מתי קמים מהשבעה ביום השביעי?

מקצת היום ככולו

השולחן ערוך (יו״ד שצה, א) כותב: ״כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי – מותר בכל דברים שאסור בהם תוך שבעה, דמקצת היום ככולו״. כלומר, חלק מן היום השביעי נחשב כיום שלם, ואין צורך להשלים אותו.

איך מחשבים

סופרים מיום הקבורה. היום הראשון הוא יום הקבורה, אפילו אם הקבורה הייתה סמוך לערב. לדוגמה: מי שקבר ביום ראשון – היום השביעי הוא שבת, ואז השבעה מסתיימת בשבת בבוקר; במקרה כזה האבלות בפרהסיא כבר אינה נוהגת בשבת, והאבל קם בפועל במוצאי שבת מבחינת דברים שבצנעה, ויש לשאול על הפרטים.

בבוקר

הרמ״א שם כותב שבמקומות שאין המנחמים באים ביום השביעי – ממתינים עד השעה שבה רגילים לבוא בשאר הימים. בפועל, המנהג הנפוץ הוא שבבוקר היום השביעי מתפללים שחרית בבית האבל, המנחמים אומרים ״קומו״ ואת הנוסח ״לא יבוא עוד שמשך...״, והאבלים קמים.

אחרי הקימה

נוהגים לצאת מן הבית ולהלך מעט ברחוב, כסימן לחזרה לחיים. אחרי השבעה ממשיכים דיני ״שלושים״: אין מסתפרים, אין לובשים בגדים חדשים, ואין משתתפים בשמחות. על אב ואם – נמשכים חלק מן הדינים שנים עשר חודש.

אם חל חג

אם חג חל באמצע השבעה – הוא מפסיק אותה, ולפעמים השבעה מסתיימת לפני היום השביעי. ראו מה עושים כשחג מפסיק את השבעה.

ראו שבעה, שלושים והקיצור בסימן רטז.

ויש נוהגים, כשקמים, ללכת יחד לבית הקברות או לבית הכנסת, ובקהילות ספרדיות רבות עורכים ביום השביעי ״השכבה״ ולימוד לעילוי הנשמה.