"על פיו יצאו ועל פיו יבאו" (כ"ז, כ"א) - סיפור

אמתחת (תרמיל או תיק) היתה במעונו של הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, אשר עיניו היו נשואות אליה בדחילו. כל פרוטה שהגיעה לידיו ולא נדרשה לרכישת מעט מצרכי המזון, שלשלה עד מהרה אל אותה אמתחת שנצבה מעל ארון הספרים שבחדר למודו. היה זה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשרבי יוסף שלמה כהנמן ישב על כס הרבנות בעיר פוניבז' והאיר את עיני למדני דורו. באותה תקופה אימה גזרת הגיוס על צוארי נערי ישראל אשר בליטא. כל נער מתבגר נדרש לשעבד את גופו, ויותר מכך: את נפשו, לעבודת הצבא. בחורי ישיבה מצאו עצמם נתלשים בפתאומיות מחיק הגמרא ונשלחים אל שדות הקטל. רק עצה אחת עמדה מול שליחי הצבא, אותה עצה עתיקת יומין, מימי 'ארבע מאות שקל כסף' של עפרון החתי ומימי הדורון תפלה ומלחמה שקבל עשו הרשע - שחד... כשנה לפני שהגיע כל נער לגיל הגיוס, היו מגיעים אנשי צבא אל בית הוריו, בודקים את הנער בכדי לקבע האם כשיר הוא לעבודת הצבא ומותירים בידיו צו גיוס עליו נקוב תאריך בו עליו להתיצב במפקדה הצבאית. משמעות התחמקות מקיום צו הגיוס היתה גזר דין מות. באותה שעה בה היו הקלגסים הצבאיים מגיעים אל בית ההורים, אפשר היה להחליק לידיהם בתבונה סכום נכבד, או-אז היו החילים עושים עצמם כאלו אינם רואים את הכסף וכאלו רואים הם גם רואים מום בגוף הבחור, וקובעים לאלתר כי אינו כשיר לשרות צבאי. כשהתקרב בנו של הרב, הלא הוא רבי אברהם כהנמן זצ"ל, לגיל הגיוס, החל אביו הגדול חוסך פרוטה לפרוטה כדי שבהגע היום בו יופיעו בפתח ביתם נציגי הצבא - תתרוקן האמתחת אל כיסיהם, והנער ישחרר מחובת השרות בצבא הליטאי. אך תכניות לחוד ומציאות לחוד... בעצומו של יום חג שביעי של פסח הופיעו שליחי הצבא בפתאומיות, הולמים וחובטים בדלת הבית. בני הבית המבהלים מהרו לפתח, ואל החדר פסעו שלושה גברתנים הלבושים מדים צבאיים ובידיהם טפס פקדה: הגענו הנה על מנת לראות את הנער אברהם כהנמן, האם כשיר הוא לעבודת הצבא, ומשימצא כשיר - יקבל מאתנו את פקדת התיצבותו לעבודת הצבא. בני הבית נרעדו ונאלמו דומיה. אמנם התכוננו אל הרגע הזה, אמת, גם אמתחת המעות אשר מעל הארון בחדר הלמוד, גם היא מוכנה ומזמנת, אך בעצומו של החג, זאת יודע כל יהודי, יש אסור מחלט לטלטל מעות. אסור מקצה אשר אסרו עלינו חכמים. ומה יועיל כסף שמוכן ומזמן וגם צבור, אם אסור לקחתו ולמוסרו לידיהם של אנשי הצבא האימתניים?! בני המשפחה מכנסים היו בחדר המרכזי ולבם פרפר. 'אולי מתר לקחת את הכסף, ולהחליק אותו לידיהם? הלא מדבר בשאלה הלכתית חמורה. מצד אחד עומד אסור 'מקצה' החמור, ומן הצד השני עומדות שנות צבא מרות, ומי יודע אם אברהם שלנו לא יגיע שם לידי פקוח נפש, ופקוח נפש - הלא דוחה את אסור המקצה' - הציע אחד מבני הבית, למדן בן למדן. לעמתו היה מי שצדד להמשיך ולהמנע מאסור מקצה, למרות שהמשמעות היא: לקיחתו של הנער אברהם אל הצבא ואל עבודת הפרך המסכנת, גשמית ורוחנית כאחד. כי הלא אין נשקפת כעת סכנת פקוח נפש של ממש, ואולי אין כאן אפלו גדר של 'חולה שאין בו סכנה'. שאלה הלכתית חמורה כל כך, שאלה של דיני נפשות, ראויה שתדון על שלחנו של הרב דמתא, אב המשפחה, אלא שהרב נעדר באותה שעה מן הבית, וקלגסי הצבא לא התאזרו במנה מיתרת של סבלנות וסובלנות... מה יעשו אפוא? במהירות גדולה יצא אחד הילדים וזמן הביתה את שכנם - הגאון הצדיק רבי אשר קלמן זצ"ל השם ינקם דמו. גאון זה, שהיה גיסו של הרב מפוניבז', היה מתלמידי בית המוסר הקלמאי ושמש כראש ישיבת פוניבז' המעטירה. נודע הוא בלמדנותו ובצדקותו, שמא ידע הוא לפסק? שמע רבי אשר את הצדדים בדחילו ופסק במר נפש: איני רואה שאפשר להכריז על המצב כספק ממשי של פקוח נפש. הלא מרבית החילים היוצאים לעבודת הצבא אינם מקפחים את חייהם. ומשאין כאן התר של פקוח נפש, לא נוכל להתיר לחלל את החג על ידי טלטול המעות שבאמתחת. (יצין כי כדי לשחד את החילים, צריך היה לטלטל את המעות ממש ולהחליק להם את האמתחת בחכמה. אם היו אומרים להם או מראים להם היכן האמתחת - הם לא היו נוטלים אותה בריש גלי). הנער אברהם מצא צדדים להתיר את הטלטול, אולם העלה את דבריו רק בדרך של שאלה, אך דודו הגדול, רבי אשר, לא קבל את הטענות וקבע: אסור לטלטל את אמתחת הכסף. בני הבית נסו למשך את הזמן, שמא בינתים יזדמן אביהם הביתה, אבל סבלנותם של לובשי המדים פקעה. תוך כדי הדברים נכנס הנער אברהם אל חדרו של אביו ונעצר משתומם: אבא נמצא בבית! נכנס מתי שנכנס ואיש לא שם אל לבו. אבל לשאלו לא יוכל, מאחר שהרב מפוניבז' נם את שנתו, והנער אברהם, כמו שאר בני הבית, לא יעז לעבר על מצות כבוד אב ולהעירו משנתו. החילים החלו לצעק בקול, דורשים להסדיר את הענינים ולחתם על צו הגיוס, אך הרב עדין אינו מתעורר. אין בררה אלא לקבל את פסק ההלכה של רבי אשר... החילים חסרי הסבלנות סקרו במהירות את אברהם והחליטו: כשיר הוא לעבודת הצבא! הם הגישו בידו צו גיוס ובו פקדה שבעוד כשנה עליו להתיצב בלשכת הגיוס הצבאית, ולא - יכרז כעריק וענש מות ירחף מעל ראשו, חלילה. כמעט שנה חלפה ועננים שחרים העכירו את שמי אירופה. יריות מלחמה החלו נשמעות באויר וממלכות החלו מתכתשות זו עם זו ושערי גבול החלו להנעל. באותם ימים של תחלת המלחמה, איש לא נחפז לברח מביתו, אך בבית אחד בעיר פוניבז' נכרה תכונה בלתי שגרתית: הנער אברהם כהנמן התכונן לעלות בבהילות לארץ ישראל, בגפו. השלטונות הליטאיים החלו בגיוס מידי של כל החילים, גם אלו שטרם הגיע זמנם להתיצב, והרב מפוניבז' שהריח את ריח הסכנה מהר להשיג אשור כניסה לארץ ישראל, ולשגר את בנו, בדד, אל ארץ הקדש. אף אחד לא העז ללוות את הנער בדרכו אל תחנת הרכבת שגדושה היתה בחילים, רק אמו הרבנית התלותה אליו, וכשעלה אל הרכבת הצטעפו עיני שניהם בדמעות ומבטם, מבט של אם ובנה, נפגש. בפעם האחרונה. זועות מלחמת העולם השניה לא פסחו על משפחתו של הרב מפוניבז'. זוגתו הרבנית ותשעה מתוך עשרת צאצאיו עלו על המוקד ונרצחו במות קדושים וטהורים. לאחר המלחמה עלה רבי יוסף שלמה אל ארץ ישראל ופנה להקים את עולם התורה מחדש. רק בן אחד נותר בעולמו של הרב מפוניבז' בן אחד ויחיד, הלא הוא רבי אברהם זצ"ל, אשר עלה ארצה בתחלת המלחמה, בחוששו מפני מוראה של עבודת הצבא. הוא נצל ונשאר כשארית פליטת משפחת אביו. באחד הימים החליט הרב מפוניבז' לגלות באזני בנו סוד קטן מאותו יום חג שביעי של פסח, בו הופיעו שליחי הצבא בבית משפחת כהנמן: באותו יום-טוב, הגעתי הביתה, ובעמדי מאחורי הדלת קלטו אזני דין ודברים מתוך הבית. הבנתי ששליחי הצבא כבר נמצאים בתוך הבית, ושמעתי גם את קולו של גיסי, הגאון רבי אשר קלמן השם ינקם דמו, אשר מעין בדבר ופוסק בלב כבד את הפסק ההלכתי כי אסור לטלטל את המעות. באותה שעה עלה בלבי דעה הלכתית הפוכה. סברתי, על פי המקורות שצפו מול עיני באותם רגעים, שאכן יש כאן מקרה של ספק פקוח נפש ומן הדין להתיר טלטול מקצה. הלא ידוע שאפלו על ספק נפשות מחללים את השבת. אולם ידעתי שאם אכנס ואשאל לדעתי ואורה את ההלכה הפסוקה, תגרם חלישות הדעת לרבי אשר. וכי מתר לגרם חלישות הדעת ליהודי, כל שכן תלמיד חכם מפלג שכזה?! מה עשיתי? מהרתי להכנס לחדרי דרך החלון, נשכבתי על מטתי ועשיתי עצמי כישן. ידעתי שלא תעבר על אסור תורה האוסרת להעיר אב משנתו. ואכן, נכנסת, ראית אותי, לא הערתני, ואכן קבלת את צו הגיוס הסופי. אולם ראה נא בני יקירי: דוקא משום אותה קפידה שהקפדתי על כבודו של רבי אשר ודוקא משום אותה קפידה שהקפדתה על מצות כבוד אב - קבלת את צו הגיוס וממילא מהרת לברח מאדמת אירופה הבוערת, רגעים לפני שהשערים ננעלו... דוקא לכן - אתה כעת, כאן בארץ הקדש, חי וקים! [היכל המעשה - 'המבשר']