שמות לח, ח

במראת הצובאת. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות לח כט ל), ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא, וכן תרגם אנקלוס במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות מירידויר"ש בלעז. וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג כג) והגליונים, מתרגמנן ומחזיתא:

אשר צבאו. להביא נדבתן:

וַעֲבַד יָת כִּיוֹרָא נְחָשָׁא וְיָת בְּסִיסֵהּ נְחָשָׁא בְּמֶחְזְיַן נְשַׁיָא דְאָתְיָן לְצַלָאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וַעֲבַד יַת כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וְיַת בְּסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא מִן אַסְפַּקְלִירֵי נְחָשָׁא נְשַׁיָא צְנִיעוּתָא וּבְעִידַן דְּאָתוּן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא הֲוָאָן קַיְימִין עַל קָרְבַּן אַדְמוּתְהוֹן וּמְשַׁבְּחָן וּמוֹדָן וְתַיְיבִין לְגוּבְרֵיהוֹן וְיָלְדַן בְּנִין צַדִּיקִין בִּזְמַן דְּמִדְכַן מִן סוֹאָבוֹת דִּמְהוֹן

וַעֲבַד יַת כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וְיַת בְּסִיס דִּידֵיהּ דִּנְחַשׁ בְּחֶזְיַת נְשַׁיָא צְנִיעֲתָא דַהֲוָון צְנִיעַן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא:

במראות הצובאות בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו' ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה לשון רש"י והטעם במדרש הזה (תנחומא פקודי י) שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים והביאו חח ונזם וטבעת וכומז והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד) יותר נמאס אבל שם נתערבה כל הנדבה אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור כי אהל המשכן לא נעשה עדיין ואונקלוס תרגם דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא נוטים דבריו לדברי ר"א שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה' וסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן

ובי"ת במראות. תחת מ"ם כי נכון הוא בלשון הקדש כמו והנותר בבשר ובלחם. וככה בלשון ישמעאל.

וטעם הצובאות. כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארות שעל ראשיהם. הם הנזכרים בספר ישעיה כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד. כי היו רבות.

ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה. רק נעשה בכל המראות שהביאו.

והכן שהוא המכונה לעולם הוא כמדת הכיור וכן המשפט.

במראות הצובאות. שלא היה בכלל נחשת התנופה, כמו שמבואר בפרשת פקודי, באמרו ויעש בה וגו' ולא הזכיר כיור וכנו בכלל הנעשים ממנה:

אשר צבאו פתח אהל מועד. לשמוע דברי אלהים חיים, כאמרו והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד. ואותן הנשים מאסו עניני תכשיטיהן, והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להן:

במראות הצובאות. כדי שיראו אותו הנשים לכך היה נתון בין אהל מועד למזבח משוך כלפי צפון ויראו משם סוטה שותה ונוסרו על ידי כן:

במראות הצובאות. היו מראות אלה של נחשת קלל מוצהב מאד והיו ראוי שיזכרם למעלה בכלל נדבת הנשים עם חח ונזם וטבעת וכומז, אבל התכשיטים ההם היו של זהב ולא רצה לערב עמהם המראות שהיו נחשת ולכך הזכירם בפני עצמן, ועוד לטעם אחר כי נדבת זהב נתערבה כלה במלאכת המשכן אבל המראות נעשה מהם כלי מיוחד בפני עצמו והוא הכיור, ומן הטעם הזה דרשו רז"ל שהיה משה רבינו מואס במראות מפני שעשויות ליצר הרע אמר לו הקב"ה אלו חביבים לפני מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, ולא דרשו כן בכומז כמו שדרשו במראות והיה לו למשה רבינו ע"ה למאוס בו ביותר אבל הענין כי שם נתערבה כל הנדבה וכאן נעשה כלי מיוחד מן המראות ולכך הוקשה לו למשה עד שאמר לו הקב"ה אלו חביבים מן הכל, וכבר ידעת כי הכיור הנעשה מן המראות היה לשום שלום בין איש לאשתו שמשם היו נוטלין מים להשקות לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה.

והחכם ר' אברהם ז"ל פירש כי הנשים האלה שהתנדבו המראות היו פרושות וסרות מתאוות העולם והיו עובדות הש"י ונתנו מראותיהן נדבה. ומה שאמר אשר צבאו פתח אהל מועד כי היו בהן צבאות רבות באות בכל יום ויום פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע, וזהו שתרגם אונקלוס דאתיין לצלאה לתרע משכן זמנא. וענין אהל מועד שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל מועד שקראו משה אהל מועד כענין שכתוב (שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל וקרא לו אהל מועד, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין.

במראת הצבאת לשון ראיה פי׳ היה נתון בין אהל מועד ובין המזבח משוך מעט כלפי צפון כדי שתראנה אותו הנשים הצובאות ויהיה נזכר להם שמשם משקים את הסוטות כדכתיב בפרשת סוטה מים קדושים בכלי חרס, ומתרגמינן מי כיור במאן דחסף. ולפי פרש״י במראת הצבאת כמו ממראות בי״ת במקום מ״ם, דוגמא והנותר בבשר ובלחם.

אשר צבאו פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע תושבחותיו והלוליו של הקב״ה מפי הכהנים והלוים.

במראות הצובאות. שהיה נתון בין אהל מועד למזבח משוך קימעא כלפי הצפון כדי שיראו הנשי' אותו ויכירו שמשם סוטה שותה מים קדושים בכלי חרס ומתרגם מי כיור במאן דחסף ויוסרו הנשים על ידי כן:

במראות הצובאות. שהיה נתון בין אהל מועד ובין המזבח משוך מעט כלפי צפון כדי שתראנה אותו הנשים הצובאות ויהא נזר להנה שמשם משקין הסוטות כדכתיב מים קדושים בכלי חרס ומתרגמינן מי כיור במאן דכסף ונוסרו במראות במקום ראייתן:

אורך אל עלי יהל, בנה משכן והאהל, למקדשך אותי נהל, ערלת לב היה מוהל, ואור פני מלכי ינהל, וצל לעשוקי לא יהי נהל, אך יבוש ויבהל, בסיימי סדר ויקהל:

במראות הצובאות ארז"ל בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע א"ל הקב"ה אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו' ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. ויש להקשות הנה הכומז יותר נמאס ולמה קבלו משה. והתשובה כי שם נתערבה כל הנדבה אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא קבלו משה עד שנאמר לו מפי הקב"ה ולא נקשר בזה יפה אשר צבאו פתח אהל מועד וכל דבריהם אמת ור"א כתב כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית והיו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות וזהו אשר צבאו כי היו רבות עד כאן וזהו שתרגם אונקלוס דאתיין לצלאה לתרע משכן זימנא וענין אהל מועד כענין שכתוב ומשה יקח את האהל וקרא לו אהל מועד כי אהל המשכן לא נעשה עדיין. והספור במשכן וכליו וצורתו אע"פ שאין בית המשכן קיים מצוה גדולה ושכרה גדול וכמו שארז"ל בענין הקרבנות כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה:

ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות. פירש"י שהכיור נעשה מן מראות הנשים כו', ויש ב' טעמים בדבר למה נעשה הכיור מן מראות של הנשים טעם אחד הוא, לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות על כן היו הנשים מסייעים בעשיית הכיור להודיע כי המה בחזקת כשרות ורוצים בבדיקת הכיור אחר שיודעים בעצמם כי צנועות המה, ונתנו דווקא נחושת לפי שנאמר (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היה לך. וכתיב (ישעיה מח ד) ומצחך נחושה. וידוע שאין קטיגור נעשה סניגור לכך נתנו נחושת כי בזה הורו שלא היתה מצחם נחושה. טעם ב' הוא, שהמראות הם כמים של כיור המראים פנים לפנים כמו כן המראות מראים פנים לפנים כי כמו שהמראות מגידין לה אם היא יפת תואר או כעורה כך מי הכיור מגידין ומפרסמים אם זנתה או לא ואם היא כשירה במעשיה.

ונראה שנקט הצובאות כי הנשים העמידו צבאות רבות במצרים, והיו אומרים כסבורים שלא שלטו בהם המצרים שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך הממעטת הפריה ורביה ובודאי מן המצרים נתעברו, על כן רצו לגלות צדקתן, כי בעבור שהעמידו צבאות רבות על כן הוצרכו לגלות טהרתם והביאו אותן מראות שעל ידיהם העמידו אותן הצבאות כדי לעשות מהם הכיור, כאילו אמרו הביטו וראו ובחנונו בזאת אם העמדנו אותן צבאות בטהרה או לא כי הכיור נעשה לבודקן כסוטות ואמר אשר צבאו פתח אהל מועד. ועדיין האהל מועד לא נעשה ע"כ פירשו שזה אהל מועד של משה עיין בראב"ע, וכן ברבינו בחיי. ולי נראה שמדבר הכל בצניעות הנשים כמ"ש (בראשית יח ח) הנה באהל. פירש"י צנועה היא, כך אותן צבאות שהעמידו צבאו פתח אהל מועד רצה לומר באהל שלהם ומה שנקט פתח לפי שנאמר בזונה ותשב בפתח עינים (שם לח יד) על כן אמר בצניעות פתח אהל. ונקט מועד כי שם נועדו יחדיו עם בעליהן אשר היו כל היום בשדות כי לשון מועד הוא, הבאים ממקום אחר להתוועד במקום זה.

במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד. ע׳ פרש״י ורמב״ן. והרמב״ן הוסיף להסביר מדוע בחרו לעשות במראותיהן כיור וכנו משום מי סוטה. וצ״ל שכבר נאמרה וידעו פ׳ סוטה. ועדיין ק׳ כפל לשון אשר צבאו. ומה מקרא חסר הצובאת פתח א״מ. ונראה ע״פ מאמרם בברכות הני נשי במאי זכיין באתנויי גברייהו בי מדרשא. ובפ׳ בלק עה״פ כנחלים נטיו נתבאר יותר זכות הנשים להביא התלמידים ללימודן ע״י שהן מספיקות אותם. וע״כ בזכות מרים ירד הבאר. שהוא מקוה טהרה המביא לידי קדושה כמו נשים שמביאין את אחרים לידי קדושת תורה ועבודה ומשום זה אמרו במו״ק דכ״ח דלמה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר מה פרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. ופרה אין בה קדושה אלא טהרה שמביאה לידי קדושה כך מרים הצדקת הי׳ צדקתה להביא אחרים לת״ת. ולמדה את אחרות לידי כך. ועי׳ ס׳ ויקרא ז׳ י״ט מש״כ שם. ע״כ בחרו את הכיור וכנו שמביאין לידי קדושת עבודה. ועוד יש הוספה בכיור וכנו שהביאו גם לידי קדושת התורה. שהרי משה רבינו שהיה נכנס בא״מ לא לבש בגדי כהונה כידוע בתענית ד״ח. ומ״מ היה מחויב ברחיצה כמבואר להלן מ׳ ל״א ורחצו משה ואהרן ממנו. וכמש״כ לעיל ל׳ כ״א שהבא לאהל מועד אפי׳ בלי צורך עבודה טעון קידוש יו״ר כדתנן בכלים פ״א. ומשה רבינו כשנכנס לא״מ תדיר הוא רק לת״ת שהיה אור המנורה מועיל שם כמש״כ לעיל בכ״מ. מש״ה אותן הנשים שזכו במצוה זו לאתנויי אינשי בי מדרשא זכו לעצמן לעשות במראותיהן כיור וכנו. ונמצא פי׳ במראות הצבאת. הנשים הללו שכנו עצמן במעשיהן להקרא בשם הצובאות. ומפרש המקרא את מי הצביאו אשר צבאו פתח א״מ. התלמידים שצבאו תמיד פתח א״מ. שהרי הי׳ ישיבה לפני אהל משה עד שלא הוקם המשכן שנקרא אהל מועד. או לפני המשכן אח״כ. והמה הנשים סייעו שיצבאו ע״פ שהכינו כ״צ. מש״ה נקראו הנשים צובאות:

ב וא"ת והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו. ויש לומר דגבי כומז שהביאו גם חח ונזם וטבעת בהדי כומז ואחר כך התיכן ביחד באש היה הכומז בטל ביניהם אבל הכא לא הביאו שום נחושת יותר אלא מראות הצובאות והיו יכולין לראות שם במראיהן לכך לא היה רוצה לקבלן ועוד יש לומר דכומז היה כדי לבטל היצר הרע כלומר כדי למנוע שלא יוכל לבא לידי זימה אבל על ידי המראות באים לידי זימה משום הכי היה מואס בהן אמר לו הקב"ה קבל ר"ל תקבלם:

ג כלומר הצובאות לשון צבאות וכן משמע הפוסק באותן מראות אשר באו מהן צבאות רבות:

ד פיתוי דברים דתרגום כי יפתה ארי ישדל:

ה כלומר מי שמקנא לאשתו בודקה באותן מים המאררים כדכתיב בפרשת נשא:

ו כלומר אונקלוס תרגם נמי שמראות הן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטין וכן תרגם על הגליונים מחזייתא והגליונים בודאי הם מראות שמתקשטין בהם הנשים:

ז כלומר צבאו לשון צבא שמתקבצין יחד ולמה קבצו יחד ומפרש שקבצו להביא נדבתן אל פתח אהל מועד: