שמות ה, כג

הרע. לשון הפעיל הוא, הרבה רעה עליהם ותרגומו אבאש:

וּמֵעִדַן עַלִית לְוָת פַּרְעֹה לְמַלָלָא בִשְׁמָךְ אַבְאֵשׁ לְעַמָּא הָדֵין וְשֵׁזָבָא לָא שֵׁזַבְתָּא יָת עַמָךְ:

וּמִן שַׁעְתָּא דְעָלִית לְוַת פַּרְעה לְמַלָלָא בִשְׁמָךְ אִתְבְּאֵשׁ לְעַמָא הָדֵין וְשֵׁיזְבָא לָא שֵׁיזַבְתָּא יַת עַמָךְ

ומאז. מהיום שדברתי אליו אז הכביד עולם עליהם כאשר הוא כתוב ויצו פרעה ביום ההוא.

והטעם והצל לא הצלת וזה שחשבתי שיחל פרעה להקל מעליהם ותחל להצילם.

ומלת הרע לעם הזה פעל יוצא כמו הרעו מאבותם:

והצל לא הצלת. את שוטרי ישראל המוכים:

והצל ב' במסורה הכא ואידך גבי דוד והצל תציל דאיתקש דוד למשה כדפרשינן גבי ויאמן:

כי מאז באתי אל פרעה. הרע יותר מקודם לכן ואתה לא הצלתה:

לדבר בשמך וגו׳ והצל וגו׳. פרוש, מלבד טענות הראשונים, עוד הוא קובל לפני מלך איך יהיה הדבר הזה, כי מאז דברתי לרשע זה בשמך לא די שלא עשה אלא הוסיף להרע. ודקדק לומר מאז, פרוש, משעה עצמה שהזכיר לו שמו יתברך נתמלא חמה, כי בזה יוכר הדבר כי מה שעשה הוא משנאתו את ה׳ וממיעוט ערכו בעיניו נתכון לזלזל חס ושלום, ואין לך מרים יד במלך ונוגע בכבודו כזה. ונתכון משה בזה לומר, כי איך לא נתקנא אל עליון לכבוד שמו להציל לישראל מידו למנעו מהרע לעמו תכף ומיד, הגם שלא יהיו ראויים ישראל לנס מצד עצמן – יהיו ראויים למען שמו יתברך אשר חלל רשע בגובה לבו, והוא אמרו והצל לא הצלת בתמיהה, איך לא הצלת אותם למען מנאץ שמך. וכפל לומר שתי הצלות, לרמוז כי בלא טעם זה הם עומדים להצלה ולזה שלחו.

לדבר בשמך. טענה אחרת. אפילו פשעו ונתחייבו להרע להם מ״מ כיון שדברתי בשמך אינו מכבוד הקב״ה:

והצל לא הצלת את עמך. לא ראו עוד שום הצלה שיגרום האמונה בה׳ שיכול להציל. אלא שאינו רוצה כעת להציל. אבל כאשר עוד לא הצלת ורק גרם להם רעה אינו כבוד שם שמים. ויהיה ממעט אמונה לפרעה ולישראל:

ומאז. ר״ל ואם תאמר כסברא השניה שהגם שקושי השעבוד ישלים המנין צריך שליח שיתרה בו על המכות ושיתודע ע״י כח ה' ויכלתו וגבורתו, ע״ז השיב הלא מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע להם ואתה לא הצלת את עמך, וא״כ לא די שלא הודעת בעמים עוזך, עוד שמך מנואץ עי״כ: