רש"י על שמות פרק לח

נבוב לחת. נבוב הוא חלול, וכן (ירמיה נב, כא) ועביו ארבע אצבעות נבוב:

נבוב לחת. הלוחות של עצי שטים לכל רוח והחלל באמצע:

במראת הצובאת. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות לח כט ל), ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא, וכן תרגם אנקלוס במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות מירידויר"ש בלעז. וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג כג) והגליונים, מתרגמנן ומחזיתא:

אשר צבאו. להביא נדבתן:

לעמת קלעי החצר. כמדת קלעי החצר:

אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו:

המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל:

משכן העדת. עדות לישראל שותר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:

עבדת הלוים. פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד להקים איש איש למשאו המפקד עליו, כמו שאמרו בפרשת נשא (במדבר ד):

ביד איתמר. הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו:

ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפלו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא. אמר לו משה בצל אל היית, כי בודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים:

ככר. ששים מנה, ומנה של קדש כפול היה, הרי הככר מאה ועשרים מנה, והמנה עשרים וחמשה סלעים, הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בפרוטרוט כל השקלים שפחותין במנינם משלשת אלפים שאין מגיעין לככר:

בקע. הוא שם משקל של מחצית השקל:

לשש מאות אלף וגו'. כך היו ישראל, וכך עלה מנינם אחר שהוקם המשכן בספר במדבר ואף עתה בנדבת המשכן כך היו. ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף עולה מאת ככר, כל אחד של שלשת אלפים שקלים, כיצד, שש מאות אלף חצאין הרי הן שלש מאות אלף שלמים, הרי מאת ככר, והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים:

לצקת. כתרגומו לאתכא:

את אדני הקדש. של קרשי המשכן, שהם ארבעים ושמנה קרשים ולהם תשעים וששה אדנים, ואדני פרכת ארבעה, הרי מאה וכל שאר האדנים נחשת כתיב בהם:

וצפה ראשיהם. של עמודים, מהן, שבכלן כתיב וצפה ראשיהם וחשוקיהם כסף