש ואת הגלות הארכה אליה נשלח העם היהודי.

"כל רדפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג) - לא רק האויבים מבחוץ ולא רק בימי חרבן הבית הרגו וטבחו והגלו ורדפו יהודים בימים הללו, אלה בכל הדורות, מסעי הצלב והפוגרומים. בחדשים אלה הובילו יהודים למשרפות וגאיות ההריגה, ובעקר בימי בין המצרים. שיאה העגום של גלות זו היה בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר הנאצים ימח-שמם ומשתפי הפעלה עמהם, פעלו להשמיד באפן שיטתי את העם היהודי. בתוך חשכת האפל של אותם ימי זועה, זהרו ככוכבים בני אדם, שפעלו להעניק חיים לזולתם, אם באמצעות מתן מחבוא מפני השלטון הנאצי הרצחני ואם באמצעות עידוד וסיוע רוחני. מורשתם של אנשים ונשים מפלאים אלו היא חלק בלתי נפרד ממורשתו של העם היהודי. הם למדו אותנו לנצל באפן הראוי את מסע החיים, להעניק משמעות של אמת לכל תחנה במסע ולהפך את הקשי לגלוי האור האלוקי - אור ה' יתברך.

ב"אהבת חנם" ובעזרה לזולת, נעורר רחמי שמים עלינו ועל כל בית ישראל, וימי בין המצרים יהפכו לימי שמחה ולימים טובים.