"אם על תודה יקריבנו..." (ז', י"ב) - חובת הודאה להשם יתברך על נסים שנעשו לאדם

בזמן שבית המקדש היה קים, מי שנעשה לו נס ויצא מכלל סכנה הביא קרבן תודה בתורת נדר או נדבה. וכפי שפרש רש"י על הפסוק 'אם על תודה יקריבנו' - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, צריכים להודות, שכתוב בתהלים (ק"ז) 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה'. אם על אחת מאלה נדר שלמים - הללו שלמי תודה הן. ומשמע מרש"י שבזמן המקדש אלו הארבעה שצריכין להודות מביאין קרבן תודה.

התורי"ד - התוספות רבי ישעיה די טראני (בראש השנה ה:) כתב: 'תודת חובה מאי היא, כגון שאמר 'הרי עלי תודה' שאם הפרישה ואבדה חיב באחריותה, אי נמי כגון שהיה מארבעה שצריכין להודות', ומשמע שיש חיוב להביא קרבן תודה.

והנה עתה בעוונותינו הרבים שחרב בית מקדשנו ושמם היכלנו ואין ביכלתנו להביע שבח והודאה להשם יתברך על ידי הבאת קרבן תודה כי אם באמירת ברכה בלבד, וכמובא בגמרא (ברכות נ"ד:): ד' צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. מה מברך: 'ברוך גומל חסדים טובים'.

וכתב הרא"ש (בברכות פ"ט ס' ג') שברכת 'הגומל' הוא במקום קרבן תודה. והנה באותם ד' שחיבים להודות, בזמן המקדש היו גם כן צריכים להודות, בנוסף לזה שהביאו קרבן תודה. אולם אחר שנחרב בית המקדש חיבים להודות בברכת 'הגומל' במקום קרבן תודה. ויוצא מדבריו שבזמן הזה אין ביכלתנו להודות רק באמירה. ולא רק באמירת 'הגומל' מביעים הודאה להשם יתברך על הנסים שארעו לו, אלא יש לעשות סעודת הודאה עד כאן, וכפי שמצינו ב'ים של שלמה' (בבא קמא פ"ז ס' ל"ז): 'ונראה כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה, אלא כדי לשבח למקום - נקרא 'סעודת מצוה".

וכך כתבו ה'חות יאיר' (בסימן ע') והפרי מגדים (במשב"ז או"ח ס' תמ"ד סק"ט). הראשון שעשה סעודת הודיה היה אברהם אבינו, ככתוב 'ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כ"א). ובגמרא (בבא בתרא צ"ז:) מובא: 'אמר ר' לוי, אותו היום גמל אברהם אבינו את יצחק בנו ועשה סעודה גדולה, הלך וזמן כל גדולי הדור. ושרה אמנו זמנה את נשותיהם' כדי להודות על הנס בהלדת יצחק.

ה'חיי אדם' (בהלכות מגלה כלל קנ"ה סעיף מ"א) כתב: 'מי שארע לו נס ועושה סעודה, אותה סעודה היא סעודת מצוה (שלא כמו שכתב הפרי חדש או"ח ס' ת"ו). וכן אנו עושין על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז בכסלו, שהיתה הריגה גדולה בחדר שאני דר בו, ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי, ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, קורה אחת נפלה על בתי עד שהיה כפסע בינה לבין המות, ולמען ספר נפלאות ה', ככתוב 'זכר עשה לנפלאותיו', קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר, שיתאספו יחד תכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כלו בנעימה, ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה (עין במשנה ברורה סי' תרצ"ז סק"ד שו"ת חת"ס או"ח ס' קס"ג ובמנ"ח מצוה תנ"ד).

מובא בשו"ת 'בית הלוי' בהקדמתו: 'ועתה אשא כפי בתודה ואומר ברוך שהגיעני לזמן הזה. ומיום הולדי עד עתה מכל צרה הצילני, וגם שלשום דרך הלוכי קפץ עלי סוס גדול ברב כוחו ונשכני בגבי, וברוך הגומל לחיבים טובות שגמלני כל טוב והוציאני משניו, לעולם כוס ישועות אשא ושם ה' אקרא.