במדבר לג, נג

והורשתם את הארץ. והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקים בה:

וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהָבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתָהּ

וּתְתַרְכוּן יַת יַתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרוּם לְכוֹן יְהָבִית יַת אַרְעָא לְמֵירוּת יָתָהּ

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ – עַל דַּעְתִּי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא. יְצַוֶּה אוֹתָם שֶׁיֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ וְיִירְשׁוּ אוֹתָהּ, כִּי הוּא נְתָנָהּ לָהֶם, וְלֹא יִמְאֲסוּ בְּנַחֲלַת ה'. וְאִלּוּ יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם לָלֶכֶת וְלִכְבּוֹשׁ אֶרֶץ שִׁנְעָר אוֹ אֶרֶץ אַשּׁוּר וְזוּלָתָן וּלְהִתְיַשֵּׁב שָׁם, יַעַבְרוּ עַל מִצְוַת ה'. וּמַה שֶׁהִפְלִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ (כתובות קי) בְּמִצְוַת הַיְּשִׁיבָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁאָסוּר לָצֵאת מִמֶּנָּה, וְיָדוּנוּ כְּמוֹרֶדֶת הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲלוֹת עִם בַּעְלָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֵן הָאִישׁ - בְּכָאן נִצְטַוִּינוּ בַּמִּצְוָה הַזּוֹ, כִּי הַכָּתוּב הַזֶּה הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה. וְיַחְזִיר הַמִּצְוָה הַזּוֹ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים: ״בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ״ (דברים א ח). אֲבָל רַשִׁ״י פֵּרֵשׁ (רש״י על במדבר ל״ג:נ״ג): ״וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ״ - וְהוֹרַשְׁתֶּם אוֹתָהּ מִיּוֹשְׁבֶיהָ, אָז ״וִישַׁבְתֶּם בָּהּ״ - תּוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּהּ, וְאִם לָאו לֹא תּוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּהּ. וּמַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ הוּא הָעִקָּר:

והורשתם את הארץ. כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם שאם לא תבערו אותם אף על פי שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישה לבניכם:

והורשתם את הארץ. כלומר מיושביה, ואחר כך וישבתם בה, שאם לא כן לא תוכלו להתקיים בה.

והורשתם את וגו׳ וישבתם וגו׳. רש״י זכרונו לברכה פרש שהמצוה היא ״והורשתם״, אבל ״וישבתם״ הוא הבטחה. ורמב״ן זכרונו לברכה פרש שהמצוה היא ״וישבתם״, ומכאן סמכו לומר (כתובות קי.) הכל מעלין לארץ ישראל.

ונראה פשט הכתוב כדברי רש״י, ממה שגמר אומר כי לכם וגו׳ לרשת אתה, ואם הישיבה היא המצוה, היה לו לתלות בעקר המצוה ולומר ״כי לכם וגו׳ לשבת בה״.

והורשתם. כאן הפי׳ מלשון ירושה וכ״כ הרמב״ן:

וישבתם בה. דרשו בקידושין דכ״ו במה תורישו בישיבה. וע׳ נוס׳ הגמ׳ בשאלתות פ׳ ויחי:

כי לכם וגו׳. טעם הוא האיך נקנית כולה בישיבה. והרי הזוכה מהפקר בעי חזקה בכל שדה בפ״ע. מש״ה פירש הכתוב שאינו כהפקר. אלא. כי לכם נתתי וגו׳. ומתנה כמכירה ונתן מעות היא לדעת הר״ח בתוס׳ קידושין דכ״ז ב׳. והכי דעת הרמב״ם וש״ע. אפי׳ לדעת הפוסקים דמתנה אינו כמתן מעות. מכ״מ מתנת הקב״ה לישראל ודאי דומה למכר במ״מ. ופי׳ לכם היינו לאותו הדור שהם יכוונו לרשת אותה:

ועדיין ראוי הי׳ להיות סדר הפסוק וישבתם בארץ וירשתם אותה כי לכם וגו׳. אלא למדנו עוד דבעינן שידעו בשעת ישיבה שקונין בזה ולא ישיבה בעלמא. והוי כדאי׳ ביבמות דנ״ב בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו היא לא קני. וה״נ אי ישבו שלא לשם ירושה לא קנו. אלא והורשתם את הארץ וישבתם בה:

והורשתם ר"ל אם תעשו כן אז והורשתם את הארץ ר"ל תזכו שיהיה ירושה לבניכם וזאת שנית וישבתם בה שתשבו במנוחה ושלות השקט, כי לכם נתתי הוא טעם על שני התנאים, שתורישו כל יושבי הארץ כי רק לכם נתתי לרשת אותה לא שתשבו ביחד עם העו"ג, וגם מטעם זה המצוה עליכם לאבד כל ע"ז אחר שהיא שלכם ואיך ימצא ע"ז ברשותכם שאסור לקיים אליל בביתו וברשותו:

נ מפני שהורשתם לשון גירוש הוא ומה שכתוב את הארץ רצה לומר יושבי הארץ:

ס דאם לא כן הא כבר כתיב והורשתם והיה לו להתחיל והתנחלתם וגו' אלא שאמר זה לתנאי שאם תורישו אותם תוכלו להתקיים: