אור החיים על ויקרא פרק כב

אמר אלהם. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם: ״אלהם״ – אלו העומדים לפני הר סיני, עד כאן. הקשה להם יתור ״אמר אלהם״, אם על האמורים בסמוך שהם הכהנים, לא היה צריך לומר, שעליהם התחיל לדבר וזה גמר המצוה שהתחיל לדבר בה. ואם על ישראל, הלא לא הזכרו בסמוך לזה! אמר על העומדים בהר סיני, כי שם נזדוגה אמה לאלהיה, וכשידבר סתם, הדבר מובן שעליהם הוא אומר. וכפי זה הרי ענש זה הוא גם לישראל. ואם תאמר, אם כן למה בכל התורה מזכיר בני ישראל בכל פרט ופרט ולא הספיק לומר ״דבר אלהם״? כבר אמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ב:ה) משל למי שהיה לו בן חביב ותמיד זכרונו בפיו: ״אכל בני״, ״שתה בני״. כמו כן הקדוש ברוך הוא, לאהבת ישראל ערב עליו זכרונם בפיו. ובמקום שיש לדרש דרשינן.

מזרע אהרן. הצרך להזכירם פעם שניה, לומר שהם דוקא הוא שישנם בהערב שמש, אבל קדשים שאוכלים ישראל שהם (השלמים) [מעשר שני] אין צריכים הערב שמש, כך דרשו בתורת כהנים.

ואמרו והוא צרוע, דרשו בתורת כהנים וזה לשונם: אין לי אלא זרעו, עצמו מנין? תלמוד לומר ״והוא״ וגומר, עד כאן. הנה בדין זה אי אפשר לומר מה שפרשנו בפסוק (ויקרא כא:ז) ״איש מזרעך״, כי ה׳ ישמר, לצד שיש כאן גם כן ״אשר תצא ממנו שכבת זרע״, ואהרן מצינו שלא פרש מאשתו, ואם לא היה אומר ״והוא״ היה מקום לומר שאהרן יאכל הקדשים בטמאה, תלמוד לומר ״והוא״. וכיון שנתרבה אהרן נתרבו גם כן בניו, ומעתה פסוק ראשון שאמר ״איש מזרעך אשר יהיה בו מום״ ולא נתרבה אהרן, אמור מעתה שאינו בכלל, והוא מטעם שהוא מבטח שישמרהו ה׳ לו ולבניו שלא יפול בהם מום, וכמו שכתבתי.

ובת כהן וגו׳ היא וגו׳. בתורת כהנים דרשו מעוט ״היא״ לאמה, שאמה אוכלת מצדה, הגם שהיא אינה אוכלת, ואפלו נתאלמנה אמה.

וראיתי להעיר לבות בני אדם ברמז גדול אשר רמזה פרשה זו. דע כי אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צג.) שעם בני ישראל הדרגתם למעלה מהדרגת המלאכים. ואמרו עוד (זוהר ח״ב קנה.) כי ה׳ ברא ארבעה עולמות זה למעלה מזה, ורשומים המה בפסוק (ישעיהו מג:ז) ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״. לכבודי – עולם עליון הנקרא אצילות, בראתיו – הנקרא עולם הבריאה, יצרתיו – יצירה, עשיתיו – עשיה. עוד יש לך לדעת כי כבודו יתברך מלא כל עולם ועולם ועד מתחת עולם, דכתיב (דברים לב:ט) ״ומתחת זרעת עולם״, ואורו יתברך מאיר בארבעה עולמות, הוא בסוד ארבע אותיות שם הוי״ה ברוך הוא, יו״ד בעולם האצילות, ה״א ראשונה בעולם הבריאה וכו׳, ואמרו זכרונם לברכה (זוהר ח״ג ריח:) שחיונית המתנועע בבני אל חי הוא מאורו יתברך, דכתיב (דברים לג:כז) ״כי חלק ה׳ עמו״. גם קראם ה׳ בניו.

עוד אמרו ז״ל (זוהר ח״א פ:, צד:) כי בחינות החיוני שבאדם יתיחס אליו ארבעה כנויים: יש שיקרא נפש, ויש שיקרא רוח, ויש שיקרא נשמה, ויש שיקרא חיה, בסוד ״כי רוח החיה באופנים״, ותקרא נשמה לנשמה. ואמרו אנשי אמת כי בחינה הבאה מאור עולם העשיה, לצד היותו מועט ואין בו אלא כל שהוא מהחיונית המנענע, והוא הוא שמרגיש במורגשות עולם הזה, ועשה ה׳ ככה לסבת העולם להיותו גס, וזו תקרא נפש. והבא מאור עולם היצירה, לצד היותו עליון מעולם העשיה, הארתה גדולה ותקרא רוח. והבאה מאור עולם הבריאה תקרא נשמה לצד הדרגתה, והבאה מאור עולם האצילות תקרא נשמה לנשמה.

והנה האדון ה׳ צבאות עשה התקשרות כל העולמות רוחני וגשמי באדם ישר, קשר כל הגשמיות וכל הרוחניות יחד. הגשמיות בנה ארבעה יסודות ושם שם לו חק הרוחניות מכל העולמות. ויש לך לדעת כי הגשמיות יתנגד לחבור הרוחני יותר מהתנגדות אש ומים, לזה נתחכם ה׳ ברוך הוא וברא באדם מכון הראשון שהוא הנפש שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה שהיא בחינת הרוח, ונמצאת הנפש ממצעת בין הגוף ובין הרוח, כי אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש, וכמו כן הרוח ממציע בין הנפש והנשמה, כי הנפש בערך הנשמה שאורה רב כגוף לערך הרוח, וכן נשמה ממצעת בין הרוח ובין נשמה לנשמה. נמצאת אומר כי הנפש יכולה עמד לבדה, והרוח בב׳, והנשמה בג׳, ונשמה לנשמה בד׳.

עוד אמרו יודעי דעת קדוש (זוהר ח״ב צד:) כי התעצמות השלמים באמצעות ״לקח טוב״ אשר נתן לנו הבורא הוא לעלות מדרגה התחתונה למדרגה שלמעלה ממנה, על זה הדרך נפש יעלה למדרגת רוח, ורוח למדרגת נשמה, ונשמה למדרגת נשמה לנשמה, וזו היא תכלית סבת בריאת האדם, תן לחכם ויחכם.

עוד אמרו זכרונם לברכה כי ההשגה בהעלאה זו תסובב שישלח אדם ידו ויהנה כאדם העושה בשלו, והוא סוד (תהלים קכח:ב) ״יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״, פרוש האשר שלך והטוב שלך, והוא מאמר חכמינו זכרונם לברכה שהנפש קדם ביאתה לעולם הזה אוכלת כבת בוגרת, ובחזרתה כבת נשואה.

עוד יש לך לדעת כי כל אשר יצר וברא ועשה ה׳, הכל עומד למזון ולמחיה מעולם העליון שאליו יקרא עולם האצילות, והוא אור היו״ד שבשמו יתברך, והמזון ההוא יקרא קדש, והוא מקור החיות והאשר והטוב. והגם כי כל הנבראים יורד להם החיות, כי זולת החיות אין נברא, והוא סוד אמרו (נחמיה ט:ו) ״ואתה מחיה את כלם״, עם כל זה ישתנה השפע בהתרחקותו, כאשר ישתנה הצומח מן הארץ כשמתרחק מהיניקה. ועשה ה׳ ככה לתת לכל אחד כפי בחינתו וכפי אשר ישיג בטהרתו, גם לארץ הגשמית יתן לה ה׳ מים וזהו שפעה וחיותה והולידה והצמיחה. ועל דרך זה גם כן הוא שפע החיוניות של הנפשות והרוחות והנשמות ונשמות לנשמות כפי בחינתה, כי לא כל הנפשות בהדרגה אחת, ולא כל וכו׳ שוות וכו׳, ואין לך נברא בין בגשמיים בין ברוחניים בין במלאכים העליונים בין בנפשות רוחות (כחות) נשמות נשמות לנשמות שאינם צריכין לשפע הקדוש, אלא כל אחד כפי שרשו הקדוש.

עוד יש לך לדעת כי להיות שיש אדם שזוכה לכל המדרגות הקדושות, ויש שזוכה לשלש, ויש לשתים, ויש לאחת, ומי שלא זכה אלא בנפש בעולם הזה ולא לרוח אין מעשיו מועילים כלום, כי אין כח בידו להשיבה למעלה, כי אין מחזיק בידו להטותה אלא באמצעות הרוח. אם יזכה לרוח באמצעות מעשיו הטובים יעלה הנפש למדרגת הרוח. ודע כי כאשר יעלנה למדרגת הרוח הנה הוא קנאה במעשיו ונקרא הוא בעלה, והוא סוד אמרו (משלי כג:ב) ״אם בעל נפש אתה״, פרוש, קנאה והוא שלו באמצעות היגיעה, והמושג מהיגיעה נעשה הרוח בעל נפש כי עולה היא עמו ושוים הם בהדרגה ומקום תחנותו תחנותה, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב. וכן הרוח בערך הנשמה, והנשמה בערך נשמתה. וקנית מדרגת בחינות הקדושות הלא הוא באחד משתי סבות: או מצד המזריע, כי האב יפעיל כח עליון בבן כמו שפרשתי בפרשת ויחי (בראשית מט:ג) בפסוק ״ראובן בכרי״, או לצד התעצמות באמצעות עסק התורה, וכמו שכתב בזהר הקדוש (זוהר ח״ג צא:) בפרשת ״שור או כשב או עז כי יולד״, כי האדם יכול להשיג מה כפי התעצמותו בתורה וכו׳, אפלו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה, אם יטרח ישיג הדרגות עליונות כפי שעור היגיעה, יעין שם דבריו.

עוד יש לך לדעת כי המסבב מחטא האדם גם כן ישתנה כפי מה שהיא בחינת האדם, כי אינו דומה פגם אשר יסובב לנפש כפגם הרוח ושאר הדרגות, כי פגם הנפש יסובב כליונו בסוד (יחזקאל יח:ד) ״הנפש החוטאת היא תמות״, ופגם הרוח אפלו לא יסובב אלא כתמים ונגעים יחשב פגם גדול, ולזה יצוה ה׳ עליו ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״ ודרשו רז״ל (שבת קנב:) תנה לו כמו שנתנה לך, שזולת זה נדבקים בה סרכי הטמאה ויסבוה לגיוני הסטרא אחרא וימנעוה משוב אל מקומה הראשון. ופגם הנשמה הגם שלא יגיעה כשעור הנזכר אלא יפחת אורה ממה שהיה תכסהו כלמה, כי הכל כפי המביש והמתביש. ופגם נשמה לנשמה הגם שלא יגיע עליה מהפגם ולא הפחתת אורה אלא שיסובב שתצא ממנו שלא כרצונה, כמו שאמרו בתקונים (תיקון ע׳) בסוד פסוק ״לא יאנה לצדיק כל און״ שמדבר הכתוב במי שיש לו נשמה לנשמה וכשבא אדם לידי חטא מסתלקת הנשמה הקדושה שלא יאנה לה און, וסלוקה זה תקפיד עליו כפי ערך מעלתה, הא למה הדבר דומה למאכסן מלך בביתו וחוזר בו ומגרשו.

ואחרי הודיע ה׳ אותנו כל האמור, נוכל לומר כי הן הנה הדברים האמורים בכתובים. והתחיל לומר וכל זר לא יאכל קדש מדבר בשני עניני קדש: בקדש הקרבנות, ובקדש הנעלם שהוא שפע הרוחני מזון לבני אלהים.

ואמר תושב כהן ושכיר לרמז אל הרוח ואל הנפש, כי הרוח הוא תושב כהן, פרוש, כי בו מושב הנשמה הנקראת כהן שהיא מדרגה העליונה, ושכיר גם כן הוא הנפש כי הוא הפועל כל מלאכות האדם. שתי בחינות אלו הודיע הכתוב שאינם ראויים לאכל מהמזון הנקרא קדש לצד היותו מדרגה גדולה, וצא ולמד מה שכתב הרשב״י (זוהר ח״ב קכא.) בהפרש שבין קדש לקדש.

ואמר וכהן כי יקנה נפש וגו׳, פרוש כהן היא נשמה העליונה תקרא כהן. והזכירה בלשון זכר לומר כי כיון שהגיעה לגדר זה תקרא במדרגת זכר. ״כי יקנה נפש״ – כי באמצעות כשרון מעשיה קנתה גם הנפש והעלתה אותה למדרגתה ותקרא בעל נפש (משלי כג:ב).

הוא יאכל בו. פרוש, כי יזכה להנות גם הנפש מקדש, מה שלא היה זה קדם עליתה, ואמר הנפש ומכל שכן הרוח שהוא עליון מנפש.

ואמרו ויליד ביתו, יכון אל נפשות הקדושה אשר נפלו מזמן קדמון, והם מתבררים באמצעות כשרון מעשה הצדיקים, שהמעשה הטוב הוא כאבן השואבת להוציא ניצוץ הטוב, ויתיחסו בשם ילידי הנשמה המבררתם, ואמר הכתוב שגם הם יעלו עמה ליהנות מקדש.

ואמרו ובת כהן – מדבר הכתוב בנשמה שנפגמה ונטמאה במעשיה, שתפסיד הנאת הקדש. והוא אמרו ובת כהן שהיא הנשמה, כי תהיה לאיש זר שהוא סמא״ל שחמדה מטעמותיו ותזנה אחריו, ״היא בתרומת הקדשים לא תאכל״. דקדק לומר ״בתרומת״, לומר שאפלו תרומת הקדשים לא תאכל, תרי ממאה, ואין צריך לומר הקדש עצמו. ודקדק לומר ״היא״ לשלל אחרת הבא משפטה בסמוך, דכתיב ״ובת״, וזה הוא ענוי הנפש כשיחסר מזונה היא נשפלת ונחשך אורה וירד הדרה רחמנא ליצלן.

ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו׳. מדבר הכתוב בבחינת נשמה לנשמה שאין מגיעה דבקות הרע כל עקר, אלא שהיא בורחת והולכת לה כמו שאמרנו, והוא מה שנתן טעם בבת כהן תלישא, לומר כי בחינה זו מעלה ביותר, ולזה אין זר אתה כמו שאמרנו שעליה נאמר ״לא יאנה לצדיק״ וגו׳ (משלי יב:כא). וקורותיה הם שתהיה אלמנה וגרושה, אמר אלמנה כאשה שאין לה בעל הזן ומפרנסה, כמו כן בעלה לא זן ולא מפרנסה במצוות ובמעשים טובים. וגרושה כי לצד שפשט ידו האדם לעבר פי ה׳ – גרשה ממנו כמו שכתבנו. וזרע אין לה – שלא עשה פרות בעולם הזה, אף על פי כן ושבה אל בית אביה וחזרתה היא לאכל משלחן אביה כימי נעוריה שהיתה אוכלת בבושה מלחם אביה תאכל, מה שאין כן נשמה שהשיגה עשות תורה ומצוות שאוכלת יגיעה כאדם האוכל משלו.

ואמרו וכל זר לא יאכל קדש, נתן טעם למה אין השם יתברך מרחם גם לנשמה להאכילה קדש בתורת חן וחסד, לזה אמר הטעם הוא ״וכל זר״ וגו׳, ולזה נשמה שנדבק בה בחינת הרע הנקרא זר לא תאכל, לבל יאכל הזר ההוא הנדבק בה:

ונתן לכהן את הקדש. רז״ל נחלקו בפרק ו׳ דתרומות: רבי אליעזר אומר כל שראוי להיות קדש, ורבי עקיבא אומר הקדש שאכל, עד כאן. ואולי שיכוין לומר שעל ידי הנתינה זו מעלה עליו הכתוב כאלו נותן הקדש עצמו, וכאלו לא אכל הקדש.

והשיאו אותם וגומר. פרוש, כשלא יפרעו קרן וחמש יגדילו גדר האשם שעשו בשוגג לקרא מזיד שהוא עון, כיון שיש בידם לתקן ואינם מתקנין. והוא אמרו והשיאו, פרוש ינשאו אותם, פרוש הם שיהיה הדבר עון את שאינו אלא אשמה. ואמרו באכלם את קדשיהם, פרוש שיחשב להם מזיד אכילת הקדשים שאכלו, לא הזדת מניעת הפרעון. ועין מה שפרשתי בפסוק שלפני זה: