אור החיים על ויקרא פרק טו

דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו׳. כל זה מיתר אחר שאמר ״וידבר וגו׳ לאמר״. ואולי שיכון לומר על פי דבריהם שאמרו (תורת כהנים) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין אמות העולם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו, פרוש לשון קושי שתמצא טמאה בהם יותר מהגוים, ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין הגוי זב מטמא משכב ומושב. ואמר ואמרתם, פרוש לשון מעלה, על דרך אמרו (דברים כו:יז) ״האמרת״ ו״האמירך״, הכונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטמאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין אמות העולם בטהרה, והוא סוד ״אין שוטה נפגע״ (שבת יג:).

איש איש כי יהיה זב וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר איש איש. ואולי שיודיע מה שאמרו זכרונם לברכה במדרש (תנא דבי אליהו פרק טו) ראה אדם קרי שחיב טבילה, ואמר: ״מי רואה אותי? אין בכך כלום״. שוב ראה פעם שניה, אמר: ״מי רואה אותי?״, פעם שלישית, עבר על מה שכתוב ״פעמים שלש עם גבר״ (איוב לג:כט), הוא נעשה זב וכו׳, עד כאן. זה הוא שרמז באמרו איש איש, פרוש פעם ראשונה איש, על דרך אמרו (דברים כג:יא) ״איש כי לא יהיה טהור מקרה לילה״, ואמר פעם שניה, איש, לרמז על פעם שניה, אם חזר בו מוטב, אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטמאה חמורה.

זובו טמא הוא. רז״ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך: ״זובו הוא טמא״ – למד על הזוב שהוא טמא. והלא דין הוא: הזב שהוא גרם לו טמאה טמא, הזוב שהוא גורם טמאה אינו דין וכו׳, שעיר המשתלח יוכיח וכו׳ שהוא טהור ומטמא, תלמוד לומר ״זובו הוא טמא״. ודרשו עוד על זה הדרך: ״הוא טמא״ ואין דם היוצא מהאמה טמא. פרוש, שהייתי דן קל וחומר מרקו: ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא, דם שיוצא ממקום טמאה אינו דין וכו׳, תלמוד לומר ״הוא״. וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך רבוי למי רגלים שמטמאים, ודן קל וחומר מרקו וסתר לה מדם היוצא, תלמוד לומר ״וזאת״ לרבות מי רגלים. ובפרק דם נדה (נדה נו.) הקשו: ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא? ואמר רבי שמעון: מרבה אני מי רגלים לטמאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם, עד כאן.

וקשה, אם כן לא לכתב אלא רבוי ״וזאת״, ואני יושב ודן רבוי זה למה, הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחמר מרקו. ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחמר, ונאמר שבא הכתוב לסתר קל וחמר שתחיבך לרבות מי רגלים ודם היוצא, ולא רבה אלא אחד מהם. ולידע איזה מהם הוא המתרבה, ידון בדומה לרק שמתעגל וכו׳ כדברי רבי שמעון, ולא היה צריך לכתב מעוט ״הוא״. ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא רבוי ״וזאת״ לדם היוצא, הגם שאינו מתעגל וכו׳, אבל מי רגלים אתי בקל וחמר – זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחמר מהרק שאינו יוצא ממקום טמאה, אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחמר, שהרי הם שוים בצד החמור, שיצאו ממקום טמאה, ולא צריך רבוי לדם אם לא שתאמר דאתא קרא לסתר לקל וחמר. ותמצא שגם התנא שגמר מעוט הדם ממעוט ״הוא״, כשבא ללמד מי רגלים מקל וחמר דרקו, דחה ״דם היוצא יוכיח״ שאינו נלמד בקל וחמר, ולא דחה פרכא זו ״מה לדם היוצא שאינו מתעגל״ וכו׳. ומעתה כשלא יהיה אלא רבוי ״וזאת״, תתחיב מעצמך לומר שהתורה מנעתך מלדון קל וחמר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא.

ומכח זה בניתי מקום לפרש, שנתכון הכתוב ביתור תבת ״הוא״ לומר, כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו, אלא הוא סימן אשר יעשה ה׳ בטמא לצד מעשיו הרעים, והודיע ה׳ כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן כי איש טמא הוא. ותבת ״הוא״ שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה׳ משפט האדם שהוא עצמו אב הטמאה לטמא אדם וכלים, והגם דהתנא דרשה למעוט דם, זה היה קדם דרשת ״וזאת״, ואחר דרשת ״וזאת״ נחזר לדון ולדרש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה.

טמאתו בזובו. בתורת כהנים אמרו: ״טמאתו בזובו״ – למעט שאינו מטמא באודם עד כאן. פרוש, וזולת מעוט זה, הגם שאמר קרא ״זובו טמא הוא״ ודרשו בתורת כהנים שבא למעט אודם היוצא שאינו מטמא, לא דרשו כן אלא לצד שאחר האמת מעט הכתוב שאינו מטמא הזב באודם. אבל אם לא היה מעוט טמאת האודם, אז היה נכלל גם האודם בכלל אמרו ״זובו טמא״, כי שניהם נקראים זובו, ולא היינו יכולין למעט האודם, והיינו מכרחין לפרש מעוט הוא על טמאת הזב שאינו מטמא באודם, ולא היה לנו מקום למעט דם היוצא שאינו מטמא, והוה אתי בקל וחומר מרקו כאמור שם. או היינו מתחכמים למעטו ממה שיצרך לרבוי ״וזאת״ כמו שכתבנו למעלה.

טמאתו הוא. בתורת כהנים דרשו: ומה הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן, זבה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן? תלמוד לומר ״טמאתו הוא״. פרוש, שלא היה צריך לומר ״טמאתו״, אלא בא למעט זבה – ״טמאתו״ ולא טמאתה. ולא מתבת ״הוא״ ממעט הזבה כדברי בעל קרבן אהרן, כי כשנבא לדיק ממשמעות מעוט המתדיק מתבת ״הוא״ יהיה המעוט בטמאה ולא בנטמא, והבן.

ומה שיש לפרש בבריתא זו שהצריך למעט זבה שלא תטמא בלובן שלא תדון בקל וחומר מזב, ובראש בריתא זו ממעט הזב שלא יטמא באודם שלא ידון בקל וחומר מזב, והם שני קל וחומר הסותרים זה את זה, כבר הארכתי בפרשה זו בפסוק ״והזה על המטהר״ (ויקרא יד:ז), ולדרך שכתבתי שם יתישבו גם כן דבריהם זכרונם לברכה במקום זה, כי יש בנדה חומרא, שדמה מטמא לח ויבש (נדה נד:) מה שאין כן זובו של זב שאינו מטמא אלא לח, גם מטמא משכב ומושב בראיה אחת מה שאין כן הזב, ולזה יש להגדיל טמאת הדם. ויש חומרא בזב שאינו צריך ימים אלא ראיות, וגם שסופר שבעה לשתי ראיות מה שאין כן הזבה, ואם כן יש צדדים להגדיל טמאת הלובן, וחש הכתוב למי שיגדל בעיניו חומרא זו לדון קל וחומר בדרך זה, ולמי שיגדל בעיניו חומרא זו שידון בדרך זה, והבן.

וטעם אמרו תבת ״היא״, נראה שחש הכתוב שיאמר האומר: לא מעט הכתוב לבן בזבה אלא למעט שלא יטמא בחומרות האדם, דהינו לטמא משכב ומושב בראיה אחת, שלא לומר דון מינה ואוקי באתרה, אבל לטמא בטמאתו של זב עדין אני אומר שכן הוא. תלמוד לומר מעוט שני ״היא״, פרוש שהמעוט בא על מציאות עצמה של טמאת הזב שאינה אלא בו, ושעור הדברים הם על זה הדרך: טמאה זו כמשפט אשר בו הוא, דהינו שמטמאים בשתים ושלש ראיות, אינה אלא בזב, כמובן מאמרו ״טמאתו״ ולא של זבה.

ורחצו במים. טעם זכרון רחיצתו, אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים) להשוות לה משפט רחיצתה לכל התנאים הרמוזים בדין רחיצתו. ואם תאמר אם לזה נתכון הפסוק לא היה צריך, והיינו לומדים כן מאמרו ״ואשה״ בתוספת ו׳ מוסיף על ענין ראשון, להשוות משפט שניהם ולתן את האמור העליון בתחתון, כמו שדרשו בתורת כהנים בפרשת ויקרא כל אותם דינים שכתוב בהם וא״ו בתחלה. ולפי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בתורת כהנים וא״ו ״ואשה״ לרבות קטנה בת שלש שנים ויום אחד, לפי זה אם לא אמר ״ורחצו״ היינו דורשים הוא״ו למשפטי הרחיצה ולא ידעינן טומאה קטנה בת שלש שנים ויום אחד.

וזולת דבריהם היה נראה לומר לפי מה שאמרו (בתורת כהנים) בפסוק ״אשר תצא ממנו שכבת זרע״ – עד שתצא טמאתו חוץ לבשרו, אבל אם לא יצתה הגם שהרגיש אוחז באמה ובולע התרומה, מה שאין כן האשה שטמאה אפלו בנוגעת שכבת זרע במסתריה. לזה אמר ״ורחצו״ לומר שאין משוה שניהם אלא ברחיצה, לא במשפט הטמאה. ומעתה אנו מפרשים אמרו ״ואשה״ בוא״ו, כי גם האשה לפעמים יש בה משפט שוה לאיש שאינה טמאה במסתריה לרבנן אם בא עליה שלא כדרכה, ולרבי יהודה ביאה ראשונה של כלה (בתורת כהנים כאן, יבמות לד:), ודיקו לה מתבת ״אותה״. ומעתה אם לא אמר ״ורחצו״ והייתי בא לדון משפטי הרחיצה שבאיש לאשה מוא״ו ״ואשה״, הייתי דן נמי שמטמא באיש אפלו לא יצתה שכבת זרע חוץ, ויגמר מהאשה. והייתי מפרש אמרו ״תצא״ כי עקירתה ממקומו נקראת יציאה, או על זה הדרך כי ״תצא״ לעתיד, פרוש כל שראויה לצאת הגם שלא יצתה טמא, וכמו שמצינו באשה. לזה אמר ״ורחצו״ לגלות לך שלא נתקו בוא״ו של ״ואשה״ לתן האמור של זה בזה. ואם היה אומר ״ורחצו״ בלא וא״ו ״ואשה״, הגם דאיכא תבת ״אותה״ שממנה דורשים מעוט למר שלא כדרכה ולמר הכלה, אז לא היינו דורשים תבת ״אותה״ בדרך זה, והיינו דורשים ״אותה״ לדרשה אחרת אחר שנתגלה לנו בפרוש בפסוק שמטמא בית סתירה, מה לי כלה מה לי וכו׳. ואדרבה היה מקום לומר ״אותה״ לרבות כל סתריה, אבל מאמרו ״ואשה״ בוא״ו השוה אותם הכתוב לשאר טמאת סתרים דלא מטמאים. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים ״ואשה״ לרבות בת שלש שנים ויום אחד, גלו דעתם שסוברים שתבת ״אותה״ מיחדת היא לדרשה למעוט ולא לרבות, ולזה נשארת וא״ו ״ואשה״ מיתרת ודרשו לבת שלש שנים ויום אחד.

ואם טהרה מזובה וספרה וגו׳. צריך לדעת גזרת הכתוב באיזה מקום היא, אם הספירה היה לו לומר ״תספור לה״, ואם ״אחר תטהר״ לא היה לו לומר ״ואחר״. ונראה על פי מה שאמרו בתורת כהנים וזה לשונם: ״ואם טהרה מזובה״ – כשתפסוק מזובה, עד כאן. לפי זה תהיה גזרת הכתוב תיבת מזובה, והכי קאמר ואם טהרה – תדע מאיזה זמן תקרא טהורה מזובה, מעת נפסקה זובה נקראת טהורה לספור שבעה ימים, והוא שאמרו כשתפסוק מזובה, והבן. ותמצא שפרש רש״י בפרק קמא דמגלה (מגילה ח.) וזה לשונו: כשתפסוק מזובה לאלתר תספור, שאינה צריכה לטבול קודם. והוא מכון למה שכתבתי.

ואם טהרה פרוש, נסתלק הזוב, שכן הוא משמעות תבת ״טהרה״. ולא תחשוב שבהסתלק הזוב נסתלקה טמאה ממנה, לא כן, שלא נסתלקה אלא טמאת הזוב עצמו, והוא אמרו ״מזובה״, אבל לא טמאת מגע זוב, ועודנה טמאה וצריך לספור שבעה נקיים, והוא אמרו ״וספרה לה וגו׳ ואחר תטהר״ מכל.

חסלת פרשת מצורע