שמות לח, כד

ככר. ששים מנה, ומנה של קדש כפול היה, הרי הככר מאה ועשרים מנה, והמנה עשרים וחמשה סלעים, הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בפרוטרוט כל השקלים שפחותין במנינם משלשת אלפים שאין מגיעין לככר:

כָּל דַהֲבָא דְאִתְעֲבֵד לְעִבִידָא בְּכֹל עִבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה דְהַב אֲרָמוּתָא עֶסְרִין וּתְשַׁע כִּכְּרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

כָּל דַּהֲבָא דְּאִתְעֲבֵיד לְעִיבִידְתָּא בְּכָל עִיבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה סְכוּם דְּהַב אֲרָמוּתָא עַשְרִין וּתְשַׁע קַנְטְרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא דֵין הוּא דְהַב אֲרָמוּתָא דְאַרִימוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ לְאַפְרָשָׁא

כל הזהב. אמר הגאון למה הזכיר מה עשו בכסף ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה. והוא השיב הנה הזכיר כי המנורה היתה ככר זהב גם ככה הכפורת וזהב הארון ומזבח הקטורת ואין זה נכון כי המנורה כולה היתה זהב ולא כן הארון רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ. וכן מזבח הקטורת והשלחן והבדים והקרשים והבריחים מצופים זהב הם כלם והכפורת היתה זהב כלה וכפי מה שקבלנו מאבותינו ככר אחד היתה כי ארכה רב ורחבה רב ולפי דעתי שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן שהוא הכולל לכל הכלים וזה לזכרון לבני ישראל. ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן:

כל הזהב. העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם:

כל הזהב ה' מיני זהב. חח ונזם וטבעת וכומז. וכל כלי זהב. כנגד העשוי להם ה' ענוין. פרך. מרר. ענוי. לחץ. עבודה קשה:

ויהי זהב התנופה על שם שהמנדבו מניפו בטלטולו כשנותנו לגזבר נקרא תנופה.

תשע ועשרים ככר וגו׳ כי מעיינת ביה שפיר תמצא סכום זהב של כל מלאכת המשכן עולה לאלף וארבע מאות וחמשים ושש ליטרין ועשרים פשיטים מפשיטים זהב.

כל הזהב העשוי וגו׳. צריך לדעת גזרת הכתוב איה מקומה, ואם אמרו ״תשע ועשרים ככר״ אם כן למה חזר לומר ויהי זהב וגו׳, ואולי כי גזרת הכתוב הוא בכל מלאכת הקדש וכונת הכתוב היא לומר שכל הזהב העשוי למלאכה לא נחסר ולא נפשע ולא נגנב ממנו דבר, אלא הכל נכנס בכל מלאכת הקדש, ובזה הוציא האומנים העושים במלאכה מהחשד.

עוד ירצה להודיע נסים שנעשו בזהב המשכן, כי דבר ידוע הוא כי בעשות האדם כלי מזהב או משאר המתכות, על כל פנים יתמעט משעור משקל הזהב שנעשה ממנו הכלי, ולא יעמד הכלי במשקל הראשון לצד ההתחלקות ופעלות המלאכותיו, ומה גם כשיהיה במלאכה רבוי התחלקות וחלקים דקים פשיטא שיתמעט באמצעות כן. ועוד, בהכין האדם מעשה המלאכה, כמו שתאמר שתי וערב לארוג בגד פתילי זהב לעשות מהם המלאכה, מן הנמנע שידקדק במוכן לא פחות ולא יותר. וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס שכל הזהב העשוי למלאכה היה בכל מלאכת הקדש. מאמרו כל הודיעך שלא נתמעט מאמצעות המלאכה כנזכר, ומאמרו העשוי רשם גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה והכל נכנס בכל מלאכת הקדש. ודקדק לומר בכל ולא אמר ״במלאכת הקדש״, נתכון לומר גם כן שהספיק העשוי לכל. וזה הוא עקר הנס, שזולת זה אין נס במה שלא הותיר, כי אפשר ששער שעור שודאי לא יותיר, ולא הכר הנס אלא באמצעות שלא הותיר ולא החסיר.

העשוי למלאכה. לאפוקי מה שנותר מהרשום בפנקס הנדבות. הרי היה מונח ונמסר במשקל יפה לאיתמר והלוים כמש״כ:

בכל מלאכת הקדש. משום שלא נתפרש יפה במקרא החשבון מן הזהב העשוי למלאכה כמו מן הכסף. שנתפרש יפה ככר לאדן. והיו הכל יכולים לשקול ולראות שכן הוא. משא״כ זהב לא נתפרש. ועדות ראשי האומנים לא היה אלא בצלאל לבדו. שהרי אהליאב לא היה יודע במעשה זהב וכסף ונחשת מש״ה לא היה עדות בצלאל מהני כ״כ. ואם היה אפשר להראות לכל יותר טוב. כדאי׳ בקידושין דס״ו ב׳ דבמקום שאין נאמנות כ״כ אומרים שלח ואחוי. מש״ה נתפרש בכסף ובנחשת יפה שנעשה בהם אלו ואלו הכלים. ושקלו כל כלי בפ״ע וראו החשבון משא״כ זהב אע״ג שלא היה אלא עד א׳ מכ״מ לא ניתן לשקול כל כלי באשר היה מלאכת הקודש ואין כבוד לשקול הארון והשלחן והמנורה ומזבח הפנימי. ע״כ לא ניתן חשבון פרטי גם על צפוי הקרשים. אחר שלא היו יכולים לעמוד על תמצית החשבון. וההכרח היה לסמוך על עדות של בצלאל שלא דבק מאום ביד האומנים משא״כ בכסף ונחשת נתפרש יפה על מה הוציאו זה הסך. והיה אפשר לחקור ולעמוד על האמת:

כל הזהב, הנה בודאי התנדבו זהב יותר מן הצורך כמ"ש והותר, שבודאי נותר והובא לאוצר ההקדש ת"י הממונה על אוצר ההקדש שהיה ג"כ איתמר שהוא היה עתיד להיות סגן הכהן, כי הגם שהכריזו שלא יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, כבר בארתי שזה לא היה רק שלא יעשו מלאכה והיו מוזהרים שלא לרקעות פחי הזהב ולקצץ פתילים שזה עשו הנודבים, אבל לא שלא יביאו זהב שגם בהיות המקדש על מכונו היו מתנדבים תמיד לאוצר ההקדש, רק שנדבות אלה שלא עשו מהם מלאכה לא נכנסו בחשבון של עתה, שלא חשבו רק כל הזהב העשוי למלאכה שזה היה כ"ט ככר וז' מאות ול', אבל יתר הזהב שנשאר באוצר ההקדש לא נחשב עתה כי היו עתידים עוד להוסיף עליו ע"י נדבות תמידיים:

ה דק"ל דאי לא כפול היה אלא לא היו כי אם ששים מנה ומנה כ"ה סלעים שהם שקלים אז יעלו הבקע לגלגלת לר"א ככר וי"א מנה דהא ש' אלף ואלף ושבעה מאותו ע"ה שקלים שלימים היו וט"ו מאות שקלים עולין לככר כי עשרה מנה הם ר"נ שקלים ולפי חשבון זה ששים מנה הם ט"ו מאות שקלים נמצא מאת הככר הם ק"נ אלף שקלים נמצא לפי החשבון זה יהיה ר"א ככר וי"א מנה ומתרץ דמנה של קודש כפול היה ואם כן ג' אלפים שקלים עולין לככר ונמצא מאת ככר הם ש' אלף שקלים וק"ל:

ו פירוש אם המנה של הקדש כפול אתי שפיר דמנה בפרוטרוט אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים יתירים שלא הגיעו לככר אבל אם אמרת דלאו כפול היה כיון שט"ו מאות שקלים עולין לככר למה חשב אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שלא הגיעו לככר היה לו לחשוב שני מאות ככרים וככר אחד ושני מאות וחמשה ושבעים שקלים שלא הגיעו לככר אלא ש"מ דכפול היה המנה וזה גם כן ראיה שמנה של קדש כפול ונמצא שככר נמי כפול: