האם מותר לדבר לשון הרע על מי שנפטר?

המקור

השולחן ערוך (או״ח תרו, ג) כותב: ״תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים״. ההלכה מובאת בהקשר של ערב יום כיפור, שבו מבקשים מחילה גם ממי שנפטר. הגמרא (ברכות יט ע״א) מביאה ש״כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים – נופל בגיהנם״.

למה חמור יותר

מי שנפטר אינו יכול להשיב, להסביר או לבקש סליחה. דברים רעים עליו נשארים בלי מענה, ופוגעים גם במשפחתו ובזכרו. לכן חז״ל החמירו בזה במיוחד.

״אחרי מות קדושים אמור״

יש מאמר עממי שמשמעותו – לדבר רק טוב על הנפטרים. אמנם זו לשון חופשית ולא מקור הלכתי, אבל היא משקפת את הרוח: בהספד ובשיחות אחרי הפטירה מדגישים את מעשיו הטובים, את מידותיו ואת מה שאפשר ללמוד ממנו.

לתועלת

כמו בחי, מותר לספר על מעשה של הנפטר כשיש תועלת אמיתית: כדי שלא יטעו בו (למשל ספר שכתב ויש בו טעות), כדי ללמוד ממקרה (בלי פרטים מזהים), או במסגרת בירור משפטי. ראו לשון הרע לתועלת.

בקשת מחילה מנפטר

מי שפגע באדם בחייו ולא ביקש ממנו מחילה – יש דרך לבקש מחילה גם אחרי מותו: הולכים לקברו עם עשרה אנשים ואומרים ״חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו״ (תרו, ב). ראו רודף שלום ובקשת מחילה.

הקיצור (ל) מביא את דיני לשון הרע, והרמב״ם בהלכות דעות פרק ז.