שמות ה, ו

הנגשים. מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממנה על כמה שוטרים, והשוטר ממנה לרדות בעושי המלאכה:

וּפַקִיד פַּרְעֹה בְּיוֹמָא הַהוּא יָת שִׁלְטוֹנִין דְעַמָא וְיָת סָרְכוֹהִי לְמֵימָר:

וּפַקֵיד פַּרְעה בְּיוֹמָא הַהוּא יַת שׁוּלְטָנַיָא דְעַמָא וְיַת סַרְכוֹי לְמֵימָר

ויצו. הנוגשים הם המצריים. ושוטרי העם הם מישראל:

הנוגשים - ממונים על השוטרים, כמו: שופטים ושוטרים ממונים לצוות את השוטרים, והשוטרים רודים בעם לעשות מה שהשופטים מצוים.

ויצו פרעה ביום ההוא. פרוש, דוקא ביום ההוא צוה לעשות כן, והטעם כדי שבאמצעות תקף הצרה שלא יוכלו שאת תשכח מהם המחשבה ההיא של המורא ויפנו לעבד עבודתם, והמשכיל יבין כי צרה המזמנת תשכיח מחוש צרה העתידה ושכבר עברה, וזה מהמרגש למשכיל על דבר. ושער כי יספיק לזה יום אחד.

או יכון הכתוב לרמוז שלא נשאר עוד להם בעבודה אלא יום ההוא, כי למחר בא משה והכה יאור מצרים, ונשברה מקל השעבוד, כמאמרם זכרונם לברכה מעת שהתחילו המכות נסתלק השעבוד מעליהם, ואדרבה התחילו להוזיל כספם בעד משקה מים, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה ט,י). ואין להקשות מאמרו ״גם תמול גם היום״, כי יום שלפניו לא כלו חקם לצד שהיה יום בשורה והיו מקבצים לפני משה שעשה לעיניהם האותות.

ויצו פרעה. הזהיר בזרוז באשר היה באמת קשה להקים גזרה זו בלי מכות ועונשין ע״כ הזהיר שמכל מקום יזדרזו להקים דברו:

ביום ההוא. אי כתיב ביום הזה היה במשמע הזה שבאו משה ואהרן. אבל ביום ההוא משמע באיזה יום מיוחד. והיינו משום שלא גזר פרעה עד שקיבץ שריו ואנשי עצתו. ויצאה העצה שיגזור כך. ומשום הכי לא נודע לשוטרי ישראל טעם הגזרה של מניעת התבן עד שהלכו לפרעה והשיב להם קשות כאשר יבואר:

ואת שוטריו. לא כתיב כאן אשר שמו עליהם נגשי פרעה כמו להלן י״ד. אלא פי׳ שוטרי פרעה. ושני מיני שוטרים היו. שוטרי מצרים אשר שם פרעה. ושוטרים מישראל שהעמידו הנוגשים. וכאן דבר תחלה עם שוטרי מצרים שהעמיד הוא. ומש״ה כתיב בלשון יחיד ולא שוטריהם ככל המאמר שמדבר על העם בלשון רבים. וע״ע בסמוך:

שאלות: הלא השוטרים שמעו גזרת פרעה ויצאו ואמרו אל העם ולמה באו אח"כ ויצעקו אל פרעה הו"ל לצעוק תיכף. פרעה אמר וקוששו להם תבן ואח"כ אמר לקושש קש לתבן. וההבדל בין הלשונות האלה מבואר. מ"ש קחו לכם תבן, היל"ל קוששו לכם תבן, שלקיחת משמע ממקום מזומן, ומ"ש כי אין נגרע, אינו נתינת טעם, והיל"ל ולא יגרע מעבודתכם דבר:

ויצו פרעה, לא תאספון לתת תבן. יש הבדל בין קש ובין תבן. הקש כולל שבלים שלמים ג"כ, וכשמחתכים הקש נקרא תבן, ואז הוא מאכל לבהמות, גם תבן גם מספוא רב עמנו, וגם נותנים אותו לתוך הטיט שעושים ממנו לבנים לדבקם, [ומ"ש התוס' שבת ל"ז ב"מ ק"ג אינו סותר זה שזה בלשון המשנה, וגם זנבות השבלים נקרא קש כל שהוא שלם ואינו חתוך] ופעל קשש בא על הלקוט, ובא מקושש עצים או מקושש קש, או מקושש תבן שמלקט קש חתוך, ועד עתה היו נותנים להם תבן חתוך שיערבו בתוך טיט הלבנים כמ"ש כהדוש מתבן במו מדמנה, ועתה צוה שלא יתנו להם זה מבית המלך ובכ"ז הונה אותם ברמאות גדול, שאם היה אומר להם שילקטו קש מן ההפקר היו השוטרים [שהם היו מבני ישראל] צועקים תיכף, לכן לא אמר וקוששו להם קש לתבן, כמ"ש אח"ז ויפץ העם לקושש קש לתבן היינו שילקטו קש מן ההפקר לעשות ממנו תבן, רק אמר וקוששו להם תבן היינו שילקטו תבן שהוא קש החתוך, וזה מבואר שא"א שילקטו מן ההפקר תבן חתוך שזה לא נמצא צבור בר"ה, ובהכרח שהכונה שילכו לבתי המצריים ושדותם וכ"מ שימצאו תבן חתוך צבור שם יקחו בפקודת המלך, וע"ז לא צעקו שוטרי ב"י אחר שימצאו בקל תבן בבתי המצריים:

ל דאל"כ למה השוטרים צועקים אל פרעה ולא הנוגשי' ולמה היו השוטרים מוכים ולא הנוגשים: