מה זה מצוות יישוב ארץ ישראל?

המקור

התורה אומרת ״והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה״ (במדבר לג, נג). הרמב״ן, בהשגותיו לספר המצוות, מנה מכאן מצוות עשה לרשת את הארץ ולשבת בה ״בכל דור ודור״. הרמב״ם לא מנה אותה במניין המצוות, ונחלקו האחרונים בהבנת שיטתו – אבל גם הוא מאריך בשבח הישיבה בארץ.

דברי חז״ל

הגמרא (כתובות קי, ב) אומרת: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״. ובהמשך (קיא, א): ״כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון״.

להלכה

השולחן ערוך (אה״ע עה, ג–ד) פוסק שמי שרוצה לעלות לארץ ישראל – ״כופין אותה לעלות, אפילו מנוה יפה לנוה הרע״, ואם אינה רוצה – ״תצא בלא כתובה״; וכן להפך. ״ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ״. כלומר, העלייה לארץ גוברת אפילו על שיקולי נוחות ושלום בית.

יציאה מן הארץ

חז״ל אסרו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ דרך קבע, אלא לצורך לימוד תורה, נישואין, פרנסה כשאין אפשרות בארץ, או מצווה. יציאה זמנית – לטיול או לביקור – יש בה דיון בין הפוסקים.

בזמננו

פוסקים רבים כתבו שבדורנו, כשהארץ ניתנה בידי ישראל, למצוות יישוב הארץ יש משמעות מעשית: עלייה, התיישבות, בניין ופיתוח. המצווה אינה רק להיות בארץ, אלא לבנות אותה ולחיות בה חיי תורה.