מה זה זמן ביעור פירות שביעית?

המקור

התורה אומרת על פירות השביעית: ״ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול״. הרמב״ם (הלכות שמיטה ויובל ז, א) לומד מכאן: ״פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה… כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה – אתה אוכל ממה שבבית; כלה לחיה מן השדה – חייב לבער אותו המין מן הבית״.

מה זה ביעור

בגדר הביעור נחלקו הראשונים. לדעת הרמב״ם (להלן) הביעור הוא חלוקת הפירות לאחרים, ומה שנשאר – מאבדים. לדעת הרמב״ן ופוסקים אחרים, הביעור הוא הפקר: מוציאים את הפירות מן הבית ומפקירים אותם בפני שלושה אנשים, ״כל מי שרוצה יבוא ויטול״, ולאחר שהופקרו מותר גם לבעלים עצמו לחזור ולזכות בהם. כך נוהגים רבים בזמננו.

כמויות גדולות

הרמב״ם (שם, ג) כותב: ״היו לו פירות מרובין – מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור – שורף באש״. כלומר, פירות שלא בוערו בזמן – אסורים באכילה.

זמן לכל מין

כל פרי – זמנו לפי עונתו: הדרים, תמרים, שמן זית, יין, ירקות. בשנת השמיטה ובשנה שאחריה מפרסמים לוחות מפורטים של זמני הביעור, וכדאי להיעזר בהם, במיוחד כשיש בבית יין, שמן או ריבות מפירות שביעית.

למי זה נוגע

הדין חל על פירות שיש בהם קדושת שביעית – למשל מאוצר בית דין או מגינה פרטית של יהודי בארץ. פירות מהיתר המכירה – לדעת המקבלים אותו אין בהם קדושת שביעית. פירות מיבול נכרי – יש בזה מחלוקת. פירות מחו״ל – אין בהם קדושה.

הטעם

הביעור מזכיר שהפירות של השביעית אינם ״שלי״: הם שייכים לכולם – לעני, לגר ולחיה. כשהם כלים מן השדה לכולם, אין לי זכות לשמור אותם לעצמי.