דבר העורך

פרשת שמיני פותחת בשיא של שמחה - היום השמיני למלואים - א' בניסן בשנה השנית ליציאת מצרים נחנך המשכן. אותו יום נטל עשר עטרות. אהרן ובניו מקריבים קרבנות, והשכינה שורה במשכן. אך באותו יום עצמו מתרחשת טרגדיה: נדב ואביהוא, בני אהרן, מקריבים "אש זרה אשר לא צוה אתם" (י, א) ואש יוצאת מאת ה' והם נפטרים.

החלק השני של הפרשה ואולי העקרי דן בעניני מאכלות אסורות. אחת התובנות העמקות ביותר בדיני כשרות המאכלים היא שהם אינם רק "חקי תזונה" או "כללי היגינה" (כפי שחשבו בעבר), אלא כלי רוחני חזק להשפעה על הנפש, על המחשבה ועל הלב. התורה עצמה מקשרת זאת במפרש, מיד אחרי דיני מאכלות טמאות וטהורות כתוב (י"א, מ"ד-מ"ה): "כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדשים... המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלקים והייתם קדשים כי קדוש אני". ואומר רש"י: כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. (דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכלן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות דים, ומעליותא היא גביהו, והוא לשון מעלה).

ועוד אומרת התורה: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם". אומר הספורנו: אל תטמאו בהם באפן שתהיו טמאים ומטמטמים בם, וזה יקרה באכילתם. כי אמנם בהיותי אלהיכם חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדשה. והייתם קדשים כי קדוש אני. כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני. וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאסורי מאכלות, כאמרם ז"ל (יומא סוף פרק 'אמר להם הממנה') אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה.

ואומר הרמב"ן (שם מ"ד): "כי האדם נפעל לפי פעלותיו, והמחשבה והדמיון שלו יתנהגו לפי תנועותיו... והנה האוכל מאכלות הטמאים יתקלקלו מחשבותיו ותהיה נפשו מקלקלת בתכונה רעה. והאוכל מאכלות הטהורים תהיה נפשו זכה וישרה". כלומר: האדם משפע ממעשיו הגשמיים. מאכל טמא מחדיר "קלקול" לנפש - מחשבות רעות, תאוות גסות, אכזריות. מאכל טהור מטהר את הנפש ומאפשר מחשבות זכות וטהרות. כפי שמסביר הרש"ר הירש, שעופות טמאים הם בעקר דורסים ואכזרים. אכילתם מחדירה מדת אכזריות ללב האדם. לעמת זאת, בהמות טהורות הן צמחוניות ושלות - אכילתן מחזקת מדות של רחמים ורכות בנפש האדם.

הזהר הקדוש (ח"ג קמ"א ע.) אומר: "מאן דאכיל מאכלים טמאים - רוח טמאה שריא עליה... ומחשבה דליה לא יכיל למקרב לקדשא בריך הוא". (פרוש: מי שאוכל טמא - רוח טמאה שורה עליו, והמחשבה שלו אינה יכולה להתקרב לקדשה). לעמת זאת, מאכלים כשרים וטהורים פותחים את הלב לתפלה, ללמוד ולקדשה.

הרמח"ל (הרב משה חיים לוצאטו, מסלת ישרים פרק ה): מדבר על "חיצוניות" שמשפיעה על "פנימיות". האדם צריך להזהר בכל מה שנכנס לגופו, כי הגוף הוא "כלי" לנשמה. מאכלים טמאים "מכבידים" את הנפש ומקשים עליה להתעלות.

ללמדנו, אדם הנמנע ממאכלות אסורות, מחשבתו צלולה יותר בתפלה ובלמוד. לעמת זאת, אפלו חשש קל של אסור עלול "לסתם" ולטמטם את הלב ולמנע התלהבות רוחנית.