שמות יא, ז

לא יחרץ כלב לשנו. אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן, וכן (יהושע י כא) לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשנו, לא שנן, (שמו"ב ה כד) אז תחרץ תשתנן, (ישעיה מא טו) למורג חרוץ שנון, (משלי כא ה) מחשבות חרוץ, אדם חריף ושנון, (משלי י ד) ויד חרוצים תעשיר, חריפים, סוחרים שנונים:

אשר יפלה. יבדיל:

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא בְּדִיל דְתִדְעוּן דְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

וּלְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יְהַנְזַק כַּלְבָּא בְּלִשְׁנֵיהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֱנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא מִן בִּגְלַל דְּתִנְדְּעוּן דְּיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרָאֵי וּבֵינֵי יִשְרָאֵל

לא יחרץ כלב לשונו. שיפחידם כמו לא חרץ לבנ"י לאיש את לשונו. והטעם שיהיה נובח או נושך. והנה בארץ לא יחרץ להם כלב לשונו ולבהמתם. ואף כי ישלח מן השמים משחית להכות בכוריהם:

לא יחרץ כלב - המלאך מזיק ומשחית בכורי מצרים, אבל בכורי ישראל אפילו קול ניבוח של מזיקי החיות לא יזיק אותם.

ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו'. והיינו הנס דאע"ג דאמרינן כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר. וא"כ דין היה לצעק בשעת מכת בכורות אפילו הכי ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו:

לא יחרץ כלב לשונו. על דרך הפשט דמה מכת בכורות לכלב ללמד שבשעה שהנזק מצוי לבני אדם הצדיקים נצולים ממנו כענין שכתוב (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך.

וע"ד הקבלה מה שהביא חריצת הכלב אצל מכת בכורות כידוע כי הכלב חיה גשמית לא ישבע לעולם וכן אמר הנביא (ישעיהו נ״ו:י״א) לא ידעו שבעה, והכח המשחית לא ישבע לעולם לאמר הב הב, ובעבור כי הנבלה והטרפה לקו מצד כח המשחית לכך צותה התורה להשליך הטרפה והנבלה לכלבים שנאמר (שמות כ״ב:ל׳) לכלב תשליכון אותו לפי שהכלבים מאותו צד הם וזהו שאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, למדך כי הכלב חרוץ הלשון כענין שכתוב בנחש (קהלת י׳:י״א) ואין יתרון לבעל הלשון. והנה אצילות הכח המשחית יבא אליו מכח מדת הדין המכה כל בכורי מצרים ומדת הדין עצומה היא בחצי הלילה ולפיכך חלה בהם ומתו כל בכוריהם וגלה לך הכתוב כי בחצי משמרה שניה צעקו הכלבים במצרים לפי שבא מלאך המות ביניהם, ובפירוש אמרו רז"ל כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר כלבים שוחקים אליהו בא לעיר, ואמרו עוד בברכות לחלוק משמרות הלילה שהם ג' משמרות, ראשונה חמור נוער רמז למדת החסד ולא נזכר חמור בתורה עד שבא אברהם. משמרה שניה כלבים צועקים היא מדת הדין הרי ששמו בזה רמז לכלבים צועקים, משמרה שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, שמו בזה רמז לפרנסה שהקב"ה מזמין פרנסה לכל בריה באותה שעה, וכן רמז שלמה (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, התינוק הוא כלל העולם, משדי אמו היא האשה המספרת עם בעלה, ואם כן יגיד לך הכתוב כח הנס הגדול כי אותה שעה שהיה הכלב חורץ לשונו אל המצריים לא היה חורץ לכל בני ישראל. והוסיף באור למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, כלומר בין מצרים שהוא מצד הכלב ובין ישראל שהם מצד הש"י המפליא לעשות.

לא יחרץ כלב לשנו מנהג הכלבים לנבוח אחר חצות לפי שהוא משמרתן כדאיתא בברכות שנייה כלבים צועקים ואלו ישכימו ומקלם בידם ולא ינבחו אחריהם.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה וכו'. יש לשאול ולהקשות מאי רבותא היא לא יחרץ כלב. וי"ל לפי שאחז"ל כשמלאך המות בא לעיר כלבים צועקים ובאותה הלילה בא מלאך המות בשביל מכת בכורות ואע"פ כן לא יחרץ כלב לשונו וזו היא רבותא:

לא יחרץ כלב לשונו. שום היזק לא יבא להם ואפי' הכלב לא יחרץ לשונו לצעוק ולנבח בהם כדי להבעיתם כמו (שמואל ב ה׳:כ״ד) אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך אסקריא"ר (écrier, rufen, schreien) בלע':

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו פירוש שמן הראוי היה שינבחו לפי שהמכה היתה במשמרה שניה שהכלבים צועקים לזה אמר עם כל זה לא יחרץ כלב. עוד שהאיש שהולך בחפזון בלילה מנבחים הכלבים אחריו וכל שכן אם מקל בידו וכתיב ומקלכם בידכם. עוד מלאך המות בעיר כלבים צועקים:

ולכל בני ישראל וגו׳. צריך לדעת הכונה בזה, ואם לומר שלא ימות אדם מהם, היה לו לומר בפרוש ״ולא ימות מבני ישראל״ וגו׳.

ואולי שנתכון בסדר הדבור על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא קמא ס:): כלבים צועקים מלאך המות בעיר, לזה אמר ולכל בני ישראל וגו׳, כדי שתדע שלא ימות מהם אדם, שלא יחרץ כלב לשונו שם. הא למדת שלא נראה ביניהם מחבל, והוא אמרו למען תדעון אשר יפלה:

עוד נתכון לרמז לו כי דוקא במקום שיהיו כל בני ישראל, פרוש, כלם יחד יהיו ישראל, ״לא יחרץ כלב״ וגו׳, זה לך האות כי אין זר אתם, אבל אם לא יהיו כלם בני ישראל ויהיה ביניהם איש מצרי, יחרץ כלב לשונו. הא למדת כי יראה שם משחית. והכונה בזה לומר לו כי לא תועיל ערמה לבכורות להמלט, שהגם שיתחבאו הבכורות המצרים בין ישראל לא ימלטו באמצעות זה, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה יח,ב).

לא יחרץ כלב לשונו. דטבע הכלב שחורץ לשונו אם בא איש שלא יכירנו לחצר אדוניו. וגם מיוחד טבע הכלב להכיר איזה דבר רוחני כדאי׳ בב״ק ד״ס ב׳ כלבים בוכים מלה״מ בא לעיר כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר. וא״כ בלא ספק שהכלבים הרגישו כח התגלות השכינה בארץ. והנה היה בכלל ב״י כמה רשעים שיצאו ממצרים כמו שיבואר להלן י״ב כ״ו. וא״כ לא היו ראוים להיות במצרים בשעה זו. וכאשר הלכו היה ראוי לכלבים לחרוץ לשונם עליהם אבל בשביל כבוד ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ולא תקשה הא נזהרו שלא לצאת איש מפתח ביתו. שהרי יבואר להלן י״ב כ״ב שלא הוזהרו אלא זקני ישראל. ולא כל המון:

אשר יפלה ה׳ בין מצרים ובין ישראל. כבר נתבאר כ״פ דבכ״מ דכתיב בין ובין. יש אמצעי בין שתי הקצוות. וכן הפי׳ כאן דמצרים ניגפו לגמרי וישראל הכשרים ראוים היו לאותו נס מצד עצמם. והיו ג״כ רשעים שלא היו ראוים הרי הם אמצעים בין הקצוות. ומכ״מ יהיו ניצולים להיות לצוותא לצדיקים כמו שיבואר. ותדעון בזה שלא יחרץ כלב לשונו לשום אדם. כמה הפלגת ההבדל בין מצרים ובין ישראל החביבים עד אשר אפילו צוותא שלהם יקר בעיני ה׳. משא״כ שאר אוה״ע אפילו מי שלא היה בכור ולא הרגיש גלוי שכינה. אך אם היה רשע כ״כ שראוי היה להפקד במה״ד ניגף על חטאיו או השיג קול חריצת כלבים כאמור. ואמר כאן בלשון למען תדעון בל״ר לא כמו עד כה. לפי שעד כה לא השיגו כל מצרים זה הידיעה כמו פרעה כמש״כ שם. אבל כאן הכירו הכל הבדל מעלת ישראל בעיני ה׳: