שמות ט, לא

והפשתה והשערה נכתה. נשברה לשון (מלכים ב כג כט) פרעה נכה, (ישעיה טז ז) נכאים, וכן (פסוק לב) לא נכו ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נכתה כמו הכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו"ן שרש בתבה והרי הוא מגזרת (איוב לג כא) ושפו עצמותיו:

כי השערה אביב. כבר בכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו וכן הפשתה גדלה כבר והקשה לעמוד בגבעוליה:

השערה אביב. עמדה באביה, לשון (שיר השירים ו יא) באבי הנחל:

וְכִתָּנָא וְסַעֲרֵי לְקוֹ אֲרֵי סַעְרַנְיָא אַבִּיבִין וְכִתָּנָא גַבְעוֹלִין:

וְכִתְּנָא וְסַרְתָּא לָקוּן אֲרוּם סַרְתָּא הֲוָות כְּסִירָא וְכִיתְנָא עָבַד פּוּקְלִין

וְכִתָּנָא הֲוַת גַבְעוּלִין וְאִתָּרַת נִצָהּ:

והפשתה והשעורה וגו' ספר הכתוב מה שאירע ולא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלה במקום הזה טרם השלים דבר משה בתפלתו וסור הברד ואמרו בשם הגאון רב סעדיה שהן דברי משה אל פרעה שאמר לו קודם שתיראון ואמרתם ה' הצדיק כבר הוכתה הפשתה והשעורה וזה לא ישוב לרפואה אבל החטה והכסמת לא נכו עדיין ומעתה לא יפסד לכם דבר ואין לי טעם בפירוש הזה כי הברד הכה כל עשב השדה וכל העץ שבר ולא נמלטו החטה והכסמת רק מפני שהן אפילות לא צמחו כלל או מפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה ואם כן אפילו ירד עליהם הברד עוד ימים לא יזיק ואין צריך להודיע לו מה שנפסד ומה שלא נפסד כי בסור הברד יראה ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה שאמר להם ידעתי כי טרם סור המכות תיראון ואחרי כן תשנו באולתכם אבל הפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת שהן לכל חיתכם לא נכו במכה הזאת והן ביד האלהים לאבד אותם מכם אם תשובו ותחטאו לפניו רמז להם למה שאמר (להלן י ה) ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד

וטעם והפשתה והשערה נכתה. זה לא ישוב ולא אתפלל לרפאם. והנה הטעם קודם שתיראון ותודה ותאמר ה' הצדיק כבר הוכתה הפשתה והשעורה. וזה הוי"ו נכון בלשון ישמעאל כאשר הזכרתי. ולפי דעתי כי תחסר מלה אחת טרם אפרוש כפי אתם יראים את השם אתה ועבדיך וזה דרך מוסר והטעם שבסור המכה תמרדו על כן כתיב אחריו ויכבד לבו הוא ועבדיו ולא תמצא כן במקום אחר:

והפשתה והשערה. ספר הכתוב מה שאירע והנה התברר ממלת נכתה גם נכו. כי שרש מכה נכה. כמו ושפו עצמותיו לא ראו:

והפשתה והשעורה נכתה. אף על פי שהפשתה והשעורה נכתה, וזה הזק רב במצרים, כאמרו ובושו כל עובדי פשתים:

נכתה לשון רבות כמו ויהי ידיו אמונה, ועיניו קמה, בנות צעדה.

כי השערה אביב מה שלא שתף הכתוב פשתה ושעורה באביבות כמו ששתף חטה וכוסמת באפילות, לפי שהפשתה בין שנזרעה בבכיר בין שנזרעה באפל לעולם הוא גבעול מה שאין בשאר עשבים לכך כתיב הפשתה לבדה, אבל חטה וכוסמת אם נזרעו יחד גדלים הם בענין אחד.

והפשתה גבעל משמע אם לא היתה גבעול לא היתה לוקה. חז״ק שהרי כתיב ואת כל עשב השדה הכה הברד.

והפשתה וגו׳. צריך לדעת למה סדר ענין זה קודם גמר ענין תפלתו של משה שהבטיח ״כצאתי את העיר״ וגו׳, היה לו לגמור אומר כי עשה משה כן, ויצא מאת פרעה והתפלל וגו׳, ואחר כך יודיענו את אשר עשה הברד.

ואולי שיתכון להסמיך ענין זה לאמרו ״טרם תיראון את ה׳״, לרמז הסבה אשר סבבה אותם לחזק לבם, ואמר והפשתה וגו׳. ואמרו זכרונם לברכה במדרש תנחומא וזה לשונו: ״כי אפלות״ פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו, עד כאן. והנה כראות פרעה כי לא שלטה מכת הברד בחטה וכסמת שלא כפי הטבע, כאמרם פלאי פלאות נעשו להם, הוא לא יתלה כי ה׳ הפליא, אלא יתלה כי אין שליטת אלהי ישראל בכל הוה, וזה יגיד חס ושלום השתוף ואין שליטה בכל, וזה היה לו מקום להכביד לבו. ולזה אמר משה ידעתי כי טרם תיראון, וטעמו כי הפשתה וגו׳ והחטה וגו׳ לא נכו, ועשה ה׳ פלא זה לחזק לב פרעה כאשר דבר ״ואני אחזק״ וגו׳.

והפשתה וגו׳. יפה פי׳ הרמב״ן שכ״ז הוא דבר משה לפרעה כי עוד לו לירא מפחד אלהים ועונשין שעדיין מוכן להלקות. גם החטה והכוסמת וצ״ל שכבר ידע משה ממכת ארבה אע״ג שעוד לא הגיע בזה הדבור מ״מ ידע מכבר וכש״כ לפי מש״כ להלן י׳ כ״ט שהיה רשום במטה דצ״ך עד״ש באח״ב. ובל״ס ידע פירושן: