האם אומרים תחנון כשיש חתן או ברית בבית הכנסת?

הדין

השולחן ערוך (או״ח קלא, ד) כותב: ״נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבית הכנסת ביום מילה, ולא כשיש שם חתן״. הסיבה היא שמחת המצווה: יום החתונה וברית המילה הם ״יום טוב״ לבעלי השמחה, ואין מתאים לומר בו וידוי ונפילת אפיים.

דווקא באותו בית כנסת

הרמ״א מוסיף: ״ודוקא שהמילה או החתן באותו בית הכנסת, אבל אם אין המילה בבית הכנסת, אף על פי שהיא בבית הכנסת האחרת – אומרים תחנון״. כלומר, הפטור חל רק על המניין שבו נמצאים בעל הברית או החתן.

ברית – רק בשחרית

עוד כותב הרמ״א: ״וביום המילה שאין אומרים תחנון – דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל במנחה, אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול – אומרים תחנון, מה שאין כן בחתן שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללין אצל החתן״.

מי פוטר

בברית – הפטור חל כשבאותו בית כנסת נמצא אחד מבעלי הברית: אבי הבן, הסנדק או המוהל, וזה ביום הברית עצמו. בחתן – הפטור חל ביום החתונה, ובמנהגים רבים גם בכל שבעת ימי המשתה אחריה, כשהחתן מתפלל באותו מניין.

״למנצח״ ומזמורים

בימים שאין אומרים בהם תחנון בגלל ברית או חתן, יש מנהגים שונים לגבי ״למנצח… יענך״ ו״אל ארך אפיים״. כל קהילה לפי מנהגה. ראו נפילת אפיים.

בפועל

השליח ציבור או הגבאי צריכים לברר לפני התפילה אם יש חתן או בעל ברית במניין. בעל השמחה – טוב שיודיע לגבאי מראש, כדי שלא יאמרו תחנון בטעות.