למה נופלים על הפנים בתחנון ועל איזו יד?

המקור

בתורה מסופר על משה ואהרן ש״ויפלו על פניהם״ בעת צרה, ויהושע ״ויפול על פניו ארצה״. מכאן הנוהג לומר אחרי שמונה עשרה תחנונים בהכנעה, בהטיית הראש ובכיסוי הפנים. אומרים מזמור ״לדוד אליך ה׳ נפשי אשא״ (תהילים כה) או ״ה׳ אל באפך תוכיחני״ (תהילים ו), לפי הנוסח.

על איזה צד

השולחן ערוך (או״ח קלא, א) כותב ״נהגו להטות על צד שמאל״. הרמ״א שם כותב שיש להטות על צד ימין, ״והעיקר להטות בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו – על צד ימין, משום כבוד התפילין, ובערבית ובמנחה – על צד שמאל״. כך כתב הקיצור (כב, ב). איטר – מטה לפי ידו.

בישיבה ובמקום ספר תורה

בסעיף ב: ״נפילת אפיים מיושב ולא מעומד״, והרמ״א מוסיף שאין נפילת אפיים אלא במקום שיש ארון וספר תורה; בלי ספר תורה אומרים את התחנה בלי כיסוי פנים. כך גם בקיצור (כב, ג–ד). ואין נפילת אפיים בלילה (קלא, ג).

אין לדבר

בתחילת הסימן נאמר ״אין לדבר בין תפילה לנפילת אפיים״ – התחנון הוא המשך ישיר של התפילה.

בעדות המזרח

לפי מנהג המקובלים, ובעקבותיו מנהג רוב עדות המזרח, אין נופלים על הפנים כלל: אומרים את וידוי, י״ג מידות ומזמור ״לדוד אליך״ בישיבה, בלי כיסוי פנים ובלי הטיה.

ראו תחנון – מתי אומרים.