בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת מטות מסעי

דבר העורך

בשבת זו נקרא את פרשות מטות ומסעי. פרשת 'מסעי' החותמת את ספר 'במדבר'? הרביעי מחמשת חמשי התורה, מסכמת את מסעותיו של עם ישראל במדבר, ממצרים ועד גבולה של ארץ ישראל, ומפרטת את המקומות בהם חנה העם בארבעים שנות נדודיו במדבר. פרוט נרחב זה התפרש בתורת החסידות כמשל למסעותיו של האדם בימי חייו, מיום הולדו ועד יום מותו. ואומר ה'בעל שם טוב' ('בעל שם טוב' לפרשת מסעי), כי כשם שעם ישראל נסע ממסע למסע עד בואו אל הארץ המבטחת, כך כל אדם "נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה".

אחד המנהיגים החשובים של יהדות פולין בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הרב קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, ה' ינקם דמו.

בשנות מלחמת העולם השניה הוא נכלא ב'גטו ורשה', ושם נהל 'חצר' חסידית שנועדה לעודד ולחזק את היהודים המשפלים והמענים. מדי שבת היה הרב קלונימוס קלמן עורך 'שלחן', כמנהגם של מנהיגי החסידות, ובו היה מלמד דברי תורה וחסידות שהעניקו כוחות של השרדות ליהודים שחיו בזועות הגטו. כך עשה עד 'מרד גטו ורשה', שלאחריו נשלח יחד עם שאר יהודי הגטו למחנה הרכוז טרוניקי, שם נרצח בנובמבר 1943 (ה' בחשון תש"ד).

מדי שבוע, לאחר צאת השבת, היה הרב קלונימוס קלמן כותב את דברי התורה שאמר ב'שלחן' השבת. את הכתבים הללו הטמין בכד חלב בתוך אדמת הגטו, כשהוא מצרף להם מכתב בקשה-צואה אל מוצא הכתבים, ובו הוא מתחנן לשלח את הכתבים, לכשימצאו, אל קרוב משפחתו בארץ ישראל.

דרשות אלו שנאמרו בתוך התפת של גטו ורשה ונמצאו שנים לאחר מותו של הרבי, מהוות נר זכרון יחודי לעולם נשגב ומקדש, עולם של אמונה יהודית איתנה שפעל בתוך זועה בלתי נתפסת. אחת מדרשות אלו עוסקת בפרשת 'מסעי', ובה דרש הרב קלונימוס קלמן את הפסוק הבא: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", "כל הצרות אלו מיני חבלים היו לגלות אור ה', אבל בשעת המסעות הרגישו רק את הצרות". לדבריו, רשימת המסעות מסמנת רשימת קשיים שחוו בני ישראל במדבר, אך כל קשי כזה הצמיח אותם והפך לגלוי אור ה'. בדברים אלו נסה הרב קלונימוס, לסיע ליהודים בגטו ורשה להתמודד עם חיים בתנאים בלתי אפשריים, וליצוק תכן רוחני לקשיים, לסכנות ולאסונות שאפפו אותם בכל רגע.

את דבריו המרטיטים הוא מסים בתקוה נואשת, כי יבוא יום שבו "לא תהיינה הצרות והמסעות מקדם לעצמן, רק תכף ומיד יתגלה שהן 'מוצאות פי ה'', ויתגדל ויתקדש שמה רבה על ידי ישועת ישראל". כאדם הקורא 'קדיש' על אביו שמת, כך קרא הרב 'קדיש' על עצמו ועל עמיתיו היהודים, והבטיח כי "יתגדל ויתקדש שמה רבה על ידי ישועת ישראל".

פרשות אלו נקראות ב'שלשת השבועות' שבין צום 'שבעה עשר בתמוז' ובין צום 'תשעה באב' - תקופת 'בין המצרים'.

בימים אלו אנו זוכרים ומזכירים את חרבן בית המקדש ואת הגלות הארכה אליה נשלח העם היהודי.

"כל רדפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג) - לא רק האויבים מבחוץ ולא רק בימי חרבן הבית הרגו וטבחו והגלו ורדפו יהודים בימים הללו, אלה בכל הדורות, מסעי הצלב והפוגרומים. בחדשים אלה הובילו יהודים למשרפות וגאיות ההריגה, ובעקר בימי בין המצרים. שיאה העגום של גלות זו היה בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר הנאצים ימח-שמם ומשתפי הפעלה עמהם, פעלו להשמיד באפן שיטתי את העם היהודי. בתוך חשכת האפל של אותם ימי זועה, זהרו ככוכבים בני אדם, שפעלו להעניק חיים לזולתם, אם באמצעות מתן מחבוא מפני השלטון הנאצי הרצחני ואם באמצעות עידוד וסיוע רוחני. מורשתם של אנשים ונשים מפלאים אלו היא חלק בלתי נפרד ממורשתו של העם היהודי. הם למדו אותנו לנצל באפן הראוי את מסע החיים, להעניק משמעות של אמת לכל תחנה במסע ולהפך את הקשי לגלוי האור האלוקי - אור ה' יתברך.

ב"אהבת חנם" ובעזרה לזולת, נעורר רחמי שמים עלינו ועל כל בית ישראל, וימי בין המצרים יהפכו לימי שמחה ולימים טובים.

מטות - תוכן ענייני הפרשה

א. פרשת נדרים ושבועות והתרתם.

ב. מלחמת בני ישראל במדינים, והריגת בלעם ומלכי מדין.

ג. פינחס בן אלעזר בראש 12,000 איש - אלף למטה - נוקמים את נקמת ה', נלחמים במדין ולוקחים שלל רב.

ד. חלקת השלל, ללוחמים, לאלעזר הכהן, לעדה, וללויים.

ה. דיני הכשרת הכלים משלל מדין והגעלתם.

ו. תרומת קציני הצבא - תכשיטי הזהב למשכן.

ז. בקשתם של בני ראובן ובני גד להאחז בעבר הירדן המזרחי.

ח. משה רבנו הסכים לבסוף לבקשתם, וצוה אותם לקים את דברי התנאי, להלחם יחד עם בני ישראל בכניסה לארץ.

מסעי - תוכן ענייני הפרשה

א. רשימת 42 המסעות שהלכו בני ישראל, ביציאתם ממצרים ועד ערבות מואב על ירדן יריחו.

ב. מצות הריגת יושבי כנען, ומצות עקירת עבודת האלילים.

ג. גבולות ארץ ישראל.

ד. רשימת הנשיאים שיחלקו את ארץ ישראל לבני שבטם.

ה. הצווי להקדיש מנחלת ישראל 48 ערים, מתוכן 42 ללויים, ושש ערים למקלט מגאל הדם.

ו. ענש הרוצח במזיד והרוצח בשוגג.

ז. בקשת בני מנשה בענין נחלת בנות צלפחד, צווי ה' שאשה שיורשת נחלה, תנשא רק לבן השבט של אביה, ולבנות צלפחד התר להנשא לטוב בעיניהם ממשפחת בני אביהן בלבד (והן נשאו לבני דודיהן משבט מנשה).

"כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל..." (ל"ה, כ"ח) - כוחה של תפלה - ספור

כתוב בגמרא (מכות י"א.): 'לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להם (לרוצחים) מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו'.

כתב על זה רבי בן ציון ברוק זצ"ל (ב'הגיוני מוסר', מאמר "כוחה של תפלה"): נתבונן נא! הכהן הגדול מאחיו הוא נבדל ומבחר מכל שבט לוי. והרי שבט לוי נבדל ומבחר מכל השבטים.

הכהן הגדול הוא האיש המצטין מכל ישראל, גם מאחיו הכהנים, באזהרות ומצוות מיחדות. הכהן הגדול הוא האיש שרק לו לבדו נתנה הרשות להכנס לפני-ולפנים לקדש הקדשים.

הכהן הגדול הוא האיש המתפלל ומכפר בעד כל ישראל, ורק על ידי מעשה עבודתו זוכים ישראל לאשר הגדול בעולם - למחילת העוונות. היש לנו איש אחר שרבים צריכים לו יותר מהכהן הגדול? לעמת זה, הרוצח בשוגג שגלה לעיר מקלטו, חז"ל קוראים אותו 'רשע' (מכות י:).

הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו נפש, אחד הרג בשוגג ואחד במזיד. לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקדוש ברוך הוא מזמינן לפנדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסלם, וזה שהרג בשוגג יורד בסלם ונפל עליו והרגו. זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גלה. ובכל זאת משמע מחז"ל, שכאשר יעמידו על המשקל את שתי התפלות: מצד אחד תפלת הכהן הגדול שמתפלל גם בעד עצמו על חיים ושלום, ומצד השני תפלת הרוצח שמבקש על מותו של הכהן הגדול - תכריע תפלת הרוצח. וכל כך היה הדבר ברור אצלם, עד שפחדו פחד-מות מתפלת הרוצח, עד כדי שהיו אמותיהם של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. בגמרא (מכות י"א.) הקשו: 'טעמא דלא מצלו. הא מצלו, מייתי? והכתיב (משלי כ"ו, ב) 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא'! אמר ההוא סבא, מפרקה דרבא שמע לי: 'שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו'. ואיכא דמתני: 'שיתפללו על בניהם שלא ימותו'. טעמא דמצלו. הא לא מצלו, מיתי? מאי הוי לה למעבד? - טוביה חטא וזגוד מנגד?!... שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו'. כלומר: הגמרא מדיקת מהמשנה שרק בזכות אמותיהם של הכהנים הגדולים שמספקות מים ומזון לרוצחים, ולכן אין הרוצחים מתפללים על הכהן שימות - לכן אינו מת. אולם אם יתפללו הרוצחים בשגגה הנמצאים בעיר מקלט על מותו של הכהן הגדול - תפלתם תתקבל והוא אכן ימות קדם זמנו. ומקשה הגמרא: וכי תתקבל תפלתם של הרוצחים שימותו הכהנים הגדולים, על לא עול בכפם? והרי כתוב 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא'!

והגמרא מביאה תרוץ בשם זקן אחד שאמר: בדרשה של רבא שמעתי שאין זו קללת חנם, אלא אכן יש תביעה כנגד הכהנים: היה להן לבקש רחמים על בני דורן שלא יבואו לידי תקלה, כהריגה בשגגה, ולא בקשו! מוסיפה הגמרא שיש שונים בלשון המשנה: 'שהיו האמהות של הכהנים הגדולים מספקות מים ומזון כדי שיתפללו הרוצחים על בניהם שלא ימותו'.

ומדיקת הגמרא: משמע רק אם יתפללו הרוצחים על הכהנים שלא ימותו, בזכות כך הם חיים, אך אם לא יתפללו על הכהנים שלא ימותו הם אכן ימותו! ומקשה הגמרא: 'למה ימות הכהן הגדול בגלל חטאיהם של אלו? מה היה עליו לעשות? וכי אדם נענש על עברת חברו? למה יענשו הכהנים על חטא הרוצחים בשגגה?

ומתרצת הגמרא בשם אותו זקן: בדרשה של רבא שמעתי שאכן יש תביעה משמים על הכהנים, שהיה להן לבקש רחמים על דורן שלא יחטאו, ולא בקשו.

נוראות למתבונן! וכי אין הכהן הגדול מבקש רחמים על דורו? הרי בודאי שהוא מבקש רחמים! בעל כרחנו התביעה היא על דקדוק יותר עמק. היה על הכהן הגדול להקיף בדעתו את כל מה שיכול לקרות ולהקדים תפלה גם על זה! רואים כוחה של תפלה, עד כמה היא מגעת ועד כמה מועלת. שאם הכהן הגדול היה מבקש רחמים, לא היה מעשה רצח בישראל. ואם לא עשה כן, אין זו 'קללת חנם', כי היה לו להתפלל. גם אין זה דגמא למצב בו אחד חטא והשני נענש אלא נחשב כאלו הוא עושה העברה.

ורבי אהרן יפהן זצ"ל העיר, מהכתוב (בראשית מ"ח, כ"ב): 'אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי'. ומקשה הגמרא (בבא בתרא קכ"ג.): 'וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא נאמר (תהלים מ"ד, ז) 'כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני'?!'

מתרצת הגמרא: 'חרבי' זו תפלה ו'קשתי' זו בקשה'. כלומר, יעקב אבינו קרא 'חרב' ו'קשת' לתפלה ולבקשה, כי כך המציאות האמתית. ומה שאין אנו יודעים לדבר ולהתנהג כך בפעל הוא מפני חלשת האמונה.

ובימינו אלה, שהצרות והגזירות מתגברות, חובה עלינו לתפס אמנות אבותינו בידינו, ולהרבות בתפלה, כי עת לחננה כי בא מועד. וזהו שכתב רש"י (במסכת שבת דף י. דבר המתחיל 'חיי') 'תפלה צרך שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות'. [אספקלריא]

במעלת התפלה

אומרים חז"ל במסכת ברכות (כ"ו:) אמר רבי יוסי ברבי חנינא: תפלות אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידים תקנום.

אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'". ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה".

יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו".

יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: "ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל תפגע בי".

חביבה תפלה, אף שהאדם בא לה' בתפלה כאשר צר לו - אין הקדוש ברוך הוא דוחהו, ולא כדרך העולם לומר לבני אדם (שופטים י"א, ז'): "ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם", אלא מוכן הקדוש ברוך הוא תמיד לקבל האדם. (ספר העקרים)

וכתב בספר "עץ חיים" לרבנו חיים ויטאל ז"ל, שבזמן הזה, עקר הברור הוא על ידי תפילה דוקא, אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה, עקר העבודה בעקבתא דמשיחא הוא התפילה. עד כאן לשונו.

וכתב "נפש החיים" (שער ב'): עקר מזון העולמות הוא התפלה. התפלה היא "עבודת הלב", והיא הגשר שמחבר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע.

רבנו בחיי (בסימן תפלה) אומר: שהתפלה למעלה מן הנבואה. כלומר, מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים.

בין המצרים - מי ידע ראשון על השואה?

רבי שלום שבדרון זצ"ל היה מדבר על הגלות הקשה שאנו מתגלגלים ומסתלסלים בה וכך אמר: במלחמת העולם האחרונה נהרגו ששה מיליון יהודים בכל מיני מיתות משנות, ה' ינקם דמם, נורא ואים.

מה היה פה? דעו לכם, כי ה'חפץ חיים' אמר כבר אחרי המלחמה הראשונה כי עתידה לבוא שואה קשה לעם ישראל. שמעתי כן באזני מרבי אליהו לאפיאן שהיה נוכח במקום, וכן שמעתי מרבי איסר זלמן מלצר. לפני פרץ מלחמת העולם, שהה רבי אלחנן וסרמן באנגליה. הוא חזר לארצו ושם נספה ה' ינקם דמו. אנגליה היתה על סף מלחמה, ידעו כבר כי עומדת לפרץ מלחמה עם הגרמנים ימח שמם, ובלונדון רצו כי רבי אלחנן ישאר אתם 'הלא עומדת לפרץ מלחמה'! אמרו לו.

הביט רבי אלחנן ושתק. באחת השבתות ספר להם רבי אלחנן, כי למחרת, ביום ראשון, הוא מפליג לשוב לפולין (לאחר ימים לא ארכים, הוא הלך בראש הנטבחים על קדוש ה'...).

בשבת נשא דרשה בבית הכנסת 'מחזיקי הדת', דרשה שהיתה מעין דרשת פרדה, ואמר: 'מה אתם חושבים, יהודי לונדון, כי אתם לא תעברו את הצרות של חבלי משיח? הכל אמורים לעבר את חבלי המשיח. כמה שנים לאחר המלחמה הראשונה, כאשר הייתי בבית 'חפץ חיים', הוא אמר לי כך: הולכת לבער בעולם שרפה גדולה כזו, עד כי המלחמה הראשונה היתה כמשחק ילדים לגבי השרפה השניה, ואחריה אפשר שתהיה מלחמה שלישית ואחרונה, ובה יסבלו כל העולם יסורי חבלי משיח. אם כן, גם אתם, יהודי לונדון, לא תוכלו להמלט מחבלי משיח, אלא שאנו אולי נעבר אותם לפניכם'.

ובהזדמנות אחרת שאלוהו 'מה יהיה'? השיב להם: 'למעני ולמען דוד עבדי' - 'ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש אמר ה'!' וכן השיב ה'חפץ חיים' לרב מפוניבז'. לימים, כשיסד רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז', את ישיבת פוניבז' בארץ ישראל כתב פסוק זה על בנין ישיבתו בבני ברק: 'ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש'. נו, מי ידע ראשון כי עתידה להתרחש שואה וכי לא ה'חפץ חיים' ושאר צדיקים?!

אנו למעלה מהטבע - עם ישראל חי תמיד, בד-בבד עם הצרות, למעלה מדרך הטבע. חז"ל אומרים כי ששה דברים נבראו קדם בריאת העולם, שנים מהם הם - תורה ותשובה (פסחים נ"ד). משמעות הדבר היא שששה דברים אלו, שנבראו קדם בריאת העולם, הם למעלה מטבע העולם, אינם כפופים לבריאת העולם. לכן, אם התורה נבראה קדם העולם, אם כן, כשקבלנו את התורה, גמרנו עם השעבוד לטבע. עם ישראל עומד תמיד למעלה מן הטבע, ולפיכך מי שחושב כי לו היו היהודים עולים לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השניה לא היו נהרגים, הנו שוטה. ואסביר: פעם שמעתי פלוני מדבר על הנושא הזה כמו חצי אפיקורס (וכי יש משג של חצי אפיקורס, רבע אפיקורס? דומה הדבר למי שאומר על אשה פלונית כי היא חצי אלמנה או רבע אלמנה... אין כזה דבר חצי אפיקורס! שמעתי את הדגמא הזו מאחד מגדולי ישראל). הוא התלונן שאם היו שומעים לציונים ועולים לארץ ישראל - לא היו נטבחים. אמרתי לאותו 'חצי אפיקורס': כיצד אתה חושב שהיינו נצולים כאן בארץ ישראל, הלא אתה ואני, הכל יודעים, כי התרחשו בשערי ארץ ישראל נסים גדולים; הרי הגרמנים ימח שמם כבר עמדו בשערי הארץ, אז מה היית עושה אם היה חרון-אף, וכמו שהצליחו לשחט ששה מיליון יהודים באירופה היו הורגים את כל העולים לארץ ישראל מכל קצוי תבל?! אני הייתי בארץ, התגוררתי בירושלים עם משפחתי ונוכחנו בנס ופלא שלא נכנסו לטבח בנו. הפחד, הבכיות והזעקות שהיו כאן עלו עד לב השמים!

מספרים כי היו יהודים במחנות ההשמדה שנודע להם כי הגרמנים כבר עומדים במצרים בהמתנה לפקדת כניסה לארץ ישראל - והם צמו ג' ימים (!) כדי שיהודי ארץ ישראל ינצלו. המענים, המעלפים והמומתים על קדוש ה', הם צמו בשבילנו! אז מה אתה מדבר הבלים?! אמרתי לעמתו. הלה אמר מיד: 'נכון נכון, אז מה יהיה אתנו'? השבתי לו: 'חכם', דע לך כי התורה היא למעלה מהטבע, ומעולם לא היו הדברים לפי חשבונותיו וחשבונותי, וכך גם יהיה בעתיד!! עם ישראל לא חי כדרך האמות, אנו ככבשה בן שבעים זאבים. עד היום שרדנו, וגם עתה איננו חיים אלא בנסים, וזאת - כל עוד שאנו מחזיקים בתורה הקדושה!

אהבת הכסף - שנאה לבני אדם- ספור

מה הכונה 'שנאת חנם'? בגמרא (יומא ט') כתוב: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עברות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים'.

בירושלמי (יומא) מובאים דברים אלו בהוספה קטנה על דור החרבן בבית שני: 'מכירין אנו בהם שהיו עוסקים בתורה וזהירים במעשרות' (לומדים מכאן כי זהירות במעשרות זו סגלה למנע חרבן) 'אלא שהיו אוהבים את ממונם ושונאים אלו לאלו' כסף! כסף! הרבי שלי דיק, לא כתוב שונאים 'זה לזה' (יחיד ליחיד) אלא 'אלו לאלו' - מפלגה אחת למפלגה שניה. מפלגת ראובן אומרת 'הכסף שלי' ומפלגת שמעון מכריזה 'הכסף שלי', ושונאים אלו לאלו - שנאת חנם.

פעם הגיע לישיבה בכפר חסידים, בחור פלוני, נכבד ומבגר. הוא פסע והתקרב למקומו של המשגיח, רבי אליהו לאפיאן זצ"ל. 'מה אתם רוצים'? שאל המשגיח בחבה - 'אני לומד בישיבה כבר שבע שנים, רצוני'... כשהוא מתקשה בדבריו 'רצוני לצאת לרחובה של עיר, לצאת לחיים, 'לעשות חיים' (ופרנסה בכבוד)'. אמר. והיה זה בחור בעל לב מבין ואזן שומעת. 'לעשות חיים?! מי אמר שתחיה'? שאל אותו רבי אליהו בתמיהה - 'אוי ואבוי, הרבי מקלל אותי?! מה זאת אומרת 'מי אמר שאחיה' הקדוש ברוך הוא, נותן חיים לכלם ויתן גם לי'. השיב הבחור. 'נו, טוב, אז מה אתה רוצה לומר'? המשיך המשגיח ושאל. '...ואני אתחתן' המשיך הבחור - 'מי אמר לך שתתחתן'?! תמה המשגיח - 'מה קרה היום כי הרב בא ומקלל אותי? הקדוש ברוך הוא הרי מחתן את כלם, ויחתן גם אותי'. - 'טוב' השיב הרב, 'איך אני יכול לעזר'? הגביה המשגיח את עיניו.

'...ואחרי שאתחתן מסתמא יהיו לי שנים או שלושה ילדים'. 'ומי ערב שיולדו לך ילדים'?... תמה הרב - 'אוי ואבוי, עוד פעם הרב מקלל?! הרב מכאיב לי מאוד'! שח הבחור.

'נו, בסדר, אז מה בקשתך'? 'ואם כן', אמר הבחור, 'מהיכן אקח למשפחה עם שלושה ילדים, למשל, 500 לירות לפרנסתי? לכן רצוני עתה לשלח ידי במסחר ולבסס את עצמי לקראת נשואי בעתיד'. המשגיח חיך ואמר בלבביות בקולו העמק: 'בחור יקר, ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. בתחלה שאלתי אותך מי אמר שתחיה, והשבת 'אם הקדוש ברוך הוא נותן לכלם - יתן גם לי', כך השבת אודות נשואין וחתנה, וכך אמרת לגבי ילדים, אם כך, הקדוש ברוך הוא מסגל לתת לך כל כך הרבה - חיים, נשואין, ילדים, ורק דבר אחד אינו יכול לתת לך - 500 לירות'?!?!... מלים פשוטות כל כך ועצמתיות כל כך.

'אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא מנהיג לכל הברואים' ונותן חיים לכל בשר - לכל בשר!!! לבריה הקטנה ביותר ולבריה הגדולה ביותר ואתה, הבחור, נמצא באמצע, לא ביצי כנים ולא קרני ראמים, וכי לך ה' לא יתן?!... [להגיד]

"אלה מסעי..." - מסעי החיים - ספור

פרשת מסעי, היא האחרונה שבחמש במדבר, וחותמת את חמש הפקודים. בתחילת הפרשה מפרטים 42 מסעות בני ישראל במדבר, מיציאתם ממצרים ועד הגעתם לערבות מואב, סמוך לנהר הירדן. רב השמות המזכרים במקרא, הם על שם מארעות שארעו לבני ישראל במשך 40 שנות מסעיהם במדבר.

אחת הסבות שהתורה מפרטת לנו בפרטי פרטים את שמות המסעות היא כדי ללמד אותנו על הטבע הרוחני של המסעות וללמד אותנו על דרכו של כל אחד מאתנו במסעות התודעה של החיים. וממשיך רבנו בחיי: ״נמנו המסעות בשמותם להורות שהכל תלוי כפי מחשבתם של ישראל בקדוש ברוך הוא״. כשהיו בני ישראל דבוקים בבורא, זכים במחשבתם ועושים רצונו, נוסעים במחשבתם ממחשבה רעה לטובה, היתה מדת הרחמים שעליהם, מרחמת ומגנה עליהם, והיו חונים ״בהר שפר״, או ״במתקה״. אלא שכאשר היו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה, היתה מדת הדין תלויה עליהם, והיו חונים ״בחרדה״, ״בדפקה״ או ״במרה״. כלומר הכל תלוי במחשבתו של היהודי.

הקדוש ברוך הוא מוליך אותנו ורוצה להוליך אותנו במסלול חיינו האישי רק לטובתנו שהרי אור אינסוף משפיע תמיד לכל הבריות במטרה אחת - להיטיב לנבראיו, להביאם אל התכלית השלימה.

רבי שלמה לוינשטין שליט"א סיפר את הספור הבא: רבי ראובן שהרבני זצ"ל, בנו של המקבל רבי יהושע שהרבני זצ"ל וגיסו של הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, היה יהודי מפרסם שנסע רבות למדינות דרום אמריקה, מסר שעורים ושיחות מוסר, וחזק את הצבור בעניני עבודת ה' ובתורה. כלל היה נקוט בידו, שלעולם אינו מוכן לקבל כסף תמורת שעוריו ודרשותיו. הוא הרגיש שאם יקח כסף, הדבר יגרם לאנשים לבוא פחות. גם אלו שישלמו ויבואו, יתחילו לבקש שידבר על ענין מסים, וירגישו שהוא חיב להם, שהרי שלמו לו... כשהוא בא ומדבר ללא שכר, יכולים הדברים להאמר לשם שמים, וטבעם שנכנסים ללבם של השומעים ומתקבלים.

באחד הימים לחץ עליו גביר בכל הכוח והצליח 'לדחף' לידו המחאה בסך 25,000 אלף דולר. כשהגיע הרב שהרבני למטוס הוא נטל את הצ'ק וקרעו, כשהוא מתקשר לאותו יהודי ומעדכן אותו שאינו מתכון לפדותו לעולם...

באחת מנסיעותיו לדרום אמריקה, בטרם נכנס למסר את אחד משעוריו, קיבל שיחת טלפון מאחיו בארץ ישראל. בשברון לב ספר לו אחיו, כי אצל בתו התגלתה כעת מחלה נדירה ביותר. היא כה נדירה, עד שרק חמשה-עשר ילדים בכל העולם כלו חולים בה! בצרפת קים בית חולים, יחיד מסוגו, שמטפל בבעיה הזו, אולם עבור הטפול הם דורשים סכום עתק.

"אני יודע שיש לך גדר שאינך אוסף כסף בחו"ל משומעי השעורים שלך", אמר האח, "אולם ההכרח לא יגנה. מדבר כאן במקרה של פקוח נפש, ופקוח נפש דוחה את כל התורה כלה, ודאי גם את הגדר הזה". הרב שהרבני הסכים עמו, אולם עדין לא מצא עצה כיצד לעשות זאת באפן הנכון ביותר. בינתים נכנס למסר את השיחה שלו, ולאחר מכן קבל את השומעים הרבים שנעמדו בתור ארך, ובקשו להכנס אליו באפן פרטי לקבל עצה וברכה... כאשר נכנס אחד האנשים, רמז הגבאי לבנו של הרב שהרבני, שהתלוה אליו, כי הוא מיליונר, האדם העשיר ביותר בכל הסביבה כלה.

בנו של הרב שהרבני נדרך ומהר להכנס פנימה, במטרה לדאג שאביו אכן יבקש ממנו עזרה עבור האחינית החולה. וראה זה פלא - רק נסגרה הדלת אחריו, ואותו מיליונר פורץ בבכי, ואומר: "אנשים חושבים שכסף הוא חזות הכל...

הם אינם יודעים שאי אפשר לקנות בכסף נחת יהודית מהילדים ובריאות, וגם שלום בית הוא דבר שבלתי אפשרי לקנות... את האשר רק הקדוש ברוך הוא נותן במתנה.

הרב ובנו המתינו שיתאושש, והיהודי המשיך: "יש לי בת קטנה, אהובה עלי כנפשי. לפני זמן קצר נודע לנו כי היא חלתה במחלה נדירה, שבה חולים רק חמשה-עשר ילדים בכל העולם כלו. בכונתנו לנסע לצרפת, לבית החולים המיחד שמטפל במחלה זו, ואנו זקוקים לברכה מהרב שהטפול יצליח והקדוש ברוך הוא ישלח לה רפואה שלמה"...

הפרטים היו כה מקבילים, עד שרק נותר לברר מה שם המחלה... כשנקב היהודי בשם המחלה שהתגלתה אצל אחיניתו של הרב, התפעל הרב שהרבני מגלוי ההשגחה הפרטית, וספר לו כי לפני שעה קלה, ממש לפני שהתחיל השעור, קבל שיחת טלפון מארץ ישראל, מאדם שגם בתו חלתה במחלה זו, ואין לו כסף לשלם עבור הטפול היקר... "לזכותה של הבת שלך" - סים - "קח על עצמך לשלם את כל הוצאות הטפול גם עבור הילדה ההיא מארץ ישראל"!

הוא הוסיף ואמר לו כי הצדקה המעלה ביותר היא לתת מבלי לדעת עבור מי נותנים, כך שהמקבל גם הוא אינו יודע ממי הוא מקבל. זהו חסד של אמת, שבו אי אפשר להודות לו על נתינתו, ולצדקה כזו יש כח מיחד. בו במקום הודיע הגביר כי יעשה זאת, ותוך זמן קצר שלשל לידו סכום המכסה את כל הוצאות הטפול. פלא פלאים! עומדים להם שני יהודים בשני קצות העולם, לזה יש כסף וזה מחפש למי לתת את הכסף... זה זקוק לצדקה כדי לרפא את בתו, וזה נצרך לנתינה כדי שבתו תתרפא... ומיהו השליח לקשר ביניהם? יהודי צדיק, שכל מטרתו היא לקים מצוה לשם שמים, בלי שום נגיעות, ומבלי לעבר על הגדר שקבע לעצמו אפלו פעם אחת... לימים שניהם נרפאו, ב"ה.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]