האם מותר לשקר לילדים?

המקור

הגמרא (סוכה מו, ב) אומרת בשם רבי זירא: ״לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר״. כלומר: אל יבטיח אדם לילד שייתן לו משהו – ולא ייתן, כי בכך הוא מלמד אותו לשקר.

הטעם

ילדים לומדים ממה שהם רואים יותר מממה שהם שומעים. הורה שמבטיח ולא מקיים, או שאומר ״אני לא בבית״ בטלפון, מלמד את הילד שהשקר הוא כלי לגיטימי. התורה אומרת ״מדבר שקר תרחק״, והחינוך לאמת מתחיל בבית.

הבטחות ואיומים

לכן נזהרים לא להבטיח לילד פרס או עונש שלא מתכוונים לקיים. אם הבטחנו ונתקלנו בקושי – מסבירים לו את השינוי, ואם אפשר מקיימים בדרך אחרת. גם איומים ריקים (״אם לא תבוא – נשאיר אותך פה״) הם סוג של שקר.

״מפני השלום״

הגמרא (יבמות סה, ב) קובעת ש״מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום״. מכאן שיש מקרים שבהם מותר לא לומר את כל האמת – למשל כדי לא להפחיד ילד קטן מדי בפרטים קשים. אבל ״לשנות״ אינו ״לשקר״: אפשר לבחור מה לומר ואיך, בלי להמציא עובדות.

אמת לפי הגיל

שאלות קשות – על מוות, מחלה או גירושין – עונים באמת, בשפה שמתאימה לגיל, ובלי להעמיס פרטים. ילד שמגלה שהוריו שיקרו לו – מאבד אמון. ילד שקיבל אמת פשוטה וחמה – מרגיש בטוח.

משחקים ודמיון

סיפורים ומשחקי דמיון, שהילד יודע שהם משחק – אינם שקר. הגבול הוא כשהילד מאמין שזו אמת ומסתמך עליה.