בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת צו

דבר העורך

פרשת צו ממשיכה את עניני הקרבנות שהתחילו בפרשת ויקרא, אך הפעם המוקד הוא הכהנים. פותחת הפרשה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר". רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "אין 'צו' אלא לשון זרוז, מיד ולדורות".

רש"י מסביר שהזרוז נחוץ במיחד במקום שיש בו "חסרון כיס" (הפסד כספי). בפרשתנו, הקרבנות דורשים משאבים, והכהנים אינם מקבלים חלק בבשר קרבן העולה - הוא כלו להשם.

ללמדנו, כשאדם עושה מעשה שאין לו בו רוח אישי נראה לעין, הטבע האנושי הוא להתעצל או לבצע את המשימה בכבדות. התורה משתמשת בלשון "צו" כדי לומר לנו: דוקא במקומות שבהם האינטרס האישי חסר - שם נדרש הזרוז הגדול ביותר. הזריזות היא הבטוי לאהבה ורצון שמעבר לחובה.

ה"שפת אמת" מסביר ש"צו" לשון זרוז. כשאדם נגש לעשות מצוה שהוא רגיל בה (כמו עבודת הקרבנות היומיומית), יש נטיה לעשות אותה "על אוטומט". לכן בא הצווי "צו" - לעורר את הזריזות והכונה גם בתוך המעשים השגרתיים ביותר.

כתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן ת"ל, ס"א): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו".

מהו הנס? שבשנה שיצאו ממצרים חל עשרה בניסן בשבת (כמבאר בשבת פ"ז: שביום חמישי שלאחריו יצאו ממצרים) ולקחו כל אחד מישראל שה וקשרו בכרעי המטה (שמות י"ב, ג') והמצרים ראו זאת ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח כמצות ה' והיו שניהם קהות על ששוחטים אלהיהם (שהרי המצרים עבדו לצאן) ולא היו עושים להם דבר ומפני שאז היה בעשירי לחדש בשבת לכן קבעהו לקרות שבת שלפני פסח לעולם 'שבת הגדול' (טור ת"ל, משנה ברורה ת"ל ס"ק א).

ואומר ה"שפת אמת": בשעת יציאת מצרים התעוררה האמונה בלב כל ישראל, אף בקרב הפשוטים ביותר. הרי כך למדונו רש"י בשם חז"ל על הפסוק 'וגם צדה לא עשו להם'. שלא אמרו, היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו! ועל זה נאמרה הנבואה 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'.

ה'שפת אמת' תמה: איך שיך שמכל ההשגים שזכה להם דור הדעה בעתיד - מעמד הר סיני, בנין המשכן, משבחת אותו הנבואה דוקא על חסד נעורים זה שבשעת היציאה?

ותשובתו היא, שדוקא מפני שעשו זאת בעוד שלא ידעו ולא הבינו, אלא הלכו אחריו בתמימות... השבח לישראל מוסב על אותה שעה של הליכה תמימה של בן אחר אביו בתם מבלי הבנה כלל. ודבר זה נחשב בשמים יותר מכל המדרגות שהגיעו אליהן אחר כך מתוך רוממות ההשגה. ובלשון קדשו 'והליכה זו בהתחלה, קדם הראיה והשגה זו מקבלת לפניו יותר מכל ההשגות".

בדברי ה'שפת אמת' נתבאר פשר מעשה ידוע על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שפעם גלו לו מהשמים לאחר ליל הסדר שאיש פשוט מאוד בעירו, סבל, ערך את הסדר להפליא, שעשה רשם למעלה יותר מסדר אחר בעיר...

כשהביאו לפניו את האיש מקצה העיר ובקשו הרב שיתאר לו את ה'סדר' שערך, התביש מאוד.

לאחר שלחץ עליו הצדיק שיגלה לו הכל, נענה ואמר: 'אדם הדיוט אני, נתיתמתי בילדותי ולא היה לי איש שילמד אותי דרכי תורה ומצוות. בבקרו של ערב פסח הזה שתיתי הרבה 'משקה' יין שכר חמץ, מאחר שבפסח שוב כבר לא אהיה רשאי לשתות. תשע כוסות משקה שתיתי, כנגד ח' ימי הפסח, וערב פסח עמו... כך שקעתי בתרדמה עמקה עד שבקשי העירו אותי לערך את הסדר. אז קמתי, הלכתי אל השלחן ואמרתי אל בני הבית: 'עם הארץ אני, איני יודע בדיוק את המטל עלי כעת, יתום אני ולא זכיתי לאב שילמדני תורה. רק זאת ברצוני לומר, שלפני שנים רבות היינו עבדים אצל צוענים... והקדוש ברוך הוא הציל אותנו מידם ונגאלנו, ובטוח אני שגם כעת, כאשר הגויים מציקים לנו בגלות, שוב יושיע ויגאל אותנו הקדוש ברוך הוא מהם'. 'רבי! מלא בושה אני, אבל כך ערכתי את הסדר', את זה הראו לו לרבי לוי יצחק מהשמים, שתמימות תהומית זו בקעה רקיעים. הרי אמר את זה בכל כוח הנשמה היהודית שבו, ולא ידע יותר'. נראה לבאר שביהודי הזה נראו סממנים של 'חסד נעוריך' מזמן יציאת מצרים, מהשעה שעדין לא ידעו בני ישראל ולא השיגו. נער יתום היה, שלא היה בידו ללמד, לקלט ולדעת, ועם כל זאת האמין בכל לב בנפלאות הבורא יתברך, במה שהיה ובמה שיהיה, בכוח ה' להוציאנו מהגלות אז וגם בעתיד, והוא מקוה ומצפה לזה בכל נשמתו, שבכל זאת נשארה בבחינת ילד תמים, הוי! 'כי נער ישראל ואהבהו'. וזה גופא היה זכר ליציאת מצרים באפן מחדש. סבל זה היה 'יוצא מצרים' מבהק, גם באי-ידיעתו וגם באמונתו התמימה...

צו - תוכן ענייני הפרשה

א. מצות אש תמיד, והעלאת איברי הקרבנות כל הלילה למזבח.

ב. תרומת הדשן כל יום, והוצאת הדשן כשנתרבה (ו', א'-ו').

ג. תורת המנחה, קמץ למזבח, והנותר נאכל לכהנים (ו', ז'-י"א).

ד. אסור ללוש, או לערך, ולאפות את שירי המנחה בחמץ.

ה. מנחת כהן גדול בכל יום, וכהן המתחנך לעבודה (ו', י"ב-ט"ז).

ו. תורת החטאת, דם החטאת, תורת האשם (ו', י"ז-כ"ג).

ז. בשר החטאת והאשם, ושירי המנחות (חוץ ממנחת כהן) נאכלים לכהנים ביום ההקרבה, ועור העולה מתחלק לכהנים (ז, א-י).

ח. קרבן שלמי תודה עם ארבעים לחמים למי שנעשה לו נס.

ט. קרבן שלמים, ואסור אכילת פגול נותר וטמא (ז, י"א-כ"א).

י. אסור אכילת חלב בהמה, ודם בהמה חיה ועוף (ז, כ"ב-כ"ז).

יא. תנופת החלב והחזה של השלמים ע"י הבעלים והכהן.

יב. חלק אהרן ובניו בזבח השלמים (ושלמי תודה) (ז, כ"ח-ל"ח).

יג. סדר שבעת ימי המלואים כהקדמה לחנכת המשכן (ח).

"אם על תודה יקריבנו..." (ז', י"ב) - חובת הודאה להשם יתברך על נסים שנעשו לאדם

בזמן שבית המקדש היה קים, מי שנעשה לו נס ויצא מכלל סכנה הביא קרבן תודה בתורת נדר או נדבה. וכפי שפרש רש"י על הפסוק 'אם על תודה יקריבנו' - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, צריכים להודות, שכתוב בתהלים (ק"ז) 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה'. אם על אחת מאלה נדר שלמים - הללו שלמי תודה הן. ומשמע מרש"י שבזמן המקדש אלו הארבעה שצריכין להודות מביאין קרבן תודה.

התורי"ד - התוספות רבי ישעיה די טראני (בראש השנה ה:) כתב: 'תודת חובה מאי היא, כגון שאמר 'הרי עלי תודה' שאם הפרישה ואבדה חיב באחריותה, אי נמי כגון שהיה מארבעה שצריכין להודות', ומשמע שיש חיוב להביא קרבן תודה.

והנה עתה בעוונותינו הרבים שחרב בית מקדשנו ושמם היכלנו ואין ביכלתנו להביע שבח והודאה להשם יתברך על ידי הבאת קרבן תודה כי אם באמירת ברכה בלבד, וכמובא בגמרא (ברכות נ"ד:): ד' צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. מה מברך: 'ברוך גומל חסדים טובים'.

וכתב הרא"ש (בברכות פ"ט ס' ג') שברכת 'הגומל' הוא במקום קרבן תודה. והנה באותם ד' שחיבים להודות, בזמן המקדש היו גם כן צריכים להודות, בנוסף לזה שהביאו קרבן תודה. אולם אחר שנחרב בית המקדש חיבים להודות בברכת 'הגומל' במקום קרבן תודה. ויוצא מדבריו שבזמן הזה אין ביכלתנו להודות רק באמירה. ולא רק באמירת 'הגומל' מביעים הודאה להשם יתברך על הנסים שארעו לו, אלא יש לעשות סעודת הודאה עד כאן, וכפי שמצינו ב'ים של שלמה' (בבא קמא פ"ז ס' ל"ז): 'ונראה כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה, אלא כדי לשבח למקום - נקרא 'סעודת מצוה".

וכך כתבו ה'חות יאיר' (בסימן ע') והפרי מגדים (במשב"ז או"ח ס' תמ"ד סק"ט). הראשון שעשה סעודת הודיה היה אברהם אבינו, ככתוב 'ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כ"א). ובגמרא (בבא בתרא צ"ז:) מובא: 'אמר ר' לוי, אותו היום גמל אברהם אבינו את יצחק בנו ועשה סעודה גדולה, הלך וזמן כל גדולי הדור. ושרה אמנו זמנה את נשותיהם' כדי להודות על הנס בהלדת יצחק.

ה'חיי אדם' (בהלכות מגלה כלל קנ"ה סעיף מ"א) כתב: 'מי שארע לו נס ועושה סעודה, אותה סעודה היא סעודת מצוה (שלא כמו שכתב הפרי חדש או"ח ס' ת"ו). וכן אנו עושין על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז בכסלו, שהיתה הריגה גדולה בחדר שאני דר בו, ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי, ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, קורה אחת נפלה על בתי עד שהיה כפסע בינה לבין המות, ולמען ספר נפלאות ה', ככתוב 'זכר עשה לנפלאותיו', קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר, שיתאספו יחד תכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כלו בנעימה, ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה (עין במשנה ברורה סי' תרצ"ז סק"ד שו"ת חת"ס או"ח ס' קס"ג ובמנ"ח מצוה תנ"ד).

מובא בשו"ת 'בית הלוי' בהקדמתו: 'ועתה אשא כפי בתודה ואומר ברוך שהגיעני לזמן הזה. ומיום הולדי עד עתה מכל צרה הצילני, וגם שלשום דרך הלוכי קפץ עלי סוס גדול ברב כוחו ונשכני בגבי, וברוך הגומל לחיבים טובות שגמלני כל טוב והוציאני משניו, לעולם כוס ישועות אשא ושם ה' אקרא.

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו, ו) - בשביל מי בונים ישיבה? - סיפור

סיפר רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א: שח לי פעם רבי אשר אריאלי שליט"א כך: כלם תמהים איך זכה רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל לכזאת ישיבה - ישיבת מיר, שלומדים בה כמה וכמה אלפי תלמידים, כן ירבו! מה הסוד? אגיד לך מה שאני חושב: מספרים שכאשר ישיבת מיר הוקמה, למדו בה כמה בחורים טובים, עלויים, שהגיעו מ'עץ חיים'. אבל הסתנן לשם גם בחור אחד 'חלבנה' (אחד מסממני הקטרת שריחה רע), שעשה בזיונות לישיבה, והתלמידים התבישו ממנו מאוד. בכל מקום שאמרו שהם לומדים בישיבת מיר לעגו להם: 'אה! אתם לומדים יחד עם הבחור ההוא'... ופניהם חפו. הם נגשו לרב פינקל, ובקשו ממנו שיוציא את הבחור מהישיבה, אך הוא לא הסכים.

הגיעו הדברים לידי כך, שהם כבר לא יכלו לסבל יותר, והם נגשו כלם ביחד לראש הישיבה ואמרו לו: 'אנחנו כבר לא מסגלים לספג כאלו בזיונות. או שראש הישיבה יוציא אותו מהישיבה, או שכלנו עוזבים'! אמר להם ר' אליעזר יהודה: 'אני מבין אתכם היטב, ואני גם מבין היטב את המחיר שאני אשלם על מה שאני עומד לומר לכם, ואף על פי כן אני אמר לכם: תעזבו את הישיבה ואני אשאר אתו לבד'! לתמיהתם הגדולה, הסביר: 'אני לא בונה ישיבה בשבילי. אני בונה ישיבה כי הקדוש ברוך הוא רוצה שאבנה ישיבה! אם אתם תלכו - הרי לא תלכו לרחוב, תלכו לישיבות אחרות. אז במקום שתהיה לר' אליעזר יהודה ישיבה טובה - תהיה למישהו אחר ישיבה טובה. אבל הבחור הזה - אמנם קבלנו אותו בטעות, כביכול, אבל כעת אם הוא ילך מכאן - הוא ילך לרחוב.

הקדוש ברוך הוא רוצה, אפוא, שהוא ישאר כאן, ואני - כאמור, בונה ישיבה בשביל הקדוש ברוך הוא'... ['רפידתו זהב']

'קמחא דפסחא', והתוצאה גלוי אליהו - סיפור

רבי חיים קניבסקי זצ"ל ספר מעשה מפלא על רבי אריה לוין זצ"ל, חמיו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל: 'אחד העסוקים של רבי אריה היה אסוף כסף לצדקה. סכומים גדולים מאוד יצאו מתחת ידו והעברו בחשאי לאלמנות וליתומים ולמאות רבות של נצרכים. עסוקו זה היה מתגבר והולך בתקופת חדש ניסן, בה חלק רבי אריה סכומי כסף גדולים במיחד. ברשימה שהיתה נתונה בידיו היו עניים רבים ואנשים קשי יום, שגם בימים רגילים לא הצליחו לכלכל את ביתם, ועל אחת כמה וכמה בימים שלפני חג הפסח... כאשר היתה מגיעה המעטפה עם הכסף לביתם, היה בכך ישועה של ממש. התורמים הכירו בנאמנותו ובישרותו של רבי אריה, ואכן הביאו לידיו אליו סכומי כסף. שנה אחת, בימי מלחמת העולם, קשיי הפרנסה העיבו גם על הגבירים הגדולים ביותר, והמצוקה הכלכלית נתנה אותותיה בכל. באותה שנה לא הצליח רבי אריה לאסף כספי צדקה כדי להעבירם לעניים. משראה רבי אריה כך, ירד לכתל המערבי לשפך שיח ותחנה לפני בוראו, אולי יחוס על עם עני ואביון אולי ירחם. שעה ארכה עמד הצדיק ליד האבנים, הרבה בבכי ובקש מהקדוש ברוך הוא שיאפשר לו לחלק גם בשנה זו את סכומי הכסף שמחלק מדי שנה'.

'והנה', כך ספר הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל, 'בצאתו את הכתל ניגש אליו ערבי אלמוני שלא הכיר מעודו, מסר לו חבילה גדולה עטופה בניר עתון ונעלם. ובעוד רבי אריה משתאה לנכח המראה, נעלם הערבי כלעמת שבא. רבי אריה פתח את החבילה ונדהם לגלות בה את סכום הכסף המדיק שחלק מדי שנה לעניים'. 'מקבל במשפחתנו', הוסיף הגר"ח, 'שהיה זה אליהו הנביא שנגלה לסבא. ואם נשאל, כיצד זוכים לכך, נענה: היתה זו מסירות נפשו של סבא זצ"ל לעניני הצדקה, שגרמה לו ל'גלוי' שכזה'! ['חשוקי חמד' - חג פסח]

'אלו נתן לנו את התורה, דינו' - סיפור

זוג יהודים תושבי חוץ-לארץ היו נשואים זמן רב אך לא זכו לפרי בטן. והנה, עשרים שנה לאחר החתנה החליטו בני הזוג לעלות לארץ הקדש. תקותם היתה מבססת על דברי רש"י בחמש (בראשית ט"ז, ג') שארץ ישראל היא סגלה לילדים, (ומשום כך, ספירת עשר השנים ששהתה שרה עם אברהם ולא ילדה, התחילה מעת שהגיעו לארץ ישראל, ואלו השנים שהיו נשואים בחוץ לארץ - לא נכנסו למנין).

יום אחד, שלש שנים לאחר שעלו לארץ, פגש הבעל, ראובן, את ידידו הטוב, שמעון, אשר מתגורר בחו"ל והגיע לארץ לצרך עסקיו המסעפים. כששאל שמעון את ראובן לשלומו, ענה ראובן שהם עדין מצפים לישועה.

שמעון, שהיה באמת ידיד טוב, סבר שאלו חלומות באספמיה, ולכן נסה לעודד ולומר: 'לא כל אחד זוכה... ויש עוד מצוות בתורה, נסו לבנות את עתידכם מתוך ידיעה שלא תזכו לילדים'. כשחזר שמעון לחו"ל, ספר לאשתו על שיחתו עם ראובן.

'מדוע הנך מתערב'? - התפלאה האשה 'כי אני ידיד שלו, ואני חושב שמן הישר והצדק שחברי יהיה ריאלי ביחס למצבו'. 'מדוע'? שאלה שוב אשתו 'אולי כן יהיו להם ילדים'?...

שמעון, שרצה להצדיק את דבריו, אמר: 'אם יולדו לו ילדים, אני עוזב את עסקי בחו"ל, עולה לארץ ישראל ואהיה אברך כולל'!

'חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו', לאחר עשרים וחמש שנות נשואין, נולדו לזוג המאשר בשעה טובה תאומים: בן ובת!! השמחה גדולה אך שמעון התחיב שיסגר את עסקיו ויהפך להיות אברך הלומד יום שלם.

מה עושים?... שמעון הגיע לארץ ונכנס לרבי חיים קניבסקי זצ"ל. הוא ספר לו את המעשה: ושאל מה עליו לעשות כעת.

יש לצין, כי השאלה לא היתה כה פשוטה כפי שנשמעת. היו בה עוד פרטים רבים, כבדי משקל, ומטעמים מובנים לא נתן לפרסמם...

'מה השאלה', פסק רבי חיים, 'עליך לקים את הנדר'!...

המשיך שמעון ושאל: 'כבוד הרב, אולי אוכל למנות שליח שילמד במקומי? אקח אברך הלומד יום שלם, אשלם לו משכרת מכבדת, ויחשב לי הדבר כאלו אני למדתי'? השיב לו רבי חיים: 'תראה, מי יודע, אולי העבדה שהם זכו שיולדו להם ילדים ארעה בגלל הנדר שלך שתשב ללמד. לנדר כזה לא עושים התרה ולא שולחים שליח, שב תלמד'!

שכשיהודי יושב ולומד תורה - נהיה אור בעולם. כשאתה יושב ולומד אתה פוקד עקרות! אתה מנטרל מחבלים! אתה מרפא מחלות! [ומתוק האור, הגדה של פסח]

חצי הלל

מה טעם שחלקו את ההלל באמצע קריאת ההגדה? כתב ה"מרדכי" (פסחים ב"הסדר הקצר" עמ' י"ט), וזה לשונו: "ולכך חלקן את ההלל, ואין אומרים אותו כלו לאחר ברכת המזון, שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה.).

ורצונו לומר חלק של ה"הלל", על הכוס השניה. כי כל ד' כוסות מהדרות - כוס ראשונה מהדרת בקדוש היום, שלישית מהדרת בברכת המזון, רביעית בהלל. והכוס השניה במה נהדר אותה - אם לא נאמר עליה קצת הלל? בהגדה אינו מתהדר, כי אינו אלא סיפור דברים בעלמא.

ליל הסדר אצל מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל

כל שנה עד השנים האחרונות ממש, רבי חיים היה יוצא בראש חדש בלווי כלל המשפחה, וכן כשהיו ילדים בחידר ובבתי ספר לקח עמו את הילדים והנכדים לאפית מצות, והיה זה יום מיחד, ורבי חיים מאוד היה חשוב לו שהילדים יחבבו את המצוות לכן הוציא אותם מהתלמודי תורה בשביל זה.

רבי חיים היה מקפיד לאכל את המצות של ליל הסדר מחטים שנקצרו בקצירת יד, והוא עצמו משתדל לטחן את החטים.

רבי חיים כל שנה במשך כשבעים וחמש שנה בערב פסח מסים את כל התורה כלה, הכולל תנ"ך עם כל מדרשיה, כולל זהר ועניני קבלה, ש"ס בבלי וירושלמי, טור, שלחן ערוך, רמב"ם, ושאר חלקי התורה שעומל עליהם דבר יום ביומו באפן מסדר של הספקים לפי ימות השנה.

בזמן הרבנית עליה השלום, הוא היה עושה לה סיום נוסף במיחד לכבודה.

ובליל הסדר רבי חיים נראה כמלאך ה' צבאות. רבי חיים לא אומר הרבה פרושים על ההגדה באמרו שבעל ההגדה מאריך מספיק, השיר שרבי חיים שר הרבה בליל הסדר בדבקות עלאית הוא השיר 'בצאת ישראל ממצרים'.

יש להוסיף שיש זמן מאוד גדול בליל הסדר אצל רבי חיים וזה שעת 'ברכת המזון' שידוע אצלנו במשפחה שמי שמברך בליל הסדר בהודיה ובכונה זוכה לפרנסה ברוח כל השנה.

טבול הכרפס במי מלח

שח האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל, כשם שטבול המרור בחרסת, הוא "זכר לטיט" שנשתעבדו בו ישראל במצרים (פסחים קט"ז.), כך טבול הכרפס במי מלח, הוא "זכר לדמעות" של בכיה, שהוזילו ישראל מעיניהם בשעת השעבוד, שהרי דמעות מלוחות הן.

ליל הסדר והדרך לתשובה

קדש - פרוש, להיות פרוש מהחטאים.

ורחץ - הפרש גם אחרים מחטאים.

כרפס - ינהג בענוה ובנמיכות כירק הנמוך באדמה.

יחץ - חצות לילה - יבכה על חרבן בית המקדש.

מגיד - יהא מגיד בתורה תמיד.

רחצה - ירחץ עצמו תדיר מעונותיו - חשבון הנפש.

מוציא - יוציא מהטמאה את אשר בלעה מהקדשה.

מצה - יצמצם באכילתו - לחם עני - ולבל ירבה בתענוגים.

מרור - ימרר תמיד על חטאתיו.

כורך - יכרך עצמו בתורה ומצות ויחבר בהם יום ולילה.

שלחן - יחזיק על שלחנו תלמידי חכמים לתמך בהם.

עורך - יתן ערך סעודתו לעניים.

צפון - יצפין מעשיו הטובים וינהג בצנעא.

ברך - יקפיד בברכותיו ומצותיו להעלותם ולתקן בשרשם העליון.

הלל - יקבל כל מארעותיו בשמחה ובהלל.

נרצה - גם כאשר יכעיסוהו יהא נרצה מכל קפידא. [מיסד על דברי החיד"א מספרו "שמחת הרגל" למוד ג' רמז שני]

ליל הסדר - נקדות חשובות

"ליל הסדר" - כשמו כן הוא: לילה זה, מסמל את סדר הארועים אשר התקימו בעם ישראל במצרים, וביציאתם. ה"סדר" הזה מוכיח, כי את העולם כלו מכון בורא העולם - הקדוש ברוך הוא, ואין שום מקריות בהנהגתו את העולם.

סדר הפסח

קדש - מוזגים יין ומקדשים: מברכים ברכת היין, הקדוש, ושהחינו (ומכונים ב'שהחינו' על עצם היום טוב, ועל מצוות הלילה - ד' כוסות, מצה, מרור וספור יציאת מצרים), ושותים בהסבה, (וזו כוס ראשונה מד' כוסות).

ולמנהג בני ספרד, יש לכון בברכת "בורא פרי הגפן", על הכוס הראשונה לפטר את כל הכוסות באמצע, וכן יכון בברכת הכוס השלישית, לפטר את כל הכוסות שאחר כך. שאם ישכח להסב בשתית הכוס, לא יצטרך לברך שוב.

ומנהג בני אשכנז לברך על כל כוס בנפרד.

ורחץ - נוטלים ידים אך לא מברכים "על נטילת ידים".

כרפס - מטבילים עלי כרפס, או תפוח אדמה או צנון במי מלח (כל אחד לפי מנהגו) ומברכים "בורא פרי האדמה".

בברכה זו, יש לכון לפטר גם את אכילת המרור. אוכלים בלא הסבה פחות מכזית (כ-18 גרם).

יחץ - עורך הסדר לוקח את המצה האמצעית מג' המצות המנחות לפניו, חוצה אותה לשנים; את החלק הגדול, הוא עוטף במפית ומצפינו (שומר) לאפיקומן ('צפון'), ואת החלק הקטן, יחזיר לבין שתי המצות.

מגיד - מוזג כוס שניה, וקורא את ההגדה והקטנים שואלים "מה נשתנה", עורך הסדר משיב להם "עבדים היינו לפרעה במצרים"... עד ברכת גאל ישראל (ומ"עבדים היינו" עד ברכה זו מקים מצות "והגדת לבנך") ושותה את הכוס השניה בהסבה.

רחצה - נוטלים ידים לסעודה, ומברכים "על נטילת ידים" (אין לדבר עד אחרי אכילת כורך).

"מוציא", "מצה" - מצות עשה מדאוריתא, לאכל כזית מצה בליל פסח. עורך הסדר מגביה את המצות ומברך "המוציא לחם מן הארץ", לאחר מכן, שומט את המצה התחתונה (השלמה), ומחזיק בידיו רק את המצה העליונה והאמצעית (החצויה), ומברך ברכה נוספת "על אכילת מצה".

וכל אחד מהמסבים צריך לאכל כזית מצה. אכילה זו צריכה להיות בהסבה, ותוך 4 דקות.

עורך הסדר אוכל כזית מהמצה העליונה, וכזית מהמצה האמצעית, ובדיעבד יוצא בכזית אחד ומחלק קצת מהמצה העליונה לשאר המסבים בתוספת כזית מצה.

מרור - לוקחים כזית מרור, ומטבילים אותו במעט חרסת, ומברכים "על אכילת מרור". ואוכלים (את המרור) ללא הסבה.

כורך - יקח את המצה התחתונה (השלישית), ויבצע ממנה לשנים, יקח כזית מצה, ויקח כזית מרור (עלי חסה), ויכרך שניהם יחד ויטבלם בחרסת ויש אומרים: מצה ומרור בלא ברכה. זכר למקדש. בימינו יחדש. כהלל הזקן שהיה כורכן ואכלן בבת אחת. לקים מה שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. ואוכלים את שניהם יחד בהסבה.

שלחן עורך - יערך שלחנו ויסעד לבו בשמחה, כיד ה' הטובה עליו. ואם רצה לאכל בהסבה, הרי זה משבח, אבל מן הדין אין צריך להסב בסעודה [רמב"ם פרק ז' הלכה ח]. והחכם עיניו בראשו לבל ימלא כרסו, כדי שיאכל את האפיקומן בתאבון.

צפון - אחר שגמר סעדתו, יקח את חצי המצה ששמר לאפיקומן, ויאכל ממנה ב' כזיתות בהסבה. ואם הוא חלש וקשה לו לאכל ב' כזיתים, יאכל רק כזית אחד, וכל אחד מהמסבים חיב כעת לאכל כזית מצה, יאכל אותו במקום אחד, ויזהר לאכלו קדם חצות, ולא יאכל ולא ישתה שום משקה דבר אחריו (כגון יין) וקדם שיאכלנו יאמר: "זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע".

ברך - יטל מים אחרונים. מוזגים כוס שלישית. יאחז בידו הכוס ויברך ברכת המזון. יש לזכר לומר "יעלה ויבא" (וברכת אורח) בברכת המזון.

בסיום (ברכת המזון) מברכים "בורא פרי הגפן", ושותים בהסבה.

הלל - מוזגים כוס רביעית מארבע הכוסות, ואומרים את חצי השני של ההלל (ב' פרקים נאמרו קדם ברכת גאל ישראל ולא מברכים לגמר את ההלל), ואחריו ברכת השבח ('נשמת וישתבח'), שותה את כל הכוס בהסבה ולאחר מכן יברך ברכה אחרונה.

נרצה - לאחר שערך את הסדר כהלכתו, וקים את מצוות התורה של הלילה הזה - לספר ביציאת מצרים, ולאכל מצה, וגם קים את המצוות שחז"ל תקנו: לאכל מרור, לשתות ארבע כוסות ולהסב, הרי הוא רצוי לפני ה' יתברך, ויזכה לשנים רבות נעימות וטובות.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]