בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת שמיני

דבר העורך

פרשת שמיני פותחת בשיא של שמחה - היום השמיני למלואים - א' בניסן בשנה השנית ליציאת מצרים נחנך המשכן. אותו יום נטל עשר עטרות. אהרן ובניו מקריבים קרבנות, והשכינה שורה במשכן. אך באותו יום עצמו מתרחשת טרגדיה: נדב ואביהוא, בני אהרן, מקריבים "אש זרה אשר לא צוה אתם" (י, א) ואש יוצאת מאת ה' והם נפטרים.

החלק השני של הפרשה ואולי העקרי דן בעניני מאכלות אסורות. אחת התובנות העמקות ביותר בדיני כשרות המאכלים היא שהם אינם רק "חקי תזונה" או "כללי היגינה" (כפי שחשבו בעבר), אלא כלי רוחני חזק להשפעה על הנפש, על המחשבה ועל הלב. התורה עצמה מקשרת זאת במפרש, מיד אחרי דיני מאכלות טמאות וטהורות כתוב (י"א, מ"ד-מ"ה): "כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדשים... המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלקים והייתם קדשים כי קדוש אני". ואומר רש"י: כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. (דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכלן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות דים, ומעליותא היא גביהו, והוא לשון מעלה).

ועוד אומרת התורה: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם". אומר הספורנו: אל תטמאו בהם באפן שתהיו טמאים ומטמטמים בם, וזה יקרה באכילתם. כי אמנם בהיותי אלהיכם חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדשה. והייתם קדשים כי קדוש אני. כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני. וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאסורי מאכלות, כאמרם ז"ל (יומא סוף פרק 'אמר להם הממנה') אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה.

ואומר הרמב"ן (שם מ"ד): "כי האדם נפעל לפי פעלותיו, והמחשבה והדמיון שלו יתנהגו לפי תנועותיו... והנה האוכל מאכלות הטמאים יתקלקלו מחשבותיו ותהיה נפשו מקלקלת בתכונה רעה. והאוכל מאכלות הטהורים תהיה נפשו זכה וישרה". כלומר: האדם משפע ממעשיו הגשמיים. מאכל טמא מחדיר "קלקול" לנפש - מחשבות רעות, תאוות גסות, אכזריות. מאכל טהור מטהר את הנפש ומאפשר מחשבות זכות וטהרות. כפי שמסביר הרש"ר הירש, שעופות טמאים הם בעקר דורסים ואכזרים. אכילתם מחדירה מדת אכזריות ללב האדם. לעמת זאת, בהמות טהורות הן צמחוניות ושלות - אכילתן מחזקת מדות של רחמים ורכות בנפש האדם.

הזהר הקדוש (ח"ג קמ"א ע.) אומר: "מאן דאכיל מאכלים טמאים - רוח טמאה שריא עליה... ומחשבה דליה לא יכיל למקרב לקדשא בריך הוא". (פרוש: מי שאוכל טמא - רוח טמאה שורה עליו, והמחשבה שלו אינה יכולה להתקרב לקדשה). לעמת זאת, מאכלים כשרים וטהורים פותחים את הלב לתפלה, ללמוד ולקדשה.

הרמח"ל (הרב משה חיים לוצאטו, מסלת ישרים פרק ה): מדבר על "חיצוניות" שמשפיעה על "פנימיות". האדם צריך להזהר בכל מה שנכנס לגופו, כי הגוף הוא "כלי" לנשמה. מאכלים טמאים "מכבידים" את הנפש ומקשים עליה להתעלות.

ללמדנו, אדם הנמנע ממאכלות אסורות, מחשבתו צלולה יותר בתפלה ובלמוד. לעמת זאת, אפלו חשש קל של אסור עלול "לסתם" ולטמטם את הלב ולמנע התלהבות רוחנית.

שביעי של פסח

יום השביעי של פסח הוא יום טוב, והוא היום שבו בני ישראל חצו את ים סוף, שנבקע ל-12 (גזרים) בו עבר כל שבט. לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף, אמרו משה ובני ישראל את שירת הים.

ה'אור החיים' הקדוש אומר באותה שעה הגיעו כל בני ישראל לדרגה של יראת הרוממות וזה לשונו: "אז ישיר" - לא היה צריך לומר אז אלא וישר משה וגו' והדבר מובן כי אז שוררו. אכן יכון הכתוב להודיענו הכנת המשג. כי כשנכנסה בלבם יראת הרוממות והאמונה השלימה אז זכו לומר שירה ברוח הקדש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד לצד שאמר אז חש הכתוב שיטעה אדם ויאמר כי אז מעט שאין שירה זו יכולה לאמר זולת אז תלמוד לומר ישיר שישנה לשירה זו גם לעתיד וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו. או ירמז למצוה שמצוה לאמרה תמיד וקבעוה בתפלת שחרית בכל יום (בסיום פסוקי דזמרה).

"ויאמרו לאמר אשירה" - פרוש אמרו זה לזה "לאמר" פרוש שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים, ונתכונו יחד ועשו כן ואמרו "אשירה" לשון יחיד כאלו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה. עד כאן לשונו.

שירת הים המתארת ב-19 פסוקים, נאמרת מדי יום בתפלת שחרית, בסוף פסוקי דזמרה. רבותינו מצינים שאמירת שירת הים מדי יום בכונה, בשמחה, בנגון, ותוך כדי מחשבה כאלו הוא חוצה את הים בשעה שהיא נאמרת - מהוה סגלה עצומה, ולהלן מספר דברים שמנו לנו חכמים:

א. יזכה לאמרה בעולם הבא (זהר פרשת בשלח).

ב. יזכה לשבח בה בימי מלך המשיח בשמחת כנסת ישראל בקדוש ברוך הוא (זהר פרשת בשלח).

ג. הקדוש ברוך הוא מוחל לו על כל עוונותיו (זהר פרשת בשלח). להלכה נפסק במשנה ברורה: "ויאמר שירת הים בשמחה, וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים, והאומרו בשמחה מחלן לו עוונותיו".

ד. הקדוש ברוך הוא מציל אותו מכל צרות שבאות לעולם (זהר פרשת בשלח).

ה. הקדוש ברוך הוא מגרש את אויביו מפניו, ונכננעים כוחות הטמאה ומתגברים כוחות הקדשה ("שמש ומגן", לרבי שמשון מאוסטרופולי).

ו. שמירה מעלה לעתות צרה ("שמש ומגן", לרבי שמשון מאוסטרופולי).

ז. אחת מ-10 סגלות שמכפרות עוונותיו של אדם בלי סגוף וענוי (ספר "צפרן שמיר"). ספר ה'חרדים' מונה כמה וכמה מאותן מצוות סגליות, והשלישית שבהם היא: אמירת שירת הים בשמחה כאלו הוא יצא עתה ממצרים, שעל ידי זה מתכפרים לו כל עוונותיו.

ה'חרדים' מוסיף ומבאר את טעם הדבר: נאמר במדרש (ילקוט שמעוני רנ"ד) על הפסוק: "ויסע משה" - ש"הסעם מעונותיהם", כלומר: נמחלו להם העוונות על ידי השירה, כיון ש"כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה מוחלין לו על כל עוונותיו".

שביעי של פסח

שירת הים נאמרת בשביעי של פסח - לדברי רבנו בחיי יום ראשון של פסח היתה אתחלתא דגאלה ביציאת מצרים, ואלו בשביעי של פסח היה סוף הגאלה בקריעת ים סוף: 'צוה בחג המצות, שיהיה ז' ימים, וקרא יום הראשון והשביעי מקרא קדש, כי הראשון יום הגאלה, והשביעי סוף הגאלה'.

עצומו של שביעי של פסח הוא קריעת ים סוף, ביום זה ארע נס קריעת ים סוף לאבותינו ואז נאמרה שירת הים, שירת הגאלה. וכדברי ה'אברבנאל" (פרשת ראה): כי היות השביעי הוא עצרת לה', והוא יום קריעת ים סוף.

צדיקי אמת אמרו שהלילה הזה מסגל לכל הענינים הקשים כקריעת ים סוף, שדוכים ופרנסה. ובכלל זה גם עניני אמונה וקדושה, שהלילה הזה מסגל להושע בו.

'זמן חרותנו' או 'זמן שמחתנו' - ביום טוב ראשון של פסח גומרים את ההלל, אבל מיום שני של פסח אין גומרים את הלל. והטעם, מסביר ה'שבולי הלקט' בשם 'מדרש הרנינו', 'לפי שנטבעו המצרים וכתוב 'בנפל אויביך אל תשמח'. וכן ה'ארחות חיים' תמה למה אין קורין ההלל בלי דלוג בימים האחרונים של פסח, כבימים הראשונים בפסח? וכתב שהטעם לפי שבפסח - כל הימים שוים בקרבנותיהם, ולפיכך אין מברכים אלא על יום ראשון, ושני לפי שהוא ספק ראשון. אבל בשביעי, אף על פי שהוא קדש - אין גומרים. עוד טעם, לפי שהטבע פרעה וכל חילו בו ביום, על דרך 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני'. לפיכך קורין אותו בדלוג. דעות שונות הובאו לגבי ציון היום בתפלה 'זמן חרותנו' או 'זמן שמחתנו'. לפי מנהגי מהרי"ל, אומרים 'זמן חרותנו' גם בימים האחרונים של פסח. אולם בהגהות מהר"א קלויזנר כתב: יש אומרים בימים האחרונים של פסח 'זמן שמחתנו', משום שמחת טביעת המצרים בים'. על כך מקשה 'שירי כנסת הגדולה': 'הלל לא אמרינן, משום 'מעשי ידי טובעים בים', איך נאמר 'שמחתנו' על הטביעה'?

ה'חק יעקב' מישב: דוקא הלל לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא כאלו יש שמחה לפניו, אין אומרים. אבל אומרים 'זמן שמחתנו', שיש 'באבוד רשעים רנה'. הסמ"ע ("ספר מאירת עינים" לרבי יהושע וולק כץ) מביא ב'דרישה' על ה'טור (ארח חיים ת"צ): 'אבל מ"ו כתב שמצא כתוב בשם מוהר"ש, שבשביעי של פסח יאמר בתפלה ובקדוש 'יום שמחתנו', לפי שהכל שמחים שהמצרים נטבעו בים'. אך הרמ"א פוסק להלכה (בהגהותיו לשלחן ערוך) ואומרים בתפלה ובקדוש 'זמן חרותנו' כמו ביום טוב הראשון".

מן הנמוק של 'מעשי ידי טובעים בים' וכן מסביר ה'לבוש', שאין אומרים בפיוטים 'א-ל נא לעולם תערץ', מפני שהוא שיר ואין רצונו של הקדוש ברוך הוא שיאמרו שירה ביום שמעשי ידי טובעים בים.

ב'ארחות חיים' (הליכות פסח, סדר תפלות וקדוש היום) לרבי אהרן הכהן מלוניל מובא מנהג שאינו ידוע לנו ממקורות נוספים: 'ונהגו בשביעי של פסח... בהרבה מקומות לתרגם כל הפרשה כדי להבין לנשים ולעמי הארץ הנסים והנפלאות לשכך אזנם, ויתנו לשם הודאה על הדבר. כי באותו הזמן שנקבע היו מדברים כלם בלשון ארמי, ובזמן הזה לא זז המנהג ממקומו. אבל הוסיפו עליו לדרש מ'ויושע' עד סוף השירה והדברות בלשון לעז.

ומספרים נפלאות שעשה לנו ה' ולאבותינו בלשון שיבינו הכל. וגם דורשים מה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעתיד לבוא, כשיצאנו מן הגלות. כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה, י"א), 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל'. ושעתיד להחיות המתים לימות המשיח לחזק לב מי שאינו יודע בענין הגואל ובתחית המתים.

והוא ענין התקנה שתקן משה לישראל להיות דרשן בהלכות הפסח בפסח, וכן בכל המועדות".

חסידים ואנשי מעשה מדירים שנה בלילה הזה.

רבי דוד זכות ב'זכר דוד' (מאמר ג' פל"ב), מצין חשיבות הלמוד בלילה הזה: 'וכבר נהגו החסידים ואנשי מעשה, לנדד שנה מעיניהם כל הלילה, לספר חסדי המקום ברוך הוא. וזכור אבינו מורי ורבי לטובה, שזכה וזכה את הרבים לקבץ אליו מדי שנה בשנה החרדים אל דבר ה'. ובביתו ובחומותיו בתורת ה' הוגים כל הלילה, לא יחשו המזכירים תהלות ה' בסדר הרב ה'חמדת ימים'.

והנה אמרו חז"ל כי בלילה הזאת קטרוג גדול נעשה נגד ישראל, וירד גבריאל לפניהם והקפם ושמרם כחומה.

והיה מכריז בין מים למים, הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקדוש ברוך הוא. משמאלם היה אומר, הזהרו באלו שעתידין להניח תפלין בשמאל.

ולמים שלפניהם היה אומר, באלו שעתידין להיות חתומים לפניהם בברית, ולמים שלאחריהם, הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפלין, וב' ציציותיהם מאחוריהם. אמר מעתה, לפי מה שהורונו חז"ל, שבכל זמן שארע איזה נס או דבר מסים לישראל, חוזר ונעור בכל שנה ושנה בעת ההיא. אם כן אף בלילה הזה מתעורר גם כל הענינים שהיו באותו שעה חוזרים להיות כמאז, ובכללם קטרוג על ישראל, אם היו ראויים לנס אי לאו. וכן לעת עתה, אם כדאים הם לפי מעשיהם, שקריאת השירה ושמחת יום טוב תמשך להם שפע ישועה ורחמים כקדם. לכן כל איש צריך להיות עסוק בתורה כל הלילה, לסתם פי דוברי עתק עלינו, ולהגן בעדנו. ומזיו שפע קל - חסד לבנים יביא, יקרע גזר דיננו וישבית המקטרגים, ונזכה ונראה ישועת ה".

בדבריו מזכיר את דברי החיד"א (ב'צפורן שמיר' כד): בזהר (ח"ב קל"א:), הפליגו באמירת שירת הים וסודה אחר פסוקי דזמרה, שהוא עלוי מאוד ונחת רוח לשכינת עזנו. ועל כן יש לאמרה בשמחה רבה ובנעימה, ויציר בדעתו כאלו עומד ביבשה בתוך הים, והמצרים נטבעים והוא נצול. והיא סגלת כפרת עוונותיו. ובכונה זו ישכיל ויתבונן בגדלות הבורא, ותתעורר בלבו יראה פנימית, שזוכר אז חסדי המקום שגבר עלינו'.

בהמשך מפליג בחשיבות אמירת השירה בלילה הזה, שמכפרת עוונות וממתקת הדינים: 'ואם בכל ימות השנה ראוי לשורר שירת הים בנעימה ובכונה מעלה, אמרו רבנן בכפלים ביום זה שה' עשה עמנו הנס שעברנו ביבשה בתוך הים, בזכות האמונה. ועל ידי אמירת השירה בכונה נכונה הגאלה מתעוררת, כמו שמובא במדרש 'איכא רבתי' על הפסוק (איכה ב') 'כי גדול כים שברך מי ירפא לך'. אמר רבי אבין: מי שאמרתם לו שירה על הים 'זה א-לי ואנוהו', הוא ירפא לך'.

כיום נוהגים בקהלות רבות להיות ערים ולקרא את תקון שביעי של פסח, ואת שירת הים קוראים לקראת חצות הלילה בשמחה יתרה.

כתוב במכילתא [דרשב"י פרשת ויחי פ"י] גדולה האמונה ישראל במי שאמר והיה עולם, שבשכר שהאמינו ישראל בה' שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' ונאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל'.

שמיני - תוכן ענייני הפרשה

א. סדר העבודה במשכן ביום הראשון להשראת השכינה בעם ישראל:

א. קרבנות היום: אהרן מביא עגל לחטאת ואיל לעולה, ועבור בני ישראל מקריב שעיר עזים לחטאת, עולה, שלמים, ומנחת סלת.

ב. משה רבנו מלמד את: מצוות היום, הלכות כהנים ועבור לוים, הדלקת המנורה, דיני - טמאים, אסורן במחנה שכינה ומצות פרה אדמה.

ג. עגל חטאת: שחיטתו, זריקת הדם, הקרבת החלב במזבח, ושרפת הבשר חוץ. הקרבת האיל לעולה, והקרבת קרבן העם: חטאת, עולה, מנחה, ושלמים, ותנופת החזה והשוק (וגם את החלבים הניף).

ד. אהרן הכהן מברך את עם ישראל בברכת כהנים.

ה. משה ואהרן נכנסו לאהל מועד (ללמוד מעשה הקטרת).

ו. ואז יצאה אש מלפני ה' אל המזבח, ואכלה את החלבים, (ומאז נשארה על המזבח) - אות להשראת השכינה במשכן, "וירא כל העם וירנו"...

ז. נדב ואביהוא הקטירו קטרת (שלא נצטוו עליה), נשרפו באש שיצאה מאת ה', "וידם אהרן".

ח. משה צוה את אהרן, אלעזר ואיתמר - שלא ינהגו דיני אבלות, "וכל ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' ".

ט. לאחר כל המארע הנורא, צוה ה' על אסור כניסת שתויי יין למקדש, וכן שלא להורות הלכות במצב זה. ועל התר כניסת כהן גדול ביום הכפורים

ב. מצות אכילת הקרבנות - כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.

ג. שרפת שעיר החטאת, משה שואל ודורש מדוע נשרף, אהרן משיב למשה את ההלכה במקרה זה, ומשה הודה שמעתי הלכה זו ושכחתי (י, י"ב-כ).

ד. אסור אכילה והתר אכילה (על פי סימני כשרות) בחיה ובבהמה ובדגים שבמים ובעוף, ודיני טמאתם במיתתם - במשא ובמגע (י"א, א'-כ"ח).

ה. טמאת שמונה שרצים מתים (ראשי תבות - חעצ"א כלח"ת) במגע באדם ובכלים, באכל ובמשקה. אפן הטהרה מכל טמאות אלו - במקוה, ובמעין מים (כל סוג טמאה לפי דינה).

"החלד" (י"א, כ"ט) - ספור

מנהלו הרפואי של בית חולים 'בקור חולים', פרופסור פולק, בין עסוקיו הרבים עסק גם במחקרים רפואיים. לצרך אחד ממחקריו הרפואיים נזקק לערך נתוחים בחלדות, אך כיון שחשש לאסור צער בעלי חיים, נגש אל מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל לשאל באיזו דרך ובאיזה אפן יהיה מתר לנתח את החלדות לצרך מחקר. לשמע שאלתו, נטל הרב דף ועט, והחל לשרטט בדיקנות מרבית את צורת איבריה הפנימיים של החלדה לפרטי פרטים, לאחר מכן הדריך את פרופסור פולק בעזרת השרטוטים, כיצד לעשות את הנתוח. מיתר לצין שפרופסור פולק נותר המום ונדהם מידיעותיו הנרחבות של הרב אף בתחום זה, וכל זאת בלי שראה הרב אי פעם את איבריה הפנימיים של החלדה! אלא שאב את ידיעותיו הרבות אך ורק מתוך עמלו בתורה הקדושה, אשר עליה נאמר 'הפך בה והפך בה - דכלא בה'! כשהגיע פרופסור פולק אל מעבדות המחקר והציג בפני חבריו למחקר את שרטוטיו של הרב זצ"ל, החוקרים פערו פה, ותמהו בקול: 'אנו שנים רבות חוקרים את הנושא, ולא עלה בדעתנו לחשב על שיטה פשוטה וקלה כל כך לנתח את החלדות, והרב שמעולם לא החזיק חלדה בידו חשב על כך'?! [לחזות בנעם ה']

"ויין ושכר אל תשת" - ספור

אחד מחסידי רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל החל לתת את עינו בכוס. יומם ולילה היה שותה משקאות משכרים ונופל שכור בחצות העיר. סבל רב סבלה משפחתו בשל כך, וכל נסיונותיהם להרחיקו מן השתיה עלו בתהו.

נודע הדבר לצדיק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, והוא שלח שליח אל החסיד השכור: "הרבי מזמינך לבוא אליו בדחיפות"! אמר השליח שהגיע לעירו.

כאשר שמע החסיד את דבר השליחות, לא העז לסרב להזמנה ומיד נסע אל רבו. מה נדהם החסיד השכור כאשר ראה את רבו, רבי ישראל, מקבלו בסבר פנים יפות. לא לכך צפה... בלשון רכה דבר הצדיק על לבו לעזב את דרכו הרעה, 'אין זה נאה לחסיד כמוך להיות שכור', אמר לו, 'אתה גורם בכך לחלול שמים'. אותו יהודי, שעד כה אטם אזניו מלשמע את תחנוני משפחתו, הקשיב לדברי הצדיק ודבריו נכנסו אל לבו.

טרם צאתו הבטיח לרבו בתקיעת כף כי אכן ישתדל להתרחק מן היין פרט ליין קדוש והבדלה. לפני שהוא נפרד מרבו שאלו החסיד: 'מדוע טרח הרבי לשלח אלי שליח להזמינני לשיחה, הן יכול היה להעביר על ידי שליח את המסר והפקדה שאפסיק לשתות'? 'שאלה טובה שאלת' - אמר הצדיק. והסביר לו: 'בפרשת שמיני ישנו צווי אל אהרן הכהן, המפנה אליו ישירות: 'וידבר ה' אל אהרן... ויין ושכר אל תשת' - שואלים מדוע מצוות רבות נתנו לאהרן ולבניו באמצעות משה רבנו - באמצעות שליח, ואלו מצוה זו בלבד נתנה בצורה ישירה אל אהרן'? 'והתשובה לכך היא' - אמר הצדיק מרוז'ין - 'כי כאשר מצוים על אדם להנזר מן היין כדי שלא ישתכר, אין לעשות זאת באמצעות שליח אלא במישרין, בשיחה פנים אל פנים"... [613 ספורים על תרי"ג מצוות]

"ואת החזיר..." (י"א, ז)

אכילת החזיר לעתיד לבוא - כתב הריקנטי (בפרשתנו): וכבר ידעת מה שדרשו רבותינו למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר אלינו את החזיר לאכילה. וכן כתב הריטב"א (קדושין מ"ט:): 'אמרו בהגדה למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישראל לעתיד לבוא.

'רבנו בחיי' הביא גרסה ישנה ממדרש תנחומא ששם כתוב שעתיד הקב"ה להחזירו לנו, ונראה שזהו המקור לדברי הראשונים. והנה רבים מחכמי הדורות נקטו מאמר זה כפשוטו, שיהיה החזיר מתר באכילה לעתיד לבוא, וביניהם ה'אור החיים' שכתב: 'למה נקרא שמו חזיר, שעתיד לחזר להיות מתר'.

וכן חקר ה'חתם סופר' (תורת משה) אם יש צד לומר שלהחזיר יש דין דבר שיש לו מתירין ואפלו באלף לא יתבטל, כי הרי יהיה מתר לעתיד לבוא, שאין המדרש יוצא מידי פשוטו.

ודבר נפלא כתב הרמ"ע (רבי מנחם עזריה) מפאנו (בספרו 'עשרה מאמרות'): עתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בריאתו בשני סימנים, שעכשו אינו אלא מפריס פרסה, והוא עתיד להעלות גרה.

אולם כמה ראשונים ואחרונים סברו כי אין כונת המדרש כפשוטו, אלא רומז על שלמות הגאלה העתידה, וכמו שכתב 'רבנו בחיי': המון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל הענין על הכוח שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם כל הכוחות לעזר ולתמך לישראל, כי ירבה השלום בעולם. [(וכעין זה כתב הריקנטי) (אוצר פלאות התורה)]

ישועה מתוך הודאה – ספור מרגש

היה זה לפני כמה שנים, ביום רביעי בשעה 14:00, בשכונת בורו פארק שבברוקלין – ניו יורק. הגאון רבי בן ציון סנה שליט"א, עשה דרכו ליעדו כמעשה שגרת היום יום, ולפתע רטט הטלפון הניד שלו. מישהו זר התקשר אליו באמצע היום, ובקש לפוגשו בדחיפות. לנכח הדחיפות המהולה בקולו של האיש, הם סכמו להפגש כבר באותו יום, בשעה 5:30 אחר הצהרים. הרב סנה המתין במקום שנקבע, כשאז הבחין ביהודי מבגר למדי, הרץ לקראתו מתנשם ומתנשף, ונכר עליו כי הוא נסער מאוד. "כבוד הרב"! אמר האיש, "בשורה משמחת במיחד אני רוצה לבשר לך"...

הכל החל בשיחה אותה נשא הרב סנה כשבועים קדם לכן, בבית המדרש דחסידי פאפא בבורו פארק. בדבריו, עמד הרב סנה על חשיבות ההודאה, והסביר כי המטרה לשמה נברא העולם היא כדי שהבריות יכירו בבורא עולם, ויודו לו על רב טובו עמם. "לפיכך", הרעים בקולו, "לפעמים נשלחת לאדם צרה או התמודדות, כשכל מטרתה היא להזכירו לשאת עינים בתפלה לבוראו, לגרם לו להרים עינים אל מלך מלכי המלכים"! הוא הוסיף וספר על יהודים שנתקלו בקשיים בחייהם ללא כל הסבר טבעי, ורק משקבלו על עצמם להרים עינים בתודה ולהוקיר את בורא עולם במלים פשוטות מלבם - זכו בישועה כבירה. "ואין כל פלא בכך", הוסיף ואמר, "הרי זו היתה מטרת הצרה, מסבה זו נשלח לאדם קשי. ברגע שיהודי נושא עינים מודות לשמים - באותו רגע כל הבעיות שלו יכולות להפתר וישועתו קרובה"!

לאחר סיום השיחה, התפזרו הנאספים איש איש לביתו, עדין תחת הרשם הכביר שהותירה בהם הדרשה המאלפת. גם הרב סנה המשיך בשגרת חייו, עד לאותה שיחת טלפון דרמטית, שהובילה אותו לפגישה עם היהודי הזר לפני רגע.

אותו יהודי פתח וספר, כי הוא אב ל-9 ילדים טובים ומכשרים, ששמם הולך לפניהם. את שבעת הראשונים זכה לחתן ללא כל קשי, ההצעות רדפו אחריהם ולא נותר לו אלא לבחר מביניהן... "אלא שאצל השנים האחרונים הכל נתקע, הם מכשרים וחכמים, חברותיים ואהובים לא פחות מקודמיהם, אך שום דבר לא זז אצלם"!

הוא תאר בפרוטרוט כיצד הגיעו אליו ההצעות הטובות ביותר, אך אלו עלו ונפלו במהירות הבזק, והשדוך הטוב - עמו יקימו בניו בית, המשיך להתעכב ללא גבול וללא כל הסבר טבעי. "הגדול מביניהם הוא כבר בן 28", ספר בדיקנות, "וזה שאחריו בן .26 ועם כל הכבוד לכך ששנים ארכות מדבר בהם נכבדות - דבר לא זז, יום שמחתם התעכב בלי שום סבה הגיונית! "ואז", המשיך אותו יהודי וספר, "השתתפתי בשיחה שנשא הרב לפני כשבועים בבית הכנסת 'פאפא', והרגשתי כאלו הרב מדבר רק אלי...

חזרתי הביתה נסער ונרגש, הלום רעם ומבלבל. כנסתי את רעיתי ושני בני, ספרתי להם על השיחה המאלפת, ומיד הגענו למסקנה שאולי אנו טועים. הרי נסינו כל תפלה אפשרית, בקשנו והתחננו ובצענו כל סגלה, ודבר לא הועיל. אולי מסמנים לנו משמים להתחיל להודות, להתמקד בהודאה להשם הטוב?... "עוד באותו היום קבלנו על עצמנו להחליף דיסקט (לשנות כוון של המחשבה), לעבר מתפלה מתחננת להודאה נרגשת. עשינו רשימה של החסדים הרבים שהשם עשה אתנו, העבדה שאנו בריאים, ויש לנו פרנסה, ויש לבנינו שם טוב, והם נחשבים לבחורים מצינים. הוספנו הודאה על הקשי היחודי הזה בנושא השדוכים, מתוך אמונה כי יש לו מטרה טובה עבורנו, ואנו מודים גם על הקשי הזה"!...

האיש עצר לרגע את שטף דבורו, ובקול נרגש ועינים דומעות הוסיף: "מה אמר ומה אדבר, אספר לך בדיוק מה קרה אחר כך. כשבוע לאחר מכן התארס הבן הגדול, בן ה-28, לאחר עשר שנים בשדוכים ומאות הצעות שנפלו - הגיע יום שמחתו, לא יאמן כי יספר. "אבל זה עוד לא הכל" - עיניו נצצו, מבטו קרן, והוא הוסיף באשר גואה - "והיום, בעוד שעתים, אנחנו שוברים צלחת בארוסי הבן השני. ממש כך.

נכון שלא הכרנו עד הרגע הזה, אבל אני מרגיש ששני השדוכים שלנו נעשו בזכותך, כי פתחת לנו חשיבה מחדשת על המשמעות והכח של ההודאה, והעבדה שהיא מרעיפה לנו ישועות ושמחות. לכן בקשתי לבוא לפוגשך בדחיפות, ולהזמינך לשאת דברים בארוע המשמח, בשמחת ארוסי בני שתתקים הערב"!

מיתר לצין, כי הרב סנה עשה כבקשת המחתן המאשר, ונשא דברים בשמחה המרגשת. וחשף הספור שהפך לשיחת היום בשכונה והכה גלים גם בסביבות רחוקות בהרבה. כמה ההודאה היא הכלי הטוב והמועיל ביותר להשפיע ישועות, עד כמה כל מה שנדרש מיהודי לעשות הוא להרים עינים בהודאה לה' הטוב על כל חסדיו ורחמיו, ואז יזכה לרגעים המשמחים ולישועתו הנכספת!

לא פעם אנו נתקלים בקשי, ומרימים עינים מתחננות. פטורין פתאומיים, חובות כבדים, שמחה שמתעכבת, ישועה שבוששה מלבוא. לפעמים הילדים אינם פועלים כפי ששאפנו, לפעמים מחלה קשה או קלה, או כל סוג של התמודדות. בודאי אנו מתפללים, עושים סגלות חשובות, מקבלים על עצמנו קבלות טובות, אבל הכלי הטוב ביותר בעולם הוא, פשוט להגיד תודה. להרים עינים לה', ומעמק לב נרגש לומר: "תודה לך אבא שבשמים, על כל הטוב והחסד שגמלת עמנו. תודה על החיים והבריאות, המשפחה והפרנסה, ותודה מיחדת ונפרדת על הקשי עמו אנו מתמודדים".

כשאנו מודים לבורא עולם, אנו מגיעים לתכלית לשמה הגיעה עלינו הצרה, אנו זוכים לממש את המטרה של ההתמודדות, ואין פלא כי על ידי כך נפתרת הבעיה ואנו נפטרים מכל צרה וצוקה, והישועה מגיעה ישירות משערי שמים!

וכך כתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו 'רפואה וחיים': כי אמירת 'שירת הים' בכונה - היא סגלה בטוחה לזווג הגון בקרוב. כי כשיהודי מתמקד בהודאה, כשיהודי מחפש הזדמנויות להגיד תודה לאבא שבשמים, כשלבו של יהודי מתרונן לשורר שיר תודה לקדוש ברוך הוא - בכך הוא פותח לעצמו את כל השערים, וזוכה לישועות גדולות ונפלאות!

הבה נחפש כל הזדמנות להודות לבורא עולם, לשבחו מעמק הלב, במלים שלנו, במלות התפלה, בפרקי התהלים, טוב להדות לה' ולזמר, כי אז נוכל להגיד בבקר ובכל יום - את חסדך וישועתך!

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]