דבר העורך

פרשת צו ממשיכה את עניני הקרבנות שהתחילו בפרשת ויקרא, אך הפעם המוקד הוא הכהנים. פותחת הפרשה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר". רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "אין 'צו' אלא לשון זרוז, מיד ולדורות".

רש"י מסביר שהזרוז נחוץ במיחד במקום שיש בו "חסרון כיס" (הפסד כספי). בפרשתנו, הקרבנות דורשים משאבים, והכהנים אינם מקבלים חלק בבשר קרבן העולה - הוא כלו להשם.

ללמדנו, כשאדם עושה מעשה שאין לו בו רוח אישי נראה לעין, הטבע האנושי הוא להתעצל או לבצע את המשימה בכבדות. התורה משתמשת בלשון "צו" כדי לומר לנו: דוקא במקומות שבהם האינטרס האישי חסר - שם נדרש הזרוז הגדול ביותר. הזריזות היא הבטוי לאהבה ורצון שמעבר לחובה.

ה"שפת אמת" מסביר ש"צו" לשון זרוז. כשאדם נגש לעשות מצוה שהוא רגיל בה (כמו עבודת הקרבנות היומיומית), יש נטיה לעשות אותה "על אוטומט". לכן בא הצווי "צו" - לעורר את הזריזות והכונה גם בתוך המעשים השגרתיים ביותר.

כתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן ת"ל, ס"א): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו".

מהו הנס? שבשנה שיצאו ממצרים חל עשרה בניסן בשבת (כמבאר בשבת פ"ז: שביום חמישי שלאחריו יצאו ממצרים) ולקחו כל אחד מישראל שה וקשרו בכרעי המטה (שמות י"ב, ג') והמצרים ראו זאת ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח כמצות ה' והיו שניהם קהות על ששוחטים אלהיהם (שהרי המצרים עבדו לצאן) ולא היו עושים להם דבר ומפני שאז היה בעשירי לחדש בשבת לכן קבעהו לקרות שבת שלפני פסח לעולם 'שבת הגדול' (טור ת"ל, משנה ברורה ת"ל ס"ק א).

ואומר ה"שפת אמת": בשעת יציאת מצרים התעוררה האמונה בלב כל ישראל, אף בקרב הפשוטים ביותר. הרי כך למדונו רש"י בשם חז"ל על הפסוק 'וגם צדה לא עשו להם'. שלא אמרו, היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו! ועל זה נאמרה הנבואה 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'.

ה'שפת אמת' תמה: איך שיך שמכל ההשגים שזכה להם דור הדעה בעתיד - מעמד הר סיני, בנין המשכן, משבחת אותו הנבואה דוקא על חסד נעורים זה שבשעת היציאה?

ותשובתו היא, שדוקא מפני שעשו זאת בעוד שלא ידעו ולא הבינו, אלא הלכו אחריו בתמימות... השבח לישראל מוסב על אותה שעה של הליכה תמימה של בן אחר אביו בתם מבלי הבנה כלל. ודבר זה נחשב בשמים יותר מכל המדרגות שהגיעו אליהן אחר כך מתוך רוממות ההשגה. ובלשון קדשו 'והליכה זו בהתחלה, קדם הראיה והשגה זו מקבלת לפניו יותר מכל ההשגות".

בדברי ה'שפת אמת' נתבאר פשר מעשה ידוע על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שפעם גלו לו מהשמים לאחר ליל הסדר שאיש פשוט מאוד בעירו, סבל, ערך את הסדר להפליא, שעשה רשם למעלה יותר מסדר אחר בעיר...

כשהביאו לפניו את האיש מקצה העיר ובקשו הרב שיתאר לו את ה'סדר' שערך, התביש מאוד.

לאחר שלחץ עליו הצדיק שיגלה לו הכל, נענה ואמר: 'אדם הדיוט אני, נתיתמתי בילדותי ולא היה לי איש שילמד אותי דרכי תורה ומצוות. בבקרו של ערב פסח הזה שתיתי הרבה 'משקה' יין שכר חמץ, מאחר שבפסח שוב כבר לא אהיה רשאי לשתות. תשע כוסות משקה שתיתי, כנגד ח' ימי הפסח, וערב פסח עמו... כך שקעתי בתרדמה עמקה עד שבקשי העירו אותי לערך את הסדר. אז קמתי, הלכתי אל השלחן ואמרתי אל בני הבית: 'עם הארץ אני, איני יודע בדיוק את המטל עלי כעת, יתום אני ולא זכיתי לאב שילמדני תורה. רק זאת ברצוני לומר, שלפני שנים רבות היינו עבדים אצל צוענים... והקדוש ברוך הוא הציל אותנו מידם ונגאלנו, ובטוח אני שגם כעת, כאשר הגויים מציקים לנו בגלות, שוב יושיע ויגאל אותנו הקדוש ברוך הוא מהם'. 'רבי! מלא בושה אני, אבל כך ערכתי את הסדר', את זה הראו לו לרבי לוי יצחק מהשמים, שתמימות תהומית זו בקעה רקיעים. הרי אמר את זה בכל כוח הנשמה היהודית שבו, ולא ידע יותר'. נראה לבאר שביהודי הזה נראו סממנים של 'חסד נעוריך' מזמן יציאת מצרים, מהשעה שעדין לא ידעו בני ישראל ולא השיגו. נער יתום היה, שלא היה בידו ללמד, לקלט ולדעת, ועם כל זאת האמין בכל לב בנפלאות הבורא יתברך, במה שהיה ובמה שיהיה, בכוח ה' להוציאנו מהגלות אז וגם בעתיד, והוא מקוה ומצפה לזה בכל נשמתו, שבכל זאת נשארה בבחינת ילד תמים, הוי! 'כי נער ישראל ואהבהו'. וזה גופא היה זכר ליציאת מצרים באפן מחדש. סבל זה היה 'יוצא מצרים' מבהק, גם באי-ידיעתו וגם באמונתו התמימה...