אור החיים על ויקרא פרק כג

מועדי ה׳ וגו׳. גזרת הדבור. רז״ל אמרו (תורת כהנים) כי הוא ״אשר תקראו אותם״, פרוש כי מועדי ה׳ הם בזמן שיקראו אותם ישראל. וצריך לדעת למה חזר לומר ״אלה הם מועדי״. עוד צריך לדעת למה חזר לצוות על השבת. ועוד רואה אני שחזר לומר פעם שני אחר מצות השבת ״אלה מועדי ה׳״.

ונראה כי שעור הכתובים הוא, שמתחלה צוה ה׳ כי עקר המועדות תלוי בזמנים אשר יקראו אותם, וחש הכתוב שיטעו לומר שבכלל זה גם כן קדשת יום השבת אם יסכימו לדחותו מיומו ליום אחר יתקדש על פיהם, לזה חזר ופרש אלה הם מועדי ששת ימים וגו׳, פרוש אלה שהם שבתות הם מועדי, מועדים שקבע הבורא ואינם בגדר השתנות. וחזר לומר אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר הרשיתי אתכם שתקראו אותם אתם, בחדש הראשון וגו׳, פסח שבועות ראש השנה יום כפור סכות, אלו אין קדשתם אלא על פי ישראל.

עוד נראה לומר טעם שכפל לומר אשר תקראו אותם שתי פעמים, על דרך מה שכתב רמב״ם בפרק ד׳ מהלכות קדוש החדש וזה לשונו: על שלש סבות מעברין השנה – על התקופה, ועל האביב, ועל פרות האילן. ויש שם דברים אחרים שבית דין מעברין בשבילן מפני הדרכים וכו׳ ומפני הגשרים וכו׳ ומפני תנורי פסחים וכו׳ ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדין לא הגיעו לירושלים וכו׳, עד כאן. הרי כי לשתי סבות כוללות מעברין ומאחרין המועד, האחת לצד תנאי הזמן שיהיה באביב, והשניה לצד כשרון העם. לזה אמר הכתוב שתי פעמים ״אשר תקראו אותם״, ושלא תאמר שלצד תנאי הזמן שהתנה הכתוב חדש האביב לבד מעברין, אבל לכשרון העם יעשה המועד בזמנים הנמצאים מכשרים, תלמוד לומר שתי פעמים אשר תקראו אותם.

בין הערבים פסח לה׳. פרוש, חלק הנוגע לה׳ מקרבן פסח שהוא מתן דמים והקטרת חלבים יהיה בין הערבים, אבל חלק הנוגע לישראל שהוא אכילת הבשר יהיה בליל חמשה עשר על מצות ומרורים. עוד ירצה באמרו פסח לה׳, לצד שפסח מצרים שהוא פסח ראשון עשוהו לאהבת הערב והמועיל, הערב שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה יט) שנתבשם פסחו של משה מרוחות גן עדן, ועין מה שפרשתי בפרשת בא (שמות יב:מג), והמועיל לפסח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות יעשוהו לשם ה׳ הגם שאין בו אחד משתיהן.

וספרתם לכם וגו׳. אמרו לכם, לצד שצוה ה׳ לספר שבע שבתות, ואמרו זכרונם לברכה (זוהר ח״ג צז.) כי לצד שהיו בטמאת מצרים ורצה ה׳ להזדוג לאמה זו, דן בה כמשפט נדה שדינה לספר שבעה נקיים, וצוה שיספרו שבעה שבועות ואז יהיו מכשרים להכניסתם כלה לחפה. והגם כי שם שבעה ימים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטמאה, וגם היותם בכללות ישראל, שער התמים דעים כי כן משפטם. ועין מה שפרשתי בפסוק (שמות יט:א) ״בחדש השלישי לצאת״ וגו׳. והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם, פרוש סבת ספירה זו היא לסבתכם, לטהרתכם, שזולת זה תכף היה ה׳ נותן להם התורה. ולדרך זה ידיק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלמים, ולצד שיום ט״ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדין בארץ מצרים, לזה יצו ה׳ לספר ממחרת. והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה׳ כידוע ליודעי חן. וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון ״כי ששת ימים״ וגו׳, והמשכיל יבין. ועין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק ״ויכל אלהים ביום השביעי״ (בראשית ב:ב).

ובדרך רמז רמז באמרו וספרתם על דרך אמרם זכרונם לברכה כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטמאת התעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לב:ב) כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וספרתם לכם, פרוש, באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמכם.

ממחרת השבת מיום וגו׳. פרוש, מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ״ממחרת השבת״, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו׳, ולזה הקדים ״ממחרת השבת״ להיותה מצוה שישנה אז, מה שאין כן ״מיום הביאכם״ שהוא אחר ביאה לארץ:

ובקצרכם את קציר וגו׳. מה ענין זה לכאן? ואולי שבא לחיב גם שדה שהובא ממנו העמר שחיב בלקט ופאה, שתבא הסברא לומר כיון שתחלתו נקצר לקרבן יהיה פטור מפאה וכו׳ תלמוד לומר. ולזה תמצא שלא הזכיר אלא לקט ופאה שהם חובת שדה בלא סובב אמצעי, ולא הוזכר שכחה שהיא באה מצד בעל השדה. ובתורת כהנים אמרו שרמז ה׳ בזה שכל מי שנותן לקט שכחה ופאה מעלה עליו כאלו בית המקדש קים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכו׳, עד כאן. מה שאמר שכחה אף שלא הוזכר בפסוק, לצד שהיא מצוה שחיב בה כלקט ופאה כללה. והכתוב שלא כתב להעירך שנתכון גם כן לדרך שכתבתי.

יום הכפורים הוא מקרא קדש וגו׳. פרוש, בלא אמצעות קריאתם אותו קדש, ובלא ענוי שמתענים בו, הוא יום כפור מצד עצמו. ומעתה יש שכר למצות קריאת קדש וענוי בו, מלבד רוח הכפרה.

וכל מלאכה וגו׳ כי יום כפורים וגו׳. נתינת טעם זה הוא על דרך מה שאמרו בסוטה דף מ׳, שאין אומרים פסוקים כשהכהנים מברכין את העם, והטעם אמרו וזה לשונם: כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין? עד כאן. ולדרך זה אמר ״וכל מלאכה לא תעשו״, והטעם ״כי יום כפורים הוא״, פרוש כי עצומו של יום מכפר, ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו. והמשכיל על דבר עצומו של יום לבבו יבין המכפר, כי הוא אדון המאיר היום לסגל סגל דבר זה.

הזה חג הסכות. בתורת כהנים דרשו יתור הזה, ופרשתי הבריתא בפרשת מצורע (ויקרא י״ד:ז׳).

מועדי ה׳. אמר רבי עקיבא (תורת כהנים פסוק ל״ה): אלו ימי מועד שאסורין במלאכה, עד כאן. ונראה כי לזה גמר אומר ומלבד מתנותיכם וגו׳, כל נדריכם וגו׳, כל נדבותיכם אשר תתנו לה׳, שמשמע אפלו עולות, ואין עולות באין ביום טוב, כאמרם (ביצה יט.): לכם ולא לגבוה, אלא ודאי שאין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד.