שמות לח, כא

אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו:

המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל:

משכן העדת. עדות לישראל שותר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:

עבדת הלוים. פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד להקים איש איש למשאו המפקד עליו, כמו שאמרו בפרשת נשא (במדבר ד):

ביד איתמר. הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו:

אִלֵין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דִי אִתְמְנֵי עַל מֵימְרָא דְמשֶׁה פָּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:

אלה אִלֵין מִנְיָנֵי מַתְקַלְוָן וּסְכוּמְהוֹן דְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דְאִתְמְנִיוּ עַל פּוּם מֵימְרָא דְמשֶׁה בְּרַם פּוּלְחַן לֵיוָאֵי הֲוַת בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא

המשכן משכן העדות בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה (לעיל כו א) ובמעשה (לעיל לו ח) אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות ועל דעת רבים (רש"י וראב"ע) אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר ואין כלי הקדש הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן כי הם ביד אלעזר ואין כן דעתי כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת אבל אלה פקודי ירמוז אשר יזכיר בפרשה למטה יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפוייהם וחשוקיהם (פסוקים כה-כח) ונחשת התנופה שהוא שבעים ככר שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצרות והיתדות (פסוקים כט-לא) הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר ולא ספר בפרשה מה נעשה בזהב כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי הקרשים והבריחים וממנו ביד אלעזר הארון והכפורת והמנורה והשולחן ומזבח הזהב והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן לא על המסעות ואל יקשה עליך בעבור שימנה כאן מזבח הנחשת והוא פקודת אלעזר כי יצטרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה ולא יחוש להוציא דבר אחד מכלל הדברים שאמר בהן שהם ביד איתמר כי כן דרך הכתוב במקומות הרבה (בראשית לה כו שם מו כז) ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו כי לא נעשה במשקל אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם ולא ידע משה משקלו ויתכן שלא היה בפקודת איתמר כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב (במדבר ג לא) ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם כי בכיור וכנו ישרתו למזבח והנה איננו בחשבון הפרשה הזו

תנה עוז אב המון לשם והודה בהגיעך לראש אלה פקודי

אלה פקודי. הטעם פקודי הכלים. כי מלת משכן כוללת הכל. ופירש למה נקרא משכן בעבור הארון ששם לוחות העדות. והנה אחז דרך קצרה. וזהו האמת בעבור מכתב אלהים.

וטעם עבודת הלוים. שהם נושאים את המשכן ואת כל כליו שהיה מפקיד עליהם איתמר כי הגרשונים והמררים הלוים על יד איתמר שהיה פוקד בשמות כלי משאם:

אלה פקודי - חשבון הכסף והזהב והנחשת.

אלה פקודי המשכן. כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה הם אותם הפקודים שנאמר עליהם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם ביד איתמר. וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקדש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאמרם ז"ל שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוין, תלמוד לומר עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים וגם כן לא נפל דבר מהם ביד האויבים, על הפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו כמבואר בחרבן בית ראשון על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבנו ע"ה:

משכן העדות. ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא:

אלה פקודי. למה נאמר המשכן שני פעמים לפי שעתיד להתמשכן שני פעמים ראשון ושני:

העדות. שהוא עדות לאומות העולם שנתרצה הקב"ה על מעשה העגל ששכינה שורה שם. ד"א שהיה עדות למשה כי בשעה שחשדוהו שגנב שקלים ממלאכת המשכן אמר להם משה רוצה אני שיהא המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו שהושמו בווין לעמודים ודריש ליה מוהמלאכה היתה דים קח ראשי תיבות ויעלו ט"ו ווין כלומר ט"ו יותר ומיד נתן משה ט"ו שבחות להקב"ה והן בישתבח שיר ושבחה וכנגדן ט"ו ברוך בברוך שאמר וכנגדן ט"ו ווין באמת ויציב וכו':

ביד איתמר. אע"פ שמשה רבינו ממונה על הכל הוצרך למנות איתמר עמו לפי שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים:

אלה פקודי מלא וי"ו שפקד לכל ו' מאות אלף שלא יחשדוהו שלקח מן הכסף. המשכן משכן שנתמשכן ב"פ בשביל עונות ישראל וזהו שאמרו אנשי כנה"ג חבול חבלנו. סך שנים כמנין משכן היה עדות ששכינה שורה בישראל שבית ראשון עמד ת"י שנים כמנין משכן:

טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו, טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו (משלי טו, טז)

שלמה המלך ע"ה הזכיר שני כתובים אלו (משלי טו) על מדת ההסתפקות ויזהיר בהם על הגזל. ויתכן לפרשם על שלשה דרכים פשט ומדרש ושכל. ע"ד הפשט טוב מעט ביראת ה' יזהיר שלמה ע"ה את האדם על ענין הגזל לפי שהוא מצוה מושכלת מכלל המצות המושכלות כי כל מי שיש בידו עון הגזל קשה הוא מכל שאר עונות, וכן דרשו רז"ל סאה מלאה עונות אין מקטרג מכלם אלא גזל ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס, ואם אין מחזיר הגזל אין ל מחילה עולמית ועל כן היא עברה חמורה מכל השאר ועל כן אמר שלמה ע"ה טוב מעט ביראת ה' יאמר טוב המועט והוא המותר מן המרובה והוא האסור וכן אמר בסמוך (משלי ט״ז:ח׳) טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ובא להזהיר את האדם על הגזל שלא יחוס על כספו וזהבו שיאמר איך ירחיקנה מבין ידיו כי טוב מעט שישאר לו בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ועל זה אמר טוב מעט ביראת ה' ובאהבתו מרבוי אוצרות וגנזי כסף וזהב ומהומה בהם, והביא על זה לראיה ועדות הכתוב השני שאחריו טוב ארוחת ירק ואהבה שם כי אחר שהזהיר על הגזל שהוא ענין שכלי הביא עליו משל טבעי למופת כי טבע בני אדם שירצו אכילה מועטת וקלה כגון ארוחת ירק וכיוצא בה בחברת אוהבים יותר ממה שירצו שוורים מפוטמים בחברת שונאים, ומזה יוכל הטבע להבין ולהשכיל ולדון ק"ו ממה שהוא מפורסם ומוחש לעין, אם באהבת בשר ודם יבחר אדם ויערב לו אכילה קלה יותר מסעודת מטעמים ומשמנים בחברת שנאה, כ"ש שראוי לו שיבחר מעט ביראת ה' ואהבתו שהיא טובה לו מכל אהבת שום אדם ומכל רבוי אוצרות וכל ממון שבעולם. וכל הענין הזה אזהרה והערה ודרך חיים שלא יתלמד אדם לחמדת הממון ושלא יעשה כספו וזהבו עקר אמונתו והונו ורכושו קרית עזו, הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי י״ח:י״א) הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכיתו, אמר הכתוב כשם שטבע בני אדם לשום בטחונם בקרית עוז שיש בו חומה ומגדל כן העשיר שם בטחונו בהונו, והכתוב הזה אזהרה לאדם להתרחק ממדה זו שלא יבטח אדם בעשרו ולא ישימו קרית עזו רק שיהיה שם ה' בלבד הונו וקרית עזו, והוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שהוא מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב וסמך לו הון עשיר קרית עזו, הכוונה כי שם ה' הון עשיר כי הצדיקים ישימו כספם וזהבם בשעבוד התורה והמצות, והרשעים ישימו התורה והמצות בשעבוד כספם וזהבם לפיכך אין ראוי לאדם לשום בטחונו ותקותו רק בשם המיוחד. והענין הזה בארו אליפז התימני לאיוב הוא שאמר (איוב כ״ב:כ״ד) ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, אמר לאיוב ראוי לך שתשים הממון במחשבתך במדרגת עפר ותשים זהב אופיר כצור נחלים שלא יבטח בו אדם כי אין בו תועלת, ואחר שהזכיר שלא ישים בטחונו ותקותו בממונו חזר להזהירו שישים בטחונו בה' יתעלה הוא שכתוב (שם) והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך, וכתיב (שם) כי אז על שדי תתענג תשא אל אלוה פניך.

וע"ד המדרש טוב מעט ביראת ה', טובים ישראל לפני הקב"ה שנאמר בהם (דברים ז׳:ז׳) כי אתם המעט מכל העמים, ביראת ה' שקבלו את התורה כדי שייראו את השם יתעלה שנאמר (שמות כ׳:י״ז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מאוצר רב, אלו שבעים אומות שנמשלו לאוצר של יין, שכן דרשו רז"ל (שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין, אלו שבעים אומות עכו"ם. ומהומה בו, שעתיד הקב"ה להומם ולהענישם ליום הדין. טוב ארוחת ירק ואהבה שם, טובה סעודת ירק שאכל שלמה המלך אצל עני משור אבוס שאכל אצל העשיר.

אמרו במדרש בשעה שירד שלמה ממלכותו היה מחזר על הפתחים והיה אומר (קהלת א) אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין בו אחד מהם נשתטח לפניו אמר לו אדוני המלך אם רצונך גלגל עמי היום הלך עמו והעלהו לעלייתו הביא לו שור אבוס ועשה לו כמה מטעמים והביא לפניו והזכיר לו עניני מלכותו אמר לו זכור כשהיית מלך שעשית כך וכך ביום פלוני כיון שהזכיר לו מלכותו געה בבכיה ולא אכל מכל אותה סעודה ולא זז מלבכות עד שעמד מאותה סעדה שבע בבכיה, פגע בו השני נשתטח לפניו ואמר לו אדני המלך רצונך שתגלגל עמי היום אמר לו שמא רצונך לעשות לי כדרך שעשה לי חברך אתמול אמר לו איש עני אני אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי הלך לביתו כיון שהגיע שם רחץ לו ידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק התחיל מנחמו ואמר לו אדוני המלך שבועה נשבע הקב"ה לדוד אביך שאין המלוכה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר (תהלים קלב) נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה, אבל מדת הקב"ה כך מוכיח את האדם וחוזר ומתרצה שנאמר (משלי ג) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, ועתיד הקב"ה להחזירך למלכותך, כיון ששמע שלמה המלך כך נתקררה דעתו ושמח מאותה סעודה של ירק ועמד משם שבע ושמח וטוב לב, כיון שחזר למלכותו כתב בחכמתו טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, טוב ארוחת ירק שהאכילני אותו עני משור אבוס שהאכילני העשיר שהזכירני צערי.

וע"ד השכל טוב מעט ביראת ה' יזהיר שלמה את האדם שיתבונן בענינים השכליים כפי השגתו בחלק האפשר ולא ירצה להתחכם ולהטריד שכלו בחלק הנמנע שעליו אמר (קהלת ז׳:ט״ז) ואל תתחכם יותר כי טוב מעט ביראת ה' כלומר טוב שישכיל וישיג לו השגה מועטת ויירא את ה' יתברך מאוצר רב כלומר מרבוי החכמה יותר מכדי השגתו כי יבא מזה מבוכה ומהומה וזהו ומהומה בו, לפי שעם המעט תתעלה ותתענג ועם הרבוי יאבד וישתומם ותהיה נפשו נטרדת מן החיים הנצחיים האמתיים מאותן המעלות הראויות לתת לה מבית המלך וכענין הדבש שהוא ערב לגוף במעוטו ורבויו יזיק לו, ועל זה אמר שלמה (משלי כ״ה:ט״ז) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאותו, יזהיר עליו שיאכל ממנו די ספוקו וישאר בקרבו כי אם יאכל ממנו בשפע ורבוי יותר מכדי צרכו יקיא הכל ואפי' המעט שכבר קנהו יפסיד אותו, כן יקרה למי שיחשוב להשיג יותר משעורו ומכדי השגתו כשיחפוץ ללכת לפנים ישוב על כל פנים לאחור, ורז"ל בארו לנו משל על ענין זה הוא שאמרו בפרק חלק גבי בלעם שהלך למדין ליטול שכר ארבעה ועשרים אלף שהפיל מישראל גמלא אתא למבעי קרני אודני דהוו ליה גזזינהו מיניה שנאמר (יהושע י״ג:כ״ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, כלומר הוא בקש ליטול מה שאינו שלו ומה שהיה לו אבד ממנו, ומה שדרשו רז"ל בענין החכמה דבש מצאת אכול דיך זה ר' עקיבא פן תשבענו והקאותו זה בן זומא.

אחר שהורה להשכיל ולחקור בחלק האפשר והזהירו שלא לחקור בחלק הנמנע בא לדבר בחלק ההשגה והזהיר עליו שתהיה השגתו צרופה ומזוקקה מבלי סיגים זהו שאמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם, אמר טוב להשיג השגה קלה עם אמונת השכינה הנקראת אהבה שנאמר (שיר השירים ב׳:ז׳) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכתוב (שם ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ואנו אומרים באהבה תרום קרננו להודות לך וליחדך, משור אבוס מן ההשגה הגדולה המטעה את האדם כאותה השגה שהשיגו ישראל במדבר שעשו את העגל וימירו את כבודם בתבנית שור, ושנאה זו מדת הדין זהו שהזכיר משה (שמות ל״ב:י״א) למה ה' יחרה אפך בעמך, וכלל הכתוב לפי הדרך הזה שהוא משבח עבודת השכינה ומגנה העון ההוא, ולפי שלא היתה כוונתם לע"ז אלא שבקשוהו למנהיג לכך נמחל להם העון והראיה שנמחל להם מיד ששרתה שכינה במשכן כי זה היה מופת ועדות שנמחל להם העון, ולכך נקרא אהל מועד שבמדבר משכן מלשון שכינה ונקרא המשכן משכן העדות, ודרשו רז"ל חטאו באלה ונתרצו באלה, חטאו באלה (שם לב) אלה אלהיך ישראל, ונתרצו באלה.

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ע"ד הפשט אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים אשר פקד משה ביד איתמר, אבל כלי הקדש שהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות אינם בכלל המשכן והם פקודת אלעזר.

וע"ד המדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה שני פעמים משכן, אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה' וגו', אל תקרי מכון אלא מכוון, שקול היה המשכן כנגד בריאת העולם, בבריאת העולם כתיב (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וימתחם, ובמשכן כתיב (שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות עזים לאהל וכתיב (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:ט׳) יקוו המים ובמשכן כתיב (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:ט׳) יהי מאורות ובמשכן (שמות כ״ה:ל״א) ועשית מנורת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:כ׳) ועוף יעופף ובמשכן (שמות כ״ה:כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם ובמשכן כתיב (שמות כ״ח:א׳) ואתה הקרב אליך. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:א׳) ויכלו השמים ובמשכן כתיב (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:ג׳) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ובמשכן (שמות ל״ט:מ״ג) ויברך אותם משה וכתיב (במדבר ז׳:א׳) ויקדש אותו ואת כל כליו. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:ג׳) כי בו שבת ובמשכן כתיב (שמות ל״ה:ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה, ואח"כ אמר קחו מאתכם תרומה, להודיעך ששקולה מלאכת המשכן כנגד שמים וארץ עד כאן במדרש.

כל מה שהזכירו חכמים במדרש הזה בעניני המשכן השקול כנגד העולם נראה שדברו דרך כלל אבל הפרטים רבים נמשכים ויוצאים מן הכלל. ונראה לי כי מתוך הכלל הזה שלמדנו נוכל לחדש ולהוציא קצת מן הפרטים, והוא שמצאתי מן הנגדיים האלה כי כשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ, כנגדו מצינו במשכן אלה פקודי המשכן, וכשם שנברא העולם בה"א שנאמר (שם ב) בהבראם ודרשו רז"ל בה"א בראם, כנגדו מצינו במשכן (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה' מלא את המשכן כי הה"א כבוד ה' וזו היא הכוונה כמו שהוזכר ענין המשכן פעמים בתורה כמו שכתבתי בראש פרשת ויקהל, וכן לשון משכן לשון שכינה וזהו שכתוב (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו, וכשם שהעולם עלה במחשבה להבראות תחלה ואח"כ נעשו המעשים בששה ימים כנגדו תמצא במשכן לחשוב מחשבות ואח"כ לעשות. וכשם שהעולם נברא לא חובה רק דרך נדבה וחסד שנאמר (שם פט) עולם חסד יבנה כן המשכן נבנה דרך נדבה שנאמר (שמות כ״ה:ב׳) אשר ידבנו לבו (שם לה) כל נדיב לבו יביאה. וכשם שהזכיר שם אלהים בכל מעשה בראשית ואח"כ השם המיוחד שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים, כנגדו תמצא במשכן אחר שהזכיר (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה' מלא את המשכן שהוא כנגד שם אלהים הזכיר ה' המיוחד ואמר (שם) כי ענן ה' על המשכן. וכשם שהעולם נברא בשתי מדות מדת רחמים ומדת הדין כנגדו המשכן נעשה בשני אומנים בצלאל משבט יהודה כנגד השם המיוחד ואהליאב משבט דן כנגד מדת הדין.

וגם יתכן שנבין מלת משכן מלשון המשכה לפי שהמשכן וכליו ציורים ודוגמא למקדש של מעלה כי ביהמ"ק של מטה מושך כח ממקדש של מעלה הנקרא זבול, ולכך אמר שלמה ע"ה (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך, וזהו סוד הכתוב (שופטים ה׳:י״ד) ומזבלון מושכים בשבט סופר, כי יש מושכים למטה מזבולן והנמשך הוא זבולן. ויובן ממנו עוד כי מזבולן הם מושכים והנמשך הוא סופר והוא מלשון ספירה והכוונה על הראשונה והבן זה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים כן במשכן תמצא כנגדו (במדבר ז׳:א׳) ויהי ביום כלות משה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן תמצא במשכן (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה. וכשם שבריאת העולם מלאכת העולם לא דחה את השבת שנאמר (בראשית ב׳:ב׳) וישבות ביום השביעי כן במשכן מלאכת המשכן לא דחה את השבת שנאמר (שמות ל״ה:ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה. וכשם שנברא העולם ועתיד להבטל ולהתחדש אחר השבת כן המשכן והמקדש עתיד ליבטל וליחרב ולהתחדש. וכשם שמצינו בבריאת העולם (בראשית ב׳:ט״ז) ויצו ה' אלהים האדם לאמר כן תמצא במשכן (שמות ל״ו:ו׳) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר. וכשם שמצינו בבריאת העולם שנקרא הקב"ה שדי על שאמר לעולמו די, כנגדו תמצא במשכן (שם) והמלאכה היתה דים זו מלאכה של מעלה הנקראת על דרך הקבלה מלאכת שמים וארץ.

ובפרקי רבי אליעזר תמצא למה נקרא שמו אל שדי שאמר לשמים די ועמדו לפי שהיו מותחין והולכים עד שאמר להם די. וכשם שיש בבריאת העולם שמים וארץ שהם עדות לישראל בשמירת התורה שנאמר (דברים ל׳:י״ט) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כן במשכן משכן העדות. כשם שבבריאת העולם שבעת ימי בראשית כן במשכן שבעת ימי המלואים. וכשם שבבריאת העולם ל"ב פעמים אלהים עד לעשות כן במשכן מלא אותם חכמת ל"ב. ואין ספק כי יש בזה דברים אחרים מלבד אלה שהזכרתי שלא כתבתים וגם אני יודע אותם ומהם שאיני יודע גם כן והפרט הזה שהזכרתי וחדשתי הוא פתח להבין שאר הדברים.

ועוד אמרו במדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה משכן משכן שני פעמים לפי שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים, בית ראשון ובית שני שנאמר (נחמיה א׳:ז׳) חבל חבלנו לך, ע"כ. ואם תשכיל במלת המשכן משכן העדות תמצא בהם רמז למספר השנים שעמד בית ראשון ובית שני וכן מיציאת מצרים עד שבנה שלמה את הבית כי המשכן במספרו עם האותיות רמז לבית שני, וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא"ו וחשבונו ד' מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן. וכל אלו החשבונות ראה אותם משה ברוח הקדש וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות. ד"א משכן העדות אמר רבי שמעון בן יוחאי אין עדות אלא תורה שנאמר (דברים ד׳:מ״ה) אלה העדות והחקים והמשפטים, משל למלך שהיה לו בת ובנה לה פלטרין והושיבה לפנים מז' קנקלין אמר כל מי שנכנס על בתי כאלו נכנס על כבודי. כך ב' שמות למשכן כתוב אחד אומר משכן העדות זו התורה, וכתוב אחד אומר לפני משכן ה', אמר הקב"ה מי שמבזה את בתי כאלו מבזה את כבודי, תדע לך שכשנכנס (אדרינוס) טיטוס לביהמ"ק היה מחרף ומגדף, אמר דוד רבש"ע (תהילים ע״ד:ה׳) יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות העלה עליהם כאילו היו עולים לקוץ ארזים ועושים סולמות לעלות לרקיע אלא שאין יכולים ומניחים אותם ובאים עלינו שנאמר (שם עט) באו גוים בנחלתך, א"ר חייא בר אבא למה עו"ג דומים לאדם שהיה שונא את השר והיה מבקש להתגרות בו ולא היה יכול מה עשה הלך אצל טיאטרוס שבו ומבקש להפילו והיה מתירא מן השר שלא יהרגהו נטל צפורן של ברזל והכניסהו תחתיו אמר מתוך שאני מפיל הבסיס הטיאטרוס נופל. כך אמרו עו"ג לישראל שנאמר (שם ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, משל למי שאינו יכול להכות את החמור מכה את האוכף, משל למי שאינו יכול להכות את הארי מכה את החמור.

אלה פקודי המשכן ואיזה משכן משכן העדת שלא תטעה במשכן אחר, כגון משכן קרח וכיוצא בו, אומר לך כאן שהוא משכן העדת שהלוחות שוכנות בו.

ואלה פקודי המשכן משכן העדות. שהוא עדות לישראל ולכל באי עולם שנתרצה הקב"ה לישראל כשעשו העגל א"ר לוי יסכר פיהם של או"ה שאו' שאין השכינה בישראל שנא' רבים אומרים לנפשי. למה אמר משכן ב"פ רמז לפי שעתיד שני פעמים להתמשכן חורבן בית א' ושני. ד"א העדות שהיה עדות למשה שבשעה שחשדוהו שלקח ט"ו אלף שקלים ממלאכת המשכן אמר לו משה חייך רוצה אני שיהיה המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו שהושמו ווים לעמודים שנא' והמלאכה היתה דים ר"ת ט"ו ומיד נתן משה ט"ו שבחות להקב"ה והן מישתבח עד סוף וכנגדן ט"ו ברוך בברוך שאמר וכנגדן ט"ו ווין באמת ויציב וכו':

ביד איתמר. אע"פ שמשה היה ממונה על הכל הוצרך למנות אחר עמו לפי שאין עושין שררה על הצבור פחות מב' בא וראה כמה חביב המשכן שהרי כנגד ברייתו של עולם כיצד ביום א' כתי' בראשית ברא אלהים וכתי' נוטה שמים כיריעה וכנגדן במשכן ועשית יריעות עזים. בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים בשלישי יקוו המים ובמשכן ועשית כיור נחושת ששם מים מכונסים. בד' יהי מאורות ברקיע השמים וכנגדן במשכן ועשית מנורת זהב טהור. בחמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ובמשכן והיו הכרובים פורשים כנפים למעלה ובשישי נברא אדם ובמשכן ואתה הקרב את אהרן אחיך בשבת ויכולו ובמשכן ותכל כל עבודת ולשם כתיב ויברך אותם אלהים וכתיב במשכן ויברך אותם משה ולשם כתיב וימשח אותו ויקדש אותו שם שמים וכנגדן בית קדש הקודשים ששם שכינת הקב"ה ולשם הארץ והכא העזרה שם פרי הארץ והכא השולחן ושני מערכות של לחם הפנים שש המערכת כנגד ו' עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף והירח כנגד הכיור והמאורות כנגד המנורה ושלמה הע"ה עשה י' מנורות כנגד עשרה מאמרות וכנגדן עשרת הדברות וכנגדן בירך הקב"ה לאדם עשרה ברכות כדאמרינן פרו ורבו וכו' וכנגדן עשרה נסיונות דאברהם וכנגדן בירך יצחק את יעקב דכתיב ויתן האלהים מטל השמים וכו' וכנגדן התיר להם הקב"ה יו"ד בהמות ואלו הם שור עזים כבשים ואיל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. ובד' מקומות נתברך יעקב ואלו הן ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך וכו' ויתן לך האלהים מטל השמים ואל שדי יברך אותך וירא אלהים אל יעקב בבואו מפדן ארם ויברך אותו והם כנגד ז' פסוקים שנא' בהם כי טוב במעשה בראשית וכן אברהם נתברך בשבע ברכות ואעשך לגוי גדול וכנגדן שבע מועדות בשנה. פסח שבועות ראש השנה יום כפור סוכות וחג ש"ע ושבעה כוכבים המשרתות שהם שצ"ם חנ"כל וז' שאינם רועים ושמם כסיל ושבעה כוכבים של כימה בעת שהיא שוקעת הגיע זמן הארץ לזרוע וכשהוא עולה הגיע זמן עת הקציר ואגב גררא אפרש שיש ד' קולות שיוצאות מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע ואלו הן עץ עושה פרי בעת שקוצצים אותו והנחש בעת שהוא פושט עורו ובשעה שהאשה מתגדלת (נ"א מתגרשת) ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף ואינה יוצאת מן הגוף עד שתראה פני שכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי:

אלה פקודי המשכן משכן העדת. שלא תטעה במשכן אחר:

משכן העדות. אותו משכן שלוחות העדות נתונות בו:

ביד איתמר. שהיה ממונה על בני מררי ובני גרשון כמו שכתב בנשיא והם נושאים כל המשכן הקרשים והיריעות כי בני קהת לא היו נושאים רק הכלים ועליהם היה ממונה אלעזר ולפי שרוב המלאכה בין בני גרשון ובני מררי שאיתמר ממונה עליהם אמר ביד איתמר:

דרשו רז"ל חטאו באלה ונתרצו באלה חטאו באלה אלה אלהיך ישראל ונתרצו באלה אלה פקודי המשכן. ועל דרך הפשט אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים ביד איתמר אבל כלי הקדש שהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות אינם בכלל המשכן והם פקודת אלעזר:

המשכן משכן למה אמר שני פעמים משכן אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר מכון לשבתך פעלת ה' אל תקרי מכון אלא מכוון. עוד במדרש למה משכן שני פעמים לפי שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים בית ראשון ובית שני. ואפשר לפרש שהכוונה במה שאמר אלה פקודי המשכן שכוונת הפרשה לתת חשבון מכל הכסף והזהב שקבל משה לעשיית המשכן שנתן משה חשבון ממנו להסיר חשד ממנו ואע"פ שאין צריך משה לתת חשבון וכמו שאמר בבנין בית המקדש כי באמונה הם עושים עם כל זה רצה לתת חשבון על צד היותר טוב וזהו פקודי המשכן זהו החשבון שנתן משה מזהב וכסף ונחושת שקיבל והחשבון הוא כך קבלתי וכך הוצאתי ובדבר הזה הוצאתי אותו. וכן אמרו חז"ל שאמרו כשבא משה לתת חשבון על כל דבר ודבר חסרו מן המשקלים אלף ושבע מאות וע"ה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה מהם יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז' מאות וע"ה עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא עד כאן. ויש כאן ספקות שנראה שלא נתן חשבון אמיתי: הספק הא' שמן הכסף נתן חשבון אמיתי שאמר בכאן וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וזה חשבון טוב כמו שפרש"י הככר ששים מנה ומנה של קדש כפול היה הרי הככר ק"כ מנה והמנה כ"ה סלעים הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים לפיכך הוא מונה בפרוטרוט כל השקלים שפוחתין במניינן משלשת אלפים שאין מגיעין לככר בקע הוא שם משקל מחצית השקל שש מאות אלף ושלשת אלפים וכן היו ישראל וכן עלה מניינם כשהוקם המשכן בחומש הפקודים וגם עתה בנדבת המשכן כך היו ומנין חצי השקל של שש מאות אלף עולה מאת ככר כל אחד של שלשת אלפים כיצד שש מאות אלף חצאין הרי הן שלש מאות אלף שלמים הרי מאת ככר והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין עולין אלף ושבע מאות וע"ה כל זה הוא שנתן חשבון ממה שקיבל ואחר שנתן חשבון ממה שקיבל שקיבל מחצית שקל כסף מכל גולגולת נתן חשבון במה הוציאו וזהו שאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן ואת האלף וז' המאות וע"ה עשה ווים לעמודים הרי זה החשבון חשבון אמיתי בכסף. ויש להקשות שעדיין חסר ממה שקיבל שלא נתן חשבון ממנו והוא שהכתוב אמר בסדר ויקהל ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי עבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר כל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר וא"כ עדיין יש ספק מה עשה ממה שהותיר מן הכסף: הספק הב' מן הכסף שקיבל נתן חשבון במה הוציאו. ומן הזהב שהוא יותר חשוב לא נתן חשבון אלא אמר בו כמה קיבל ולא אמר איך הוציאו אלא אמר כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש פירוש מה שקיבל הוא זה שזהו מה שהתנדבו ולא מצינו שאמר איך הוציאו: הספק הג' מה צורך לומר סך הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש שכל זה מיותר אלא כמו שאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר: התשובה לראשונה פרש"י והותר שעשו ממנו כלי שרת ולספק השני למה לא נתן חשבון מהזהב שקיבל. התשובה שאי איפשר שיספיק הזהב הזה לכל מה שאמרה התורה אלא דרך נס שהרי הארון זהב טהור ששלשה ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ ארבעה כותלים ושולים לכל אחד ואחד ופתוחים מלמעלה נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחפה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ ויצקת לו ארבע טבעות זהב ועשית בדי עצי שטים וצפית אותם זהב ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה ועביו טפח ועשית שנים כרובים זהב ועשית שולחן עצי שטים וצפית אותו זהב טהור ועשית לו ארבע טבעות זהב ועשית את הבדים וצפית אותם זהב ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו זהב טהור ומנורה זהב טהור ככר זהב טהור יעשה אותה וקרסי זהב ואת הקרשים צפה זהב ועשו את האפוד זהב וגומר ועשית משבצות זהב ועשית חשן וגומר מעיל האפוד פעמון זהב ורמון וגומר ועשית ציץ זהב טהור ועשית מזבח מקטר קטורת וצפית אותו זהב ועוד עניינים רבים כולם זהב וא"כ אין צריך שהרי ראו בעיניהם שדרך נס היה הזהב מספיק לכל אלו הדברים ובזה הותרה הקושיא השלישית שאמר ראה נס זה שכל הזהב העשוי למלאכה לכל מלאכת הקודש הוצרכה ועם כל זה לא היתה זהב התנופה אלא תשע ועשרים ככר: תשובה שנית לזה הספק שהזהב שנתנו הנכבדים והיקרים לא הוצרך לתת חשבון ממנו שהיקרים והמעולים אינם חושדים אבל הכסף שכולם גדולים וקטנים נתנו מחצית השקל הוצרך לתת חשבון שברבים לעולם יש חשדות:

אלה פקודי וגו׳. אמרו אלה לפסול כל מנינים שבעולם, כי כל מה שימנה אדם מקנינים המדמים אין מנינו מנין, ושמו מורה עליו מה אתה מונה, אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם להיות מנין המשכן המפלא אשר שכן שם אלהי עולם ה׳.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא מב.): אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי, פרוש, לאלה יש מנין ואין הקפדה, כי מנין זה אדרבא מנינו תביא הברכה, כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה, והטעם להיותו של המשכן.

עוד ירמז באמרו אלה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה כא,ה) אם עשית חבילות וכו׳ עשה כנגדן חבילות של מצוות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא. והנה ישראל חטאו ואמרו (שמות לב,ד) ״אלה אלהיך״, לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה. ותמצא כי אמרו (שמות רבה) העדות שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל. וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן: הם התאוו תאוה (שמות לב,א) אלהים אשר ילכו לפניהם, הנה הנם הכינו מקום לה׳ אלהים אמת להיות לפניהם. הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו), הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה׳. הם נתנו זהבם, הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה׳. הם פרקו נזמיהם, הנה הנם הביאו האנשים על הנשים לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפרשנו בפרשת ויקהל (שמות לה,כב). הם עשו ממונים עליו לעשותו, הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו׳. אמרו ״אלה אלהיך״, הנה אלה פקודי לכפרה.

עוד ירצה על זה הדרך: להיות שמשה עשה המספר לישראל המובא בית ה׳, לזה באה התורה והצדיקתו ואמרה אלה פקודי וגו׳, פרוש על דרך אמרו (ויקרא כג:ב) ״אלה הם מועדי״, מה הוא המספר שה׳ מצדיק, ״אשר פקד על פי משה״, דקדק לומר על פי משה ולא אמר ״אשר פקד משה״, הטעם כי לא היה הזולת עמו להצטדק אלא מפיו אנו חיין, שכן כתיב (שמות לו:ג) ״ויקחו מלפני משה״ שהוא לבדו לקח הכל.

וטעמו של משה שהביא עצמו לידי חשד, אולי שלא עלה בדעתו חשד זה להשמר ממנו, כי איך יחשדו אותו וה׳ מדבר עמו בכל עת, אם חס ושלום ימצא בו עול ימאסנו אלוה היודע נסתרות, ואין צריך לומר שלא ידבר אתו עוד אלהים. או דקדק מאמר ה׳ שאמר לו (שמות כה:ב): ״דבר אל בני ישראל ויקחו לי״ וגו׳ כמו שפרשנוה במקומה, כי צוה לו להיות הוא גזבר לבדו, וישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם אף על פי שפושעים יכשלו בם.

עוד ירצה על זה הדרך: אלה פקודי המשכן – ומי יצדיק שכן הוא ולא יותר? לזה אמר ״משכן העדות״, פרוש, המשכן הוא יעיד על הדבר, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה פנ״ב) בפסוק ״ויקם משה את המשכן״ שלא היה אחד מישראל יכול להעמידו, וזה לשונם: כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן וכו׳, ולא היו יודעים לישב אותו, כל אחד נטל מלאכתו והלך אצל משה וכו׳, ושרתה רוח הקדש על משה והקים את המשכן, עד כאן. זה הוא עדותו היותו נקי כפים שאין חמס בכפיו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס לעושי עול, ובפרט במקום עצמו שנעשה בו העול חס ושלום.

ואם תאמר: ומה עדות הוא זו? יש לתלות כי לצד כי משה היה גבור חיל, גבורתו עמדה לו שהעמידו מה שלא היה כח כמו כן בזולתו, לזה גמר אומר עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳, פרוש, הלא תמצא שעבודת הלוים שהיא ביד איתמר היא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והם המורידים אותו בנסעם ומקימין אותו בחנותם, דכתיב בפרשת במדבר (במדבר א:נא): ״ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים״, הרי שהלוים היו מפרקין ומקימין אותו, אם כן לא מניעת הכח היא הסבה; וכפי זה הרוחנו כונת אמרו עבודת הלוים וגו׳ ביד איתמר שאין ידוע מה בא ללמד ומה שיכות למאמר זה כאן, ולמה לא אמר אלא איתמר ולא אלעזר הגדול, ולדרכנו יבא על נכון.

ועדין יש לתלות לצד החכמה כי משה חכם וחריף היה וידע להקימו, ולעולם לא נעשו מעשה נסים. לזה אמר ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה׳, ואמרו זכרונם לברכה שאפלו דברים שלא אמר לו משה הסכימה דעתו, ואתו אהליאב וגו׳ חרש וגו׳, ואף על פי כן לא עמדה לו חכמתו, וכאמרם במדרש (שמות רבה פנ״ב) שגם אומנות האומנים לא הועילה. וכפי זה הרוחנו כונת הכתוב בהודעת מעשה בצלאל אחר שכבר ידענו זה פעמים ושלש בפרשת ויקהל, אלא בא לחזק עדות נס המשכן לומר הא למדת שאין זה אלא נס, וזו היא עדות המשכן על פקודיו. ולדרך זה, אמרו אשר פקד על פי משה, לומר שעל זה באה העדות להסיר החשד ממנו.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה נ״א) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל. עוד אמרו בחולין (חולין ה.) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כלה, והוא אמרו ״אלה פקודי״, פרוש, על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כ״ז:ל״ד) ״אלה המצות״ – ״אלין פקודיא״, המצות שתלוים במשכן. משכן העדת אשר פקד וגו׳, פרוש, כל המצות שבתורה שנצטוה משה כלם ישנם במצות המשכן, ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה. ואולי שנתכון לרמז הענין בחשבון פקודי המשכן שעולה תרי״ה והם תרי״ג מצות ושני הלוחות, ומעתה אלה תשכחנה כי נתקן בפקודי המשכן.

ואמרו עבודת הלוים בא לשמור את הדבר, לבל תאמר כיון שנתכפר עון העגל אשר הוא יסובב הסרת עבודה מהבכורות כמאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה י״ב), אם כן תחזור העטרה לישנה ויעבדו הבכורות עבודת המשכן. לזה אמר סמוך לדבר עבודת הלוים פרוש, עבודה זו אינה אלא ללוים, כאן כלל כל שבט לוי, בין הכהנים בין הלוים, כי גם הכהנים יקראו לוים דכתיב (דברים כז:ט) ״והכהנים הלוים״.

ואמרו ביד איתמר וגו׳, פרוש, לא מבעיא עבודות המעלות של הכהנים, ולא מבעיא עבודות הלוים המעלות של בני קהת ובני גרשון, אלא אפלו עבודה הקלה של הלוים ביד איתמר שהם הקרשים והאדנים, הדבר במקומו עומד, ומזה אתה למד כי לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו נכר, והעד הנאמן (שמות לב:לד) ״וביום פקדי״ וגו׳:

עוד ירמז באמרו פקודי המשכן לשון מנוי, על דרך אמרו (במדבר ד:טז) ״ופקדת אלעזר״ שהוא לשון מנוי על הדבר, והודיע הכתוב כל מנויי המשכן, מהם ממנים על המשכן עצמו להתקים או להתבטל חס ושלום, ומהם על עבודתו, ומהם על עובדיו, ומהם על מלאכתו. והתחיל במנוי קיום המשכן ואמר משכן העדת, פרוש, פקדת המשכן הוא העדות שהיא התורה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ומקימין מצותיה יתקים המשכן, וזולת זה אין משכן. והוא אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה לב) בפסוק (תהלים עח:ס) ״אהל שכן באדם״, וכי באדם שכן אהלו? אלא באמצעות אדם, אם יכינו לבם ללמד תורה ולקים מצותיה. ולאו דוקא עדות הכתובה בלוחות ובספר כתובה, אלא אשר פקד על פי משה, פרוש, תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכתבה. ב׳, יכון על פקדת משה שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן. מנוי ג׳ הם העובדים במשכן ״עבודת הלוים״, פרוש, הם ממנים על עבודת המשכן. מנוי ד׳ הם אהרן ובניו, ושלשתם רמזם הכתוב איתמר ואהרן, הרי נאמרו בפרוש, ואלעזר רמזו באמרו בן אהרן, כי אני יודע כי איתמר בנו של אהרן הוא, אלא לרמז על אלעזר. ואולי שלא הזכירה התורה אהרן כל עקר במנוי המשכן אלא בניו, ואמרו בן אהרן הכהן יכון אל אלעזר, ולא הזכיר אהרן לצד שעדין חסר תקון מעשה העגל שעשה, כי אחרי כן מתו שני בניו והביא כפרתו ביום שמיני למלואים, אשר על כן לא הזכיר פקדתו אלא הזכיר שמו עם בנו. מנוי ה׳ הוא העושה מלאכת המשכן, והוא שאמר ובצלאל וגו׳ עשה וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳. נמצאת אומר שהממנים בפרט זה של המשכן הם ה׳: א׳, התורה היא מושלת על קיומו אם יתקים אם לאו. ב׳, משה ממנה על מצותו באיזה אפן יעשה ויתנהג. ג׳, הלוים לעבד לפרק ולטען וכו׳. ד׳, הכהנים לעבד העבודות ולהתמנות על הלוים בעבודתם. ה׳, ובצלאל ואהליאב על המלאכה, ועל אלה אמר אלה פקודי המשכן.

אלה פקודי המשכן משכן העדות. נחלקו המפרשים בדבר אם אלה קאי על מעשה המשכן שהזכיר בסדר ויקהל, או אם קאי על מה שיזכיר בפר' זו, ועוד הקשו למה עשה משה חשבון על מה שעשה מן הכסף והנחושת ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב ע"כ לבבי ידמה לומר שאלה פקודי קאי על מעשה המשכן שהזכיר למעלה, לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן בכלל ופרט וכל מה שהיה להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל, על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפר' זו וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד, לפי שבכל מה שנזכר בפר' זו לא היה בו כסף ונחושת ואחר שכבר כלתה המלאכה מן הכסף והנחושת ראה ליתן חשבון מיד, אבל על הזהב לא היה יכול ליתן חשבון עדיין לפי שעדיין לא עשו כל בגדי כהונה האמורים בסדר זה והיה בהם גם כן זהב ולפי שהיו צריכין עוד אל הזהב לא היה יכול משה ליתן חשבון עדיין מן הזהב.

וא"ת עדיין קשה, למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר גם הבגדי כהונה תשובה לדבר לפי שאמרו במדרש (שמו"ר נא ו) הביאו רבינו בחיי פר' זו וז"ל כשבא משה ליתן חשבון חסרו מן המשקל אלף וז' מאות ושבעים וחמשה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה בהם, יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז' מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ"ל. ונראה שבעל מדרש זה הרגיש בשני ההי"ן יתירים שנאמר ואת האלף ושבע המאות והוה ליה למימר ואלף וז' מאות כמו שאמר למעלה מאת ככר ולא המאת ככר בה"א הידיעה ולמה הזכיר ה"א הידיעה באלף ומאות שנזכר כאן, אלא ודאי שמשה שכח ולא ידע מה נעשה מהם והיו ישראל מרננים אחריו לומר שלקחם לעצמו ויצא בת קול ואמר שאותו האלף הידוע אשר אמרתם וז' המאות הידועים אשר אמרתם שמשה לקחם לא כן הוא אלא עשה אותם ווים לעמודים. ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב כי אמרו אילו היה מעכב דבר לעצמו מן הזהב לא היו מעידין עליו מן השמים אפילו על הכסף שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו, ועוד שהבת קול אומר בכל ביתי נאמן הוא. גם הזהב בכלל על כן לא נתן חשבון מן הזהב.

וי"א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פקד על פי משה ומ"ש עבודת הלוים ביד איתמר, י"א שדרך הכסף והזהב לחסר ממנו כשמתיכין אותו על כן אמר כאן שכל מה שפקד על פי משה הוא הנמצא ביד איתמר במשקלו ממש וזה היה מצד הנס ועל שם זה קראו משכן העדות כי זה עדות לישראל ששכינה בתוכם.

המשכן משכן העדות, ארז"ל (תנחומא פקודי א) שלכך נאמר משכן משכן ב' פעמים לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה שנאמר (שמות טו יז) מכון לשבתך פעלת ה'. מכון היינו מכוון זה לעומת זה, ובמדרש אחר אמרו (תנחומא פקודי ב) משכן משכן ב' פעמים לפי שנתמשכן ב' פעמים בעונם של ישראל, ולכל המדרשים צריכין אנו ליתן טעם מה ענינם לכאן שהרי בלי ספק שעיקר פר' זו נאמרה על החשבון אשר נתן משה ומה ענין מדרשים אלו לכאן.

על כן אומר אני שכולם הרגישו בקושיא זו, למה הכניס החשבון באמצע המלאכה כי בפר' ויקהל נזכרה מלאכת המשכן וכל כליו ובפר' זו לא נזכר כי אם שעשה בגדי כהונה ולמה הפסיק ביניהם בנתינת חשבון זה, על כן אמר בעל מדרש זה לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה וכתיב (שמות כה ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב"ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה, כי מטעם זה נאמר כמה פעמים בפר' תרומה כאשר הראית בהר במעשה המשכן עצמו ובכליו אבל בפר' תצוה שהזכיר בגדי כהונה לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחנם נחלקו לשני פרשיות ב' פעמים כי בפר' תרומה נזכר המשכן וכליו ובפר' תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה, וכן כאן, פר' ויקהל מדבר ממשכן וכליו ופר' פקודי מדברת מבגדי כהונה לפי שהמשכן וכליו נעשה הכל במראה אשר הראה ה' למשה בהר, ואותה מראה היתה שהראה לו מקדש של מעלה כי הוא עשוי גם כן על תמונת משכן זה וצוה לו שיעשה משכן למטה דומה בכל תואריו למקדש של מעלה, וזה"ש מכון לשבתך מכוון זה כנגד זה אין הפירוש מכוון כנגדו במקום ממש שהרי המשכן היה מטולטל ולא היה עומד במקום אחד ולפי זה היינו צריכין לומר שגם מקדש שלמעלה היה מטולטל ממקום למקום וזה רחוק מן השכל, ועוד שלשון הפסוק אינו משמע כן כי באמרו מכון לשבתך משמע שב"ה שלמטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ואיפכא הוה ליה למימר שב"ה של מעלה מכוון כנגד ב"ה שלמטה שהרי הוא נעתק ממקום למקום ע"י העתקת מקדש שלמטה, אלא מכון לשבתך היינו שבית המקדש שלמטה נעשה מכוון בתבנית המקדש שלמעלה שיש בו גם כן תמונת החדרים והכלים הללו והם סודות אלהיות נעלמים ממנו זה שאמר מכוון זה כנגד זה. אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת ואינן בכלל כלי המשכן וכשאמר את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו אין בגדי כהונה בכלל כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן ואין להם דוגמא למעלה.

ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים, למה נאמר בפר' זו בבגדי כהונה בכל מלאכה כאשר צוה ה' ולמה לא הזכיר זה כלל בכל פר' ויקהל, אלא לפי שהמשכן עצמו אשר ראה משה תבניתו בהר פשיטא שלא שינה כי הדבר שהאדם רואה בחוש בנקל לעשות דוגמתו, אבל בגדי כהונה שלא ראה תבניתם סד"א ששכח מהם שום דבר ע"כ אמר בכולם כאשר צוה ה' אף על פי שלא ראה דוגמתם מ"מ בכולם היה מתכוין לעשות כאשר צוהו ה' כי לא היה בהם כי אם הציווי ולא שום מראה, אבל בפר' תרומה הזכיר בהרבה מקומות כאשר הראה אותך בהר מן הטעם שהזכרנו, ומטעם זה היה משה מדקדק ביותר במשכן וכליו ורצה ליתן חשבון עליהם תיכף אחר שנגמרו ולא רצה לצרפם לעשיית הבגדים מצד יתר שאת הקדושה שראה במשכן וכליו מצד היותו מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ויהיה כך ביאורו אלה פקודי המשכן. ה"א הידיעה זו יש הוראה שמדבר במשכן של מעלה חזר ואמר מהו זה, משכן העדות אשר פקד על פי משה ור"ל אותו משכן העדות המעיד ששכינה שרויה בישראל אשר פקד על פי משה, זהו בעצמו פקודי המשכן הידוע בשלמעלה.

ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב' פעמים בעון ישראל ע"כ אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. ארז"ל (איכה רבה ד יד) כלה חמתו בעצים ואבנים, הזכירו דווקא עצים ואבנים להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן אבל אין בגדי כהונה בכלל ע"כ הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן וירמוז שמחל להם הקב"ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם והקב"ה ברחמיו ית' הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע"פ שנמחל להם מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט נפקד עליהם גם עון העגל הראשון, וז"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. ר"ל ביום שיעשו איזו עגל אחר ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון אז ופקדתי עליהם את חטאתם לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד, אבל מ"מ לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה אלא אקח מהם משכון בחובם. וז"ש אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי. אלה פקודי ר"ל אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב' מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה' בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב' חסרו ה' דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם ואם יעברו אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם וא"כ כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול לכך נאמר משכן העדות.

אלה פקודי. היינו מה שכתוב להלן כל הזהב וגו׳ הי׳ פקודי וגו׳:

משכן העדות. הוא מיותר. ומכ״ש כאן שאינו מדבר בתכלית המשכן. אלא במנין הוצאות מלאכת המשכן. ומזה יצא דרש ברבה שבא משה ושאל מהקב״ה מה נעשה בנותר. והשיב כל מה שאתה יכול הטל על משכן העדת. והמדרש הוא פלא לפי הנראה שכונת משכן העדות הוא הארון שעמד בקה״ק. והרי כבר הי׳ עשוי כ״צ. וא״א להוסיף על עוביו עוד זהב. אלא נראה פי׳ משכן העדות הוא ארון עץ שעשה משה מתחלה ואח״כ עמד באהל משה ובו הי׳ מונח פרשיות ש״ת עד שנגמרה והובא בסוף לקדה״ק כדאי׳ בב״ב ספ״א. והנה מתחלה צוה הקב״ה לעשות ארון עץ דוקא וביארנו במקומו בס׳ דברים י׳ שבא הכונה ללמדם על עמלה של תלמוד שניתן בכח לוחות שניות. שזה דרכה ש״ת לבא מתחלה בעוני. אמנם אחר היגיעה ועמלה ש״ת הרי יש שני דרכים. א׳ מי שאינו מוסיף לקח בחידוש ופלפול ומגיע לתכלית יגיעתו במהרה ומה שנדרש להוראה מדמי מילתא למילתא. וזה הכח בא מכח הארון שבקדה״ק. שבמעט זמן ניתן לשם הלוחות השניות עצמן ובא לתכלית גדולתו. אבל הדרך הב׳ הוא מי שמוסיף לקח ופלפול ואינו מגיע לתכלית הוראה מהר עד שיגע עוד הרבה. אמנם כשבא לתכליתו הרי הוא מוסיף כבוד וגדולה וזה הכח בא על ידי פרשיות שכתב משה והיו מונחין אצלו. ומש״ה היו עוד בארון עץ עד שלבסוף אמר הקב״ה להטיל עליהם זהב כל שאפשר ללמד שאין קץ וגבול לכבודו. ולפי זה הדרוש יהי׳ משמעות המקרא שאנו עומדים בו אלה פקודי המשכן. הידוע עד כה. ועוד הראה חשבון כמה העלה על משכן העדות שהוא הארון של אהל משה אשר הוא במעלה רמה וגבוה שקדושתו וגדולתו א״צ לגבול המקום של קדה״ק דוקא. ולא גבול של צמצום זהב שהוא משל לכבוד:

עבודת הלוים. באשר הרבה נשאר מנדבות שעברו. וגם אח״כ אחר מלאכת המשכן נפלו נדבות מישראל לבדק הבית ולכליו. והכל נמסר ליד הלוים ביד איתמר. כמו שהיה בימי עזרא ח׳ ואבדילה משרי הכהנים וגו׳ ואומרה להם אתם קודש לה׳ והכלים קודש וגו׳. והיה חובה על הלוים לקבל בחשבון ובמשקל ולמסור לאותם שבא מכחם ג״כ במשקל וככתוב שם ואשקלה להם וגו׳ ונבוא לירושל׳ וגו׳ וביום הרביעי נשקל הכסף והכלים וגו׳ וזה פי׳ עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳:

אלה פקודי המשכן, כבר בארתי (ש"ב כד) שיש הבדל בין מספר ובין מפקד, שמספר הוא המספר הפרטי ומפקד הוא סכום הכולל, והנה בעת מסר את הנדבות אל יד עושי המלאכה בודאי כפרו את הפרטים, למשל לאומן פלוני ניתן כך וכך זהב כך וכך תכלת וכדומה, וכ"א רשם לו את הכלים אשר עשה ממנו, וכ"ז נעשה בהשגחת בצלאל ואהליאב שהיו משגיחים עליהם, ועתה צוה משה שיעשו מן המספרים הפרטים סכום הכולל, שזה קורא פקודי המשכן, והפירוש הוא כמ"ש מהרי"א, שמודיע: א) מי הוא המצוה לעשות חשבון. אמר אשר פקד ע"פ משה, שהגם שכתוב ולא יחשבו את האנשים העושים במלאכה, בא ע"ז צור ממשה לעשות חשבון, ב) מי שעסק בחשבון זה, אמר עבודת הלוים ביד איתמר, מינה לזה את איתמר שהוא היה ממונה אח"כ על הלוים נושאי המשכן ויחד לכ"א את משמרת משאם, והוא היה בקי בחשבון ונצטוה שהוא עם הלוים שתחתיו יחשבו חשבונות אלה ולהם נמסרה העבודה הזאת:

א דק"ל הוה ליה למימר ואלה בוא"ו מוסיף על הראשונים ומתרץ דלא תטעה לומר דקאי דוקא אכלי המשכן דסמיך ליה ותקשה לך למה מנה מנין המשקולות כמה היה לכך כתב אלה בלא וא"ו המוסיף לומר דקאי נמי על משקלי נדבת המשכן כמה משקלות היו ולאו דוקא על כלי המשכן:

ב ואם תאמר הא לא מיותר לדרשא אלא חד משכן וחד איצטריך לגופיה ויש לומר מדשני הקרא בלשונו וכתב המשכן משכן ולא כתיב תרוייהו בה"א או בלא ה"א ודאי הה"א קאי על המשכן המיוחד דהיינו בית עולמים שהוא בית המקדש אם כן קשה למה מכנה אותו הכתוב בלשון משכן אלא רמז וכו':

ג אבל הא דנתן להם הלוחות אינו עדות דיש לומר דנתן להם שלא לדחותן בידים כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול תורה והמצות ואף על פי שחטאו הוו להו כישראל שישראל מומר לא פקע מיניה שם ישראל כדכתיב חטא ישראל וגו' אף על פי שחטא ישראל הוא. הרא"ם. ולי נראה כיון שמי שחטא בעדים ובהתראה כבר נהרגו על ידי בני לוי. בעדים ולא בהתראה מתו במגפה. בלא עדים ובלא התראה בדק אותם כסוטות אם כן הנשארים לא חטאו:

ד דק"ל דפשוטו של קרא משמע דעבודת הלוים הוא פקודי המשכן כלומר מנין כלי המשכן לכ"פ לשאת ולהוריד:

אלה פקודי המשכן וגו' עד סוף הסדר. ויש לשאול בסדר הזה שאלות:

השאלה הא' בפסוק אלה פקודי על מה נאמר אם על הנזכרים למעלה בסדר ויקהל ואם על הנזכרים למטה בסדר הזה ואם על כלם יחד. ולא יתכן לומר שכיון על הנזכרים למעלה שהוא הבית והחצר כי הנה הוא אומר עבודת הלויים ביד איתמר ואין כלי הקדש ארון ושלחן ומנורה ומזבחות ביד איתמר כי אם ביד אלעזר. ולמה יזכור פקודת איתמר ולא יזכור פקודת אלעזר. וגם לא יתכן שיאמר אלה פקודי על הנזכרים למטה בסדר הזה כי בו לא נזכרו בעשייה אלא בגדי הכהנים לבד. וגם לא יתכן לפרש אלה פקודי על הכל יחד כלומר מה למעלה ומה למטה כי למה זה יעשה הכתוב החשבון והפקידה הזאת באמצע המלאכה אחרי מעשה המשכן וכליו וטרם מעשה בגדי הכהנים. והיה ראוי שיזכור החשבון הזה אחרי גמר כל המלאכה בסוף זה הסדר או בתחלתו קודם ויעשו כל חכם לב ומה יהיה א"כ ענין אלה פקודי:

השאלה הב' באמרו עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן. כי אם היה אלה פקודי זכרון החשבון שעשו מהנדבה והמלאכה למה הזכיר כאן הכתוב שהיה זה עבודת הלויים והוא לשאת את הכלים בדרכים כי עדיין לא דבר הכתוב במסעות ולא בנושאי המשכן ומה לו אם כן לזוכרו כאן אצל חשבון המלאכה:

השאלה הג' באמרו ובצלאל בן אורי בן חור וגו' כי כבר נזכר למעלה פעמים שבצלאל עשה את כל המלאכה אשר צוה השם ושהיה אתו אהליאב ומה צורך לזכרו כאן פעם אחרת וכל שכן אצל חשבון מעשה המשכן ומלאכתו:

השאלה הד' באמרו כל הזהב העשוי למלאכה כי הנה זכר כאן כמה הוא זהב הנדבה ולא זכר מה שנעשה ממנו. והנה בכסף הזכיר מה עשו ממנו ובנחשת גם כן ולמה לא הזכיר ככה בזהב. והגאון אמר כי המנורה היתה ככר ושככה היה הכפרת והכרובים וכן זהב הארון ומזבח הקטרת כי כל אחד מהכלים ההם היה מהמשקל ההוא. ואין זה נכון כי המנורה כלה היתה זהב ולא היה כן הארון כי אם מעצי שטים מכוסה זהב מבית ומחוץ וכן מזבח הקטרת והשלחן והבדים והקרשים והבריחים מחופים זהב היו כלם. ואיך יסכימו במשקלם:

השאלה הה' במה שנזכר כאן כסף פקודי העדה כמה היה ומה שנעשה ממנו ולא זכר הכסף שבא בנדבה בתרומת ה' כמה היה ולא ידענו מה נעשה ממנו ואין לך שתאמר שלא בא בנדבה והתרומה שום כסף ושלכן לא נזכר כאן. כי הנה בפרשת ויקהל נאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' הרי שבא כסף בנדבה וכן כתב רש"י בפרשת כי תשא ששלש תרומות נזכרו שנים מהם על ידי מנין בקע לגלגלת והג' היא תרומת המשכן ולא היתה יד כולם שוה בה. אלא כל איש מה שנדבו לבו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת וישאר אם כן הספק למה לא נזכר כאן כסף הנדבה:

השאלה הו' במה שזכר הכלים שנעשו מהנחשת אדנים ומזבח הנחשת ומכבר וכל כלי המזבח ושאר הדברים אשר זכר ואולם הכיור וכנו לא נזכרו כאן וידוע שהם מנחשת נעשו שנאמר ועשית כיור נחשת וכנו נחשת וגו':

השאלה הז' באמרו ומן התכלת והארגמן עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש לאהרן. ולמה לא זכר כמה היה תכלת הנדבה וכמה היה הארגמן ותולעת השני כאשר זכר בזהב ובכסף ונחשת. ולמה לא זכר השש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים ושאר הדברים שבאו בנדבה וגם כן למה זכר בגדי הקדש אשר לאהרן ולא זכר המשכן והפרכת ומסך פתח האהל שהיו כלם מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ולא בגדי בני אהרן:

השאלה הח' למה זה בכל אחד מבגדי הכהנים אפוד ואבני השהם וחשן והמעיל כתנת ומצנפת ומגבעות ומכנסי הבד והציץ אחרי שזכר עשיית כל אחד מהם נאמר על כל אחד ואחד כאשר צוה ה' את משה ולא נסמך על הדבור הכולל שנאמר על כל המלאכה יחד ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו כמו שעשה בסדר ויקהל שלא נאמר כאשר צוה ה' את משה על כל דבר ודבר בפרט, ונסמך על הדבור הכללי הזה:

השאלה הט' במה שזכר הכתוב כאן ויביאו את המשכן אל משה האהל וגו' וחזר כל הכלים והדברים שנזכרו בפרשיות של מעלה זה כמה פעמים והוא כפל ומותר מבואר. כי היה די שיאמר ויביאו אל משה כל מלאכת המשכן וירא משה את כל המלאכה. והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה. ומה צורך בכל שאר הפרשיות מהדברים שנעשו שכבר נזכרו בסדר של מעלה זה כמה פעמים:

השאלה הי' אם הקב"ה צוה למשה להקים את המשכן ביום החדש הראשון באחד לחדש והעיד הכתוב שעשה משה ככל אשר צוה ה' אותו כן עשה למה הוסיפה התורה לכתוב איך הקים את המשכן כל דבר בפני עצמו שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ויקם משה את המשכן וגו' כאשר צוה ה' את משה ויקח את העדו' וגו' כאשר צוה ה' את משה והיה אם כן כל זה כפל מבואר ומותר ללא ענין אחרי שכבר נאמר בכלל או בפרט. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' עד ויעש את האפוד. לא הוצרכה תורה לעשות חשבון ומנין ממה שעלתה הנדבה שהרימו בני ישראל למלאכת המשכן וכמה מהדברים אשר נדבו נכנסו במלאכה ההיא כדי לדעת אם נותרה מהנדבה אחרי השלמת המלאכה מעט או הרבה או מה נעשה ממנו. כי הנה לא יחשבו את האנשים העושים במלאכה ולא ניתנה להם הנדבה במשקל ובמשורה כי באמונה הם עושים ומשה היה מאמין לדבריהם כי הם משלהם נדבו גם כן ואיך יקחו ויגנבו מתרומת ה' כסף או זהב. אבל בא הכתוב להודיע שעם היות שהעבירו קול במחנה איש ואשה לא יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא הנה עכ"ז לא חסר דבר מהצריך למלאכה וכמו שאמר שם והמלאכה היתה דים והותר ולכך אחרי שזכר מלאכת המשכן וכליו הודיע הכתוב מנין המשקל מה שנעשה במשכן מזהב וכסף ונחשת ללמדנו שלא חסר דבר ושהיתה הנדבה דבר גדול ועצום כיד אלהיהם הטובה והיו האומנים שלומי אמוני בני ישראל במעשיהם וזה הוא אמרו אלה פקודי המשכן רוצה לומר מניני הכלים והדברים שנזכרו למעלה בסדר ויקהל כי הם פקודי המשכן שנצטוו ונפקדו על פי משה. ובעבור שיריעות האהל נקראים משכן כמ"ש ואת המשכן תעשה עשר יריעות והוצרך לפרש ולומר כאן משכן העדות. כי בעבור היות ארון העדות בקדש הקדשים היה נקרא הבית כלו משכן העדות ולפי שבמנין ובחשבון שיעשו בני אדם ישוערו ג' כתות. הא' מי הוא המצוה לעשות החשבון ההוא והב' מי הוא אשר עשאו ומנה אותו. והג' מי נותן החשבון לומר כך קבלתי וכך הוצאתי. לכן זכר הכתוב כאן שלשתן באמרו אשר פוקד על פי משה כי הוא המלך אשר צוה לעשות החשבון ההוא. וכנגד המונה אותו מנין וחשבון אמר עבודת הלויים ביד איתמר רוצה לומר שעשיית חשבונות המקדש ומנינם לכל הוצאותיהם היה מעבודת הלויים כי להם יאתה ולכן החשבון הזה נעשה ונמנה ביד איתמר בן אהרן הכהן כי הוא היה יודע בחכמת המנין והחשבון. ואמנם מי נתן החשבון הזה אמר שהיה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה כי הוא עשה את כל אשר צוה ה' אל משה במלאכה הזאת. ואתו אהליאב בן אחיסמך שהיה גם כן חכם וחושב ורוקם כי מפני ששני אלה היו האומנים הראשיים לכן היו המה נותנים החשבון והמנין הזה, כי הם היו כותבים מה שהביאו העם על צד הנדבה בכל יום וידעו כמה מהזהב והכסף והנחשת נכנס בכל מלאכה ומלאכה ולכן הם נתנו את החשבון הזה. והותרו בזה שלשת השאלות הראשונות הא' והב' והג'. והנה אמר כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש. להגיד שהיה זהב התנופה שהרימו בני ישראל תרומה לה' תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. ושכל אותו זהב נכנס במלאכה שעשו בכלים שנזכר בפרשת ויקהל. והוא אמרו כל הזהב העשוי למלאכה רוצה לומר כל זהב התנופה נעשה במלאכה הנזכרת למעלה שהיא מלאכת הקדש שהיה אותו זהב כ"ט ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. וכפי מה שפרש"י בשקל הקדש שהוא האמת כפי מה שראיתי בעיני, יהיה ככר התורה י"ב אלפים ושלש מאות דוקט"י ממטבע איטאליאה. והיתה לפי זה הנדבה שלש מאות וששים אלף ושמונה מאות דוקט"י ובא אם כן חשבון זהב המשכן מדויק והותר עם זה השאלה הד'. ואמנם הכסף זכר כסף פקודי העדה להגיד כי מכסף הפקודים נעשו אדני הקדש ואדני הפרכת ומהשאר עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אותם. ולפי שכל המלאכה הנזכרת למעלה נעשתה מכסף הפקודים ולא מכסף התרומה כי לא נעשה ממנו דבר מהכלים הנזכרים. לכן לא נזכר כאן. ואין ספק שעשו ממנו כלי השרת כמו שכתב רש"י הנה אם כן לא נזכר כאן כסף התרומה. לפ שלא נעשה ממנו דבר מכלי המשכן והיתה הכוונה בפקודים האלה להודיע כמה מהזהב והכסף והנחשת נכנס בכלי המשכן אשר זכר, והותרה בזה השאלה הה'. וכן זכר שנחשת התנופה היה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל וביאר מה נעשה ממנו. ואתה תדע שהנחשת במצרים ובכל ארץ המזרח היה נערך הרבה. האמנם לא זכר במה שנעשה מהנחשת כיור וכנו. לפי שהנחשת הזה שזכר הכתוב כאן. היה הנחשת אשר בא בנדבה מבני ישראל וכמו שאמר ונחשת התנופה. והכיור וכנו לא נעשה ממנו כי אם ממראות הנשים הצובאות ולכן לא נזכר כאן כיור וכנו יען לא נעשה מהנחשת ההוא. והותרה עם זה השאלה הו'. והנה מהתכלת והארגמן ותולעת השני לא עשה חשבון כמה נדבו ממנו לפי שלא היו נחשבים מאד כזהב וככסף וכנחשת וכ"ש השש ועזים ועורות. ולפי שכוונת הפקודים האלה היתה בעצם וראשונה לזכור מנין משקל הזהב והכסף והנחשת קצר בשאר הדברים שלא היו כל כך חשובים אם בזכרון מה שנתנו מהם ואם בזכרון מה שנעשה מהם. ונסמך על מה שכבר זכר מכלי המשכן בפרשת ויקהל ששם ביאר כל מה שנעשה מהתכלת והארגמן ותולעת השני ההוא אשר באו בנדבה עשו מלבד מה שנעשה מהם באהל העדות כמו שנזכר בסדר ויקהל בגדי שרד לשרת בקדש. ונכללו בבגדי שרד בגדי הכהנים ההדיוטים כי הם גם כן לשרת בקדש ומהם עשו ג"כ בגדי הקדש אשר לאהרן כי כלל הענין שכל הנדבה מהזהב והנחשת וכל כסף פקודי העדה הכניסוהו בכלי האהל ולא נותר דבר לענין בגדי הכהנים. כי הציץ עם היותו מזהב ידמה שניתן אחר כך. אבל מהתכלת והארגמן ותולעת השני ממנו נכנס למלאכת האהל וממנו בבגדי הכהנים. וזה טעם כל הספור הזה, והותרה בו השאלה השביעי: