אור החיים על שמות פרק ח

העתירו אל ה׳. צריך לדעת למה לא פנה ובא אל ביתו במכה זו כמו שעשה במכת הדם, הלא גם את זאת הראוהו חרטומיו כי עשו גם המה. אכן פיו ענה בו טעם הרגשתו בזו וכל כיוצא בה שהורגש וקרא למשה להתפלל בעדו, כי לא היה מתפעל אלא כשאימות מות נפלו עליו.

וזה סדר מכותיו: ראשונה מכת דם לא היה לו בה סכנת מות, ומים לצמאו מצאו לו סביבות היאור או היה קונה מישראל, לזה לא נרגש ממנה.

מכת צפרדע היו בו שני דברים: האחד – הרעשת הקול, והשני – שהיו נכנסים במעיהם, דכתיב (שמות ז:כט) ״ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים״, ומכה זו מבהלת הנפש ואין אדם בטוח בחייו. לזה אמר פרעה אל משה וגו׳ ויסר הצפרדעים ממני פרוש, מתוך בני מעיו וגו׳;

מכת כנים, כי הגם שיצטער אבל אין שם סכנת מות כצפרדעים שתנקב בני מעיו וגו׳ ותעשנו טרפה, ולזה הגם שידע כי אצבע אלהים היא והעידו החרטומים כי אינם יכולים עשות, אף על פי כן ״ויחזק לב״ וגו׳.

מכת ערוב, אימות שן בהמות ששלח ה׳ בו, בהלוהו ויירא עד מאד, ותכף שלח אחריהם ואמר (שמות ח:כא) ״לכו זבחו וגו׳ אנכי אשלח וגו׳ העתירו בעדי״.

מכת דבר, לצד שהיתה במקנה לבד, הגם כי שלח וראה מקנה ישראל ולא מת אחד, אף על פי כן לא שת לבו לבקש רחמים.

מכת שחין, לצד שלא היה בו סכנה, גם אפשר שנתכבד במכה זו ממה שלא הזכיר ה׳ בפרוש כי גם בו היה שחין, ולא אמר אלא (שמות ט:יא) כי היה השחין בחרטמים ובכל מצרים, לזה לא בקש ממשה להתפלל בעדו.

מכת ברד, לצד שהרעים ה׳ משמים ונתן קולות ואש מן השמים נפלה עליהם אימתה ופחד, שיעשה להם כמהפכת סדום ועמורה, ופחד ורהב לבבו (ישעיהו ס:ה) ואמר ״ה׳ הצדיק וגו׳ העתירו אל ה׳״ וגו׳ (שמות ט:כז).

מכת הארבה פיו ענה בו, כי מה שנתרגש הוא לצד שירא יראת מות, דכתיב (שמות י:יז) ״ויסר מעלי רק את המות הזה״.

מכת חשך לא ראינו לו שבקש ממשה להתפלל, ואולי כי בשלשה ימים ראשונים היה מדליק עששיות ופנסות גדולות ויאר את החשך, ובשלשה ימים שניים שהיה חשך ממשש ולא קמו איש מתחתיו לא היה מציאות לו שילך אדם לקרא למשה כי לא קמו איש מתחתיו, ואחר ששלמו שבעת ימי אפלה (שמות רבה יד) תכף ומיד שלח אחר משה ואמר אליו שילכו אלא שיתנו בטחון מהם שיחזרו ולא קבל משה, ולצד שכבר פסקה המכה לא הצרך לומר לו התפלל.

התפאר עלי וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו התפאר עלי וגו׳. ואם לומר כי הגם שיאמר לו להסיר מעליו תכף ומיד, זה הוא ההתפארות, אם כן כשאמר לו פרעה ״למחר״, ולא אמר עתה בשעה זו, שיגיד כי לא רצה להתפאר עליו, מה מקום לומר לו ״כדברך למען תדע״? אין זה התפארות מיום ליום, ואדרבה הרחיק לו הזמן. עוד צריך לדקדק דברי משה שאמר למתי אעתיר וגו׳, שלא היה לו לומר אלא מתי יסיר הצפרדעים שהוא המבקש.

אכן כונת משה להראותו אשר יפליא ה׳ לחבב ידידיו, ומזה ישער ויחליט בדעתו כי מהנמנע שיעזבם ה׳ בשום אופן. כי הנה מדרך המוסר, עבד כי ישאל דבר מרבו, ולואי שישיג עשוהו לו, לא שיתנה עליו בזמן מסים, ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר, אלא ועבד ישאף רבו עת אשר יחפץ לחננו רצון. ואמר משה: בא וראה ההשגחה הנכונה ושלמות החבוב, שאעתיר לה׳ ואומר אליו בתפלתי כי יעשה הדבר בעת אשר אקבע לו הזמן. והוא אמרו למתי אעתיר, פרוש, לאיזה זמן, תתפאר עלי לומר התפלל לה׳ עתה כי לזמן פלוני יסיר וגו׳.

והשיבו פרעה למחר וגו׳, וקשה, כי הגם כי נפש רשע אותה רע (משלי כא:י) – זה דוקא בדבר שאין הרעות נכר לאדם אלא במושכל, אבל כזו וכזה אין לך אדם שיחפץ שיתעכב בסכנת מות, כמו שכן קראה הוא: ״ויסר מעלי את המות״. והיה נראה לומר כי לראותו זריזותו של משה שאמר ״למתי אעתיר״ וגו׳, הטעתו עין שכלו כי אמר כן משה לצד שהכיר כי קרב זמן קץ המכה ואין עוד מאז והלאה שליטה לאלהי העברים והמכה כלתה מאליה, והערים חס ושלום משה לצד שאמר בדעתו כי חפץ יחפץ פרעה למהר ולהסיר הנגע, לזה אמר ״התפאר״, ומן הסתם יאמר בעת ובעונה הזאת, לזה סבל צער אותו זמן להכיר הדבר אם מרמה אחז ואמר ״למחר״.

אלא שכפי דרכנו אין אנו צריכין לזה, כי רצה לבחון התפארות משה שאמר שיתפלל ויתנה בתפלתו על אלהיו שישמע תפלתו עתה ולא יעשה כי אם למחר, ואין מדה זו אפלו בעובד לכוכב ומזל. ואמר למחר פרוש שיתפלל עכשיו ויאמר בתפלתו כי למחר יסיר וגו׳, נתכון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל להסיר ולא יסיר עד למחר. והשיב משה על זה ואמר כדברך נעשה למען תדע כי אין כה׳ אלהינו שיקבל תפלתנו בתנאיה, על דרך אמרו (דברים ד:ז) ״כי מי וגו׳ כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו״, ולזה תכף ומיד יצא והתפלל לה׳. ואין לחוש ולומר כי במה יאמת פרעה את הדבר שהתפלל אז ולא למחר בעת הצרך, הנה לצד שלא היה מתפלל תוך הכרך היו יודעים זמן תפלתו וכשיצא באותו יום ולא למחר הנה האות צודק, והוא אמרו ויצא משה וגו׳ מעם פרעה ויצעק משה וגו׳ פרוש צעק שני דברים: האחד להסירם והשני להסירם למחר ולא קדם, ולזה דקדק לומר ״על דבר הצפרדעים״, ולא אמר ״ויצעק וגו׳ להסיר הצפרדעים״, שאז יהיה נשמע שתפלתו היתה על ההסרה לבד בלא תנאי הזמן, ״ויעש ה׳ כדבר משה״, פרוש, בזמן שאמר לו, ״ויסר״ וגו׳.

אשר שם לפרעה. מכאן שצריך לפרש תפלתו.

ותהי הכנם באדם וגו׳ כל עפר וגו׳. קשה, שהיה צריך לומר ״כל עפר וגו׳ היה כנים ותהי הכנם באדם ובבהמה״. ויובן על פי מה שנחלקו התוספות במסכת שבת דף י״ב רבי יעקב מאורליינש ורבנו תם מה היא הנקראת כנה, ומהם הוכיחו מכאן כי כנה היא הקופצת שדרכה להתהוות מעפר הארץ, ומהם אמרו כי זו נקראת פרעוש, וכנה היא הלבנה הגדולה בבגדים, והוכיחו מאותה שאמרו (ברכות נא,א) מסמרטוטי קלמי. והנה למה שנאמר כי כנים היא כנה הלבנה, בא הכתוב להסיר מקום הטעות, כי השכל יכיר דבר זה שמה שמתהוה מהעפר היא כנה הקופצת. לזה אם היה אומר ״כל עפר הארץ וגו׳ ותהי הכנם״, אז תהיה הכונה בפשיטות שהיא הקופצת. לזה נתחכם לומר ותהי הכנם באדם, פרוש הרגילה להיות באדם ממנו, והכנת ההכאה היא שיתרבה עפושו ויגדל בגוף האדם כנה הלבנה ובבהמה כנה הרגילה בה.

או אפשר כי שניהם היו בענין, האחת רמזה באמרו ותהי הכנם באדם ובבהמה, פרוש המתהוה מהאדם ומהבהמה, מלבד כנה הקופצת שכל עפר הארץ היה כנים. וכפי זה שני מינים אלו נקראים כנים, וכפי זה אין הוכחה מכאן לכנה המזכר בדברי חכמים מה היא, אם היא מין הלבן או מין הקופץ, כיון ששניהם נקראים כנה. ומעתה אין הוכחות הרב יוסף מאורליינש הוכחה, ובאנו להכרעת רבנו תם שהוכיח מהש״ס מה הוא שקורין חז״ל כנה, שהיא הלבנה, אבל הקופצת יחדו לה חכמים שם פרעוש כדי להכיר מין הכנה שאסרו בשבת, וכן הלכה (טור שולחן ערוך אורח חיים סימן שט״ז).

ומלאו בתי מצרים את הערב. טעם שחזר לומר פעם שניה את הערב ולא סמך על הערב שהזכיר סמוך לה, נתכון לומר שהבתים ימלאו מהערב, ואם לא היה אומר ״את הערב״ יהיה נשמע על זה הדרך: ״ומלאו הערב את בתי מצרים״, וכפי זה זה הוא תכלית המכה שימלאו הערב בתיהם לבד, ולא כן הוא, אלא מתחלה אמר משליח בך וגו׳, פרוש, לחבל ולהשחית, ועוד אמר שימלאו הבתים מהערב, והבן.

או יאמר, אם לא היה אומר ״את הערב״, והיינו מפרשים ״ומלאו הערב את בתי מצרים״, היה בנשמע כי זה גבול רבוים עד שיהיה בהם גדר זה שימלאו הם את הבתים, ולא כן הוא, כי רבים הם הערב ויתמלאו הבתים מהם ולא מכלם, וזה הוא שאמר הכתוב בהבאת המכה ״ובכל ארץ מצרים״ וגו׳.

ושמתי פדת. פרוש, מלבד שלא יכנסו לארץ גושן, עוד יעשה פדות אפלו לישראל שהם חוץ מארץ גושן, לבל קרוב להם הערוב. ודקדק לומר בין עמי ובין עמך, פרוש, כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה, יעשה ה׳ פדות לזה מבין זה, ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך.

תשחת הארץ. פרוש, שהערוב ישחית גם כל נמצא מלבד בני אדם:

לא תרחיקו ללכת. פרוש, כשיעור שלשה ימים, כי כלום טעם שאמר משה הוא ״הן נזבח וגו׳ ולא יסקלונו״, אם כן למה יצטרכו להרחיק דרך שלשת ימים, בהרחקת פרסה או יותר קצת די. וטעם שנתרצה לו משה, כיון שכל עצמינו אין אנו משתדלים אלא לצאת מהעיר, מה לי בתנאו יום או יומים, וכי ירדוף תרדפהו רעה וגזרתו עומדת לעומתו. לזה לא רצה משה לדקדק בתנאי הזמן ואמר ״רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח״ באיזה אופן שיהיה, ודקדק לומר ״רק״ לשון מיעוט, לומר הגם שיהיה השליחות בתנאי פחות משלשה ימים.