"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (כ"ה, י"א) - "אלוקי נשמה שנתת בי... - ואתה עתיד לטלה ממני" - ספור

אומר המדרש (במדבר רבה כ"א, א'): פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כ"ה, י"א), אמר הקדוש ברוך הוא בדין הוא שיטל שכרו, (במדבר כ"ה, י"ב): לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום, גדול השלום שנתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כלה שלום, שנאמר (משלי ג, י"ז): דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום, וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום, שמע ישראל חותמין פורס סכת שלום על עמו, התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר רבי שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר: ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כ"ט, י"א).

לאחר סדרה של מכשלות חמורות שיצאו מתחת ידו של שוחט העיר, פטר רבי זאב וולף מז'יטומיר זי"ע את השוחט מתפקידו, השוחט קבל עליו בתחלה את הדין, אולם מאחר שהיה בעל משפחה גדולה וחלפו הימים ולא מצא פרנסה נאותה, גאתה בלבו המרירות על החלטת הרב. יום אחד החליט השוחט: "אמנם הרב העבירני מהשחיטה בקהלתי, אך מעולם לא גזר עלי שלא לשחט מחוץ לגבולות העיר, אלך לי אל הכפרים הרחוקים, למקומות שבהם אין מצודתו של הרב פרוסה, ואשחט שם עופות ובהמות כדי לפרנס משפחתי". אמר ועשה, נטל את תיק הסכינים ומעט אכל ובגדים ויצא לדרכו החדשה, עד שהגיע לכפר קטן ורחוק, נכנס לביתו של המוזג היהודי, ולאחר שהתפלל שחרית פנה אל בעלת הבית בהצעה לשחט לה עופות, למרבה אכזבתו ספרה לו האשה, כי השוחט הקבוע כבר הקדימו, ובבקר עבר בכפר ושחט כל מה שעמד לשחיטה. נאנח השוחט המדח אנחה כבדה ופנה להמשך דרכו, הדרך עברה ביער, בעוד הוא משרך את רגליו בין עצי הבראשית שקעה החמה, הוא שקל את צעדיו כאשר לפתע פלחה קריאה מקפיאת דם את האויר.

בתוך שניות הקף חבורת שודדי יערות ואלה כפתוהו וגררוהו למקום מסתור. לפתע הבזיק במוחו רעיון, "למה תנהגו כך, אני משלכם"? אמר לשודדים, לנכח הפליאה שעלתה בעיניהם והוסיף בחיוך: "גם אני באותו מקצוע, ובטוחני כי אוכל להיות חבר נאמן ומועיל בחבורתכם".

בדברו שלף מתרמילו את סכיני השחיטה, עיניהם של השודדים אורו למראה הסכינים, שנראו בעיניהם כחרבות חדות, ובו במקום שחררוהו מכבליו וקבלוהו לחבורתם. בתחלה יסרו מצפונו והוא חכה לשעת כשר ראשונה כדי לחמק מהחבורה, ואולם כשחלף זמן והדבר לא צלח בידו, לא נותרה לו בררה אלא לחקות את חבריו החדשים ולנהג כמותם, כך נהפך לשודד לכל דבר, הוא היה שתף פעיל לכל מעשי השד והבזה, ואף פגע במו ידיו בלא מעט בני אדם תמימים ומסכנים.

חלפו שנים, בקר אחד ארב לטרפו בין עצי היער, בסמוך לצמת דרכים שאחת מהן מובילה למזריטש, כשעברה במקום כרכרה קטנה, התנפל עליה וגרר את הנוסע לעמק היער, בהגיעם למקום המסתור תבע מהשבוי לתת לו את כל כספו, זה הוציא מכיסו צרור דל ועלוב, שבו רק כמה זהובים, והדבר העלה חמתו של השודד, והוא הניף על האיש חרבו כדי להרגו.

השבוי תלה בו עינים מתחננות, "הרי אני בידך, ותוכל לעשות בי כטוב בעיניך, רק בקשה אחת אבקש לפני מותי, הנח לי לטל את ידי, לברך ברכות השחר, לקרא קריאת שמע, ולהתודות", השודד הסכים, והשבוי נטל ידיו והחל לשאת תפלתו בנחת וברגש מרטיט, "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה, בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני".

השבוי היה כה מרכז בתפלתו עד שלא הבחין כלל בתמורות הפוקדות את השודד העומד מולו, אוחז חרב חדה בידו.

זה החליף צבעים והחל מזיע מכף רגל ועד ראש, בשלב מסים אף החל כל גופו לרעד, מבלי שתהיה לו שליטה על עצמו, קול חבטת הנפילה של השודד ארצה הוציאה את השבוי מרכוזו, הוא מהר אליו ובאמצעות המים שנותרו בכלי הנטילה, הקיץ השודד מעלפונו. ורוחו של השודד שבה אליו, והוא הצליח להוציא הגה בקול רועד: "רבי, התכירני"?... ומיד החלו דמעות קולחות מעיניו. "אני הוא השוחט מז'יטומיר שהדח על ידי כבודו לפני שנים רבות"...

תדהמה מחלטת אחזה ברבי זאב וולף "כיצד הגעת לכאן?! איך הדרדרת למצב כה נורא"? שאל.

השודד גולל לפניו השתלשלות הדברים ופרץ בבכי. "רבי, רוצה אני לחזר בתשובה שלמה, האם יש לפני דרך חזרה"? "שערי דמעות לא ננעלו", השיב הצדיק מז'יטומיר. "כלל ראשון הוא עזיבת החטא, הנח הכל מאחוריך, המלט ממקום אפל וחשוך זה, ונסע יחדיו אל המגיד ממזריטש, בטוחני כי הוא יראה לנבכי נשמתך האמללה, וימצא בעבורה דרך תשובה".

מהרו השנים לעזב היער, וכעבר יום הגיעו לבית מדרשו של המגיד. לאחר שרבי זאב וולף ספר לרבו את תולדות השוחט שהיה לשודד יערות, וכעת מבקש לחזר בתשובה, נקרא הלה להתיצב לפני המגיד, וזה נתן לו דרך תשובה, והוא קבלה בשמחה ובאהבה.

האיש לא האריך ימים, וכעבר זמן שבק חיים כשהוא חבוט ומיסר בגופו ובנפשו, לא רבים הלכו אחרי מטתו, רבי זאב וולף מז'יטומיר צעד אחריה בראש מרכן, בדברי הספדו יסר הצדיק עצמו בדברים, שרק מעטים ירדו לעמקם: "וכל זה לא בא אלא בעטיי שלא קימתי דברי אנשי כנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין".