שמות יז, ג

וּצְחִי תַמָן עַמָא לְמַיָא וְאִתְרַעַם עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַסֶקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לְקַטָלָא יָתִי וְיָת בָּנַי וְיָת בְּעִירַי בְּצָחוּתָא:

וּצְחִי תַמָּן עַמָּא לְמוֹי וְאִתְרָעַם עַמָּא עַל משֶׁה וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַסֵיקְתָּנָא מִמִּצְרַיִם לְקַטְלָא יָתָנָא וְיַת בְּנָנָא וְיַת גֵּיתָנָא בְּצָחוּתָא

להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא יזכירו לו בתלונותם גם המקנה לאמר לו כי הם צריכים מים רבים וצריך לתת עצה לכלם ולכך נאמר בשנית ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (במדבר כ יא) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) השוו בהמתן לגופן אמרו בהמה של אדם היא חייו המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא וטעם הזכירם אותי ואת בני ולא אמרו סתם "להמיתנו בצמא" או "להמית את כל הקהל הזה" שיכלול אנשים ונשים וטף כמאמרם בשאר המקומות (לעיל טז ג) כי יזכירו לו הבנים להרבות עליו תלונה שימהר לדבר כי הקטנים לא יסבלו הצמא כלל וימותו לעיני אביהם כטעם דבק לשון יונק אל חכו בצמא (איכה ד ד)

ויצמא כאשר התחזק עליהם הצמא התרעמו על משה. כי הרע להם להוציאם מאמ"צ:

למים ה' במסורה דין ואידך רפאתי למים. הוי כל צמא לכו למים. ואדיריהם שלחו צעיריהם למים. ולא צמא למים. פי' אם יצמאו למים שאדיריהם ישלחו צעיריהם ולא ימצאו מים לכו למים דהיינו תודה ויתרפאו למים ולא יהיה לא רעב ללחם ולא צמא למים:

העליתנו ב' במס' דין ואידך המעט כי העליתנו במחלקותו של קרח לומר שאותם עצמם הם שדברו בכאן:

ויצמא שם וגו׳. הנה הענין יוליד התימה, למה יביאם ה׳ אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקשיא על משה שבמקום שיאזור חלציו בתפלה ובתחנונים בא בטענה לפני ה׳ ״עוד מעט״ וגו׳, שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא, כי הכתוב מעיד כי צמאו למים.

ונראה כי ה׳ נסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה׳, כי זה עקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה׳ על הדבר ולא נתן להם מן יום לחדש אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם. ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה׳ היו מריבין עם משה, וכשתקף עליהם הצמאון, וילן העם על משה. לזה סדר הכתוב סדר המעשה ״ויצמא וגו׳ וילן״ וגו׳, לומר שלא עשו דבר זולת זה – הא למדת כי לא צעקו לה׳. וכן העיד הכתוב על נסותם וגו׳ ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״ – הא למדת כי לא היו מצדיקים בהשגחה. והן האדון ברוך הוא היה מכריחם לצעק אליו ולהסיר המחשבה הרעה באמצעות תקף הצמאון, וכל זה השכיל והבין משה, ולזה לא התפלל אל ה׳ והיה מצפה לתקות האדון מהם. וכשראה כי גדול הכאב אמר לפני ה׳ מה אעשה לעם הזה, פרוש, מה אעשה להם להרחיק תלונתם מעלי. ומזה תדע כי הרגיש משה כי אין דבר זה תלוי בתפלה, שאם לא כן היה מתפלל כמו שעשה על הים, ולו יהי שלא נענה היה מוסיף בתפלה עד שיענהו ה׳. וטען עוד לפני ה׳ עוד מעט וגו׳, פרוש, אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם היא וסקלני, ולו יהי שאחר תוסיף לצערם עד שיצעקו לפניך בבכיה רבה ותצא כונת ה׳ לפעל, אבל ביני ביני וילך משה בסקילה, וזו טענה הנשמעת.

וראיתי לתת לב איך עם ה׳ הרואים דברים המפלאים והנוראים במצרים ועל הים ובמדבר, יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה׳, והלא הם המכירים תועלת הצעקה כי שמע את נאקתם במצרים (שמות ב:כג). ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפלה על הדבר כל שה׳ ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צרכם, שאם לא כן הלא המה אבודים ולא יצטרכו לתפלה, ואין זה אלא שאין ה׳ בקרבם, והוא הנסיון שאמרו ״היש ה׳ בקרבנו״ וגו׳.

ויצמא שם העם למים. הגיע עונש המנסים שהשיגם צמאון באמת וכדתנן שלהי מס׳ פאה מי שא״צ ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיהי נצרך לבריות שנא׳ ודורש רעה תבואנו. והכי תניא בכתובות דף ס״ח המסמא את עינו והמצבה את כריסו כו׳ אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. וכך הגיע להקובלים על צמאון בחנם שהגיעו לידי כך אלא לדורות אין העונש בא מיד אלא בימי זקנה. משא״כ במדבר במקום גלוי שכינה הגיע הדין מיד. וכדבר ה׳ במן שיהי׳ דבר יום ביומו. וכמש״כ שם:

למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי. לא אמרו הוצאתנו ממצרים כלשון התלונה לעיל י״ד י״א ט״ז ג׳. דבאמת כבר האמינו בה׳ שברצונו ית׳ יצאו וכמש״כ לעיל בתלונה שלפני המן. אלא התלוננו על משה שבסיבתו כולם מתנהגים למעלה מן הטבע כאשר כן הוא באמת ומש״ה מי שאינו ראוי למעלה זו שנדרשת זהירות יתירה הרי הוא חסר צרכיו וזה גורם להמית אותי וגו׳. ומש״ה החלו בל״ר העליתנו היינו כל הקהל וסיימו בל״י להמית אותי היינו כל יחיד המתלונן על עצמו. ובזה מובן מה שכאן התלוננו על משה לבדו ולא על אהרן משום שהבינו שרק מדת משה הביאם לזה:

ואת בני ואת מקני. באמת לא היו הבנים והמקנה צמאים כאשר יבואר בסמוך אלא כדי להגדיל התלונה או מפני הבושה שאם יאמרו שרק המה צמאים יהא ניכר שהוא מפני החטא. ע״כ אמרו כי גם בניהם ומקניהם צמאים:

ויצמא. אבל אח"כ כלו המים עד שצמאו, ואז חשבו שאין ה' בקרבם ושמשה עושה הכל מעצמו, ואז וילן העם וגו' ויאמר למה זה העליתנו ממצרים היתה תלונה על יצ"מ, אולם גם בזה לא נשתתפו הזקנים, ולא התלוננו רק העם ההמונים: