האם חייבים להעיר לאדם שעושה עבירה?

המצווה

הרמב״ם (הלכות דעות ו, ז) פוסק: ״הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה – מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך״. המצווה נובעת מאחריות הדדית – ״כל ישראל ערבים זה לזה״ – ומאהבה, ולא מתוך שיפוטיות.

איך מוכיחים

הרמב״ם שם מפרט: ״המוכיח את חבירו… יוכיחנו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיענו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא״. כלומר: ביחידות, ברוך, ובאופן שהשומע מרגיש שאכפת לך ממנו.

בלי להלבין פנים

ובהלכה הבאה (שם, ח): ״המוכיח את חברו תחילה – לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: ולא תשא עליו חטא… מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים״. תוכחה שמביישת – אינה מצווה אלא עבירה.

כשלא ישמעו

הגמרא (יבמות סה, ב) אומרת: ״כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע״, ורבי אבא אומר שזו חובה – ״אל תוכח לץ פן ישנאך״. לכן, כשברור שהדברים רק ירחיקו את השומע או יגרמו לו להתריס – עדיף לשתוק, ולהשפיע בדוגמה אישית ובקירוב.

בזמננו

פוסקים רבים כתבו שבדורנו ״אין מי שיודע להוכיח״ כראוי, ולכן הדרך העיקרית היא קירוב באהבה. אדם שגדל בלי חינוך תורני אינו ״חוטא במזיד״, ותוכחה חריפה כלפיו עלולה להזיק. מה שעובד הוא יחס חם, הזמנה לשבת ולשיעור, והסבר כשנשאלים.

כלפי מי

התוכחה מתאימה במיוחד בתוך המשפחה, בין חברים קרובים, ומרב לתלמידיו – כשיש קשר שמאפשר לשמוע. עם זרים ברחוב – לרוב אין לזה תועלת.