שמות יא, ה

עד בכור השבי. (שמות יב כט) למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו, יראתם תבעה עלבונם והביאה פרענות על מצרים:

מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם:

וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האמה נפרע מאלהיה:

וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא דִי בָּתַר רֵיחְיָא וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:

וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבִּיר בּוּכְרָא דְפַרְעה דְּעָתִיד דְּיֵיתִיב עַל כּוּרְסַיָא מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא בִּיצִירְתָּא דִבְמִצְרַיִם דְּמִתְיְלִיד לָהּ כַּד הִיא טַחְנָא אֲחוֹרֵי רֵיחַיָא וְכָל בּוּכְרָא דִבְעִירָא

היושב על כסאו. הראוי לשבת על כסאו אחריו והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם שהכל עבדים לו. והנבזה מהכל בכור השפחה שהוא עבד:

וטעם אשר אחר הרחים. שהוא טוחן. כמו ויהי טוחן בבית האסורים. וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים. כי מלת הגמיאיני השקיני. וזכור ושמור ושוא ושקר לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר על זה בתפלת משה. והנה בכור השפחה. כמו בכור השבי. כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים כאשר הזכיר יוסף כי שמו אותי בבור:

אשר אחר הרחים - ולהלן הוא אומר: עד בכור השבי אשר בבית הבור. שני הפסוקים א' הם, כי בכור השבי הוא אחר הרחיים שהיו מטחינום אותם, כמ"ש: ויהי טוחן בבית האסורים.

מבכור פרעה עד בכור השפחה. מן הנכבד מכלם עד הנקלה מכלם, אבל מבכור פרעה עד בכור השבי הוא מן היותר חוטא בזה עד החוטא פחות מכלם:

בארץ מצרים. חוץ לכרך שהרי ומה תפלה קלה הוצרך לצאת לו דכתיב כצאתי את העיר דבור חמור לא כל שכן ומיהו חוץ לכרך מותר לפי שעדיין לא נבחרה ארץ ישראל לדבור והיו כל הארצות כשרות לדבור ומשנבחרה יצאו ואע"פ שנגלה ליחזקאל בחוצה לארץ שנאמר קום צא אל הבקעה בזכות אבות היה ובמקום טהרה על המים כמו נהר כבר. וכן מצינו ויקם יונה לברוח תרשישה שברח לחוצה לארץ מפני הדבור. וכן עד שלא נבחרה ירושלים היו כל הארצו' כשרות למזבחות משנבחרה יצאו שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך וכו' ועוד קודם שלא נבחר בית עולמים היתה עיר ירושלים ראויה לשכינה משנבחר יצאה שנאמר זאת מנוחתי עדי עד. ועוד קודם שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראויין לעבודה משנבחר יצאו שנאמר ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ועוד קודם שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראויין למלכות משנבחר יצאו שנאמר ויבחר בדוד וגו' וכתיב הלא לכם לדעת וגו':

ומת כל בכור ג"פ בכור בפסוק כנגד בכור לאב ובכור לאם וגדול הבית, ובכור בהמה אינו מהחשבון שהוא צריך לגופה:

ומת כל בכור. בין שהוא בכור האיש בין שהוא בכור האשה, וזהו שאמר דוד ע"ה (שם עח) ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם, וכתיב (שם קה) ראשית לכל אונם, הזכיר על בכור האיש ראשית לכל אונם והזכיר על בכור האשה ראשית אונים באהלי חם, לפי שהאשה נקראת אהל שנאמר (שופטים ו׳:ה׳) הם ומקניהם יעלו ואהליהם.

מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה. הזכיר הגדול במעלה והשפל והפחות שהוא בעבדות הרחים ונענשים גם הם כדי שלא יאמרו יראתם תקפה, ואחר כך במעשה אמר עד בכור השבי והכל אחד.

אבל שמעתי טעם בשנוי לשון כי העבדים היו עובדים ביום עבודת הרחים ובלילה היו מחזירים אותם אל הבור, ועל כן הזכיר כאן בנבואת משה שהיתה ביום בכור השפחה אשר אחר הרחים, כי כן זמן עבודתם ביום ובמעשה שהיה בחצי הלילה הזכיר בכור השבי אשר בבית הבור כי בלילה היו מחזירים אותם לבור.

וכל בכור בהמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה לפי שהיו עובדים אותה וכשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלהיה תחלה וכן דרשו רז"ל כשם שנפרעים מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדין.

כל בכור הן בכור לאב הן בכור לאם.

מבכור פרעה היינו בכור לאב, עד בכור השפחה היינו בכור לאם.

עד בכור השפחה חז״ק על פרש״י שהרי ברוב הפירושים נקט ליה הכא עד בכור השבי. ויש שוקלים דעתו של פרש״י בכור השפחה הוא בכור השבי כי השבויה שפחה היא. עד בכור השפחה ובתשלום המכה הוא אומר עד בכור השבי, אלא כששמעו הבכורים שאמר משה עד בכור השפחה שמחו ואמרו נלך בשבי ולא נמות שהרי בכור השבי הוא פחות מבכור השפחה אמר הקב״ה אני אמרתי עד בכור השפחה חייהם עוד אוסיף להכותם עד בכור השבי. ד״א עד בכור השבי הרי הוא בכלל בכור השפחה, שהרי הנביאים אינן נותנים לב אל המליצות רק אל הטעמים כי מליצת השקיני נא הגמיאיני, שמור וזכור שוא ושקר, לא תחמוד ולא תתאוה טעם אחד הם. ד״א כשאמר משה ומת כל בכור שמחו בכורי השפחה אמרו עכשו לא יהיה חלוק בינינו ובין אדונינו כשראו אדוניהם ששמחו במפלתם אסרו אותם בבור, ובאה עליהם המכה בעודם בבור נמצא בשעת התראה בכור השפחה ובשעת המכה בכור השבי.

אשר אחר הרחים ובתשלום המכה הוא אומר בבית הבור אלא הוא כמו שאמרנו. וי״מ ששני פסוקים הללו אחד הם שהרי בכור השבי הוא ביום אחר הרחים, כמו שמצינו בשמשון ויהי טוחן בבית האסורים ובלילה יכניסום בבור וישימו הרחים על פי הבור הרי לך אחר הרחים כמו בבית הבור.

וכל בכור בהמה פרש״י שהקב״ה נפרע מאומה ואח״כ מאלהיה, חז״ק שהרי בפרשת וארא גבי ונהפכו לדם פרש״י הלקה את יראתם ואח״כ הלקה אותם.

ער בכור השפחה אשר אחר הרחים ובמעשה אמר מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור ומדוע שינה. התשובה שדיבור המכה היה ביום והיה בכור השפחה טוחן ברחים ובלילה נותנים השבויים בבית הבור ולפי שהמכה היתה בלילה אמר שם בכור השבי אשר בבית הבור ובכור השפחה ובכור השבי הכל אחד. פירוש אחר כששמע בכור השפחה המכה שתהיה בהם ברחו כבורח מן הדבר ורדפו אחריהם והשיגו' ונתנו אותם בבית הבור:

ומת כל בכור. ולא אמר ״והרגתי כל״ וגו׳, להיות כי ה׳ ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעלת הרע יצו למשרתיו עושי דברו והם יעשו, לזה לא אמר ״והרגתי״ אלא ״ומת״, פרוש, על ידי שליח. ומעשה ה׳, המה הזכרת הודעת הבכורות זה הוא, וזה גורם כי המשחית ישחיתנו ומת, ומזה יתגלה פרוש אמרו ״והכיתי״ שהוא על ידי שליח.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת לד,א) יהב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות. והנה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל, כי איך תהיה ראית צדיק לרעה, והלא כתיב (משלי כב:ט) ״טוב עין הוא יברך״, גם צין רבי שמעון בן יוחאי זכרונו לברכה (זהר ח״ג ריא,א) לרע עין המזיק בעינו כי הוא חלק רע. אכן אחר ההשקפה בדקדוק אמרם ״יהיב עיניה״, היה לו לומר ״ראה בו בעיניו״, אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות, ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים. לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב,א) כי לעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא לסמא״ל וישחטהו במעמד הצדיקים וכו׳ עד כאן. ודברים אלו אין להם משמעות כי לא יצדק שחיטה למלאך, ולמה שהקדמנו תהיה הכונה כי יסיר ממנו חלק המחיהו, ובהסרת ממנו חלק הטוב זו היא שחיטתו.

עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת ברורי ניצוצי הקדשה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא, כי כשיתכון למול ענף הקדשה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט״ע בלע״ז שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה׳ עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלהים באמרו ״ומת כל בכור״, פרוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות, כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות, והבן הדברים.

ואמרו כל בכור, פרוש, לא שתצא הנפש מהגוף לבד, אלא שגם בחינת נפש תמות – גוף ונפש של קלפת בכור מצרים. ואולי כי בזה לא נתעצם שום גלות עוד כבחינת גלות ושעבוד מצרים, כי אבד כח הקלפה העצום שהוא בחינת בכור:

וראיתי לתת טעם למה לא יצאו ישראל אלא באמצעות מכת בכורות. עוד למה ה׳ הכה אפילו בכור שאינו מצרי, דכתיב (שמות יב:כט) ״בכור השבי״. ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו שקרא ה׳ לישראל (שמות ד:כב) ״בני בכורי״, וכבר הודיעונו רבותינו זכרונם לברכה (זהר חלק ב רסג) כי כל מה שברא ה׳ במדת הטוב גם זה לעמת זה עשה האלהים בבחינת הרע, וכל בחינה ובחינה שיש בקדשה יש כנגדה בקלפה, והקלפה מתאמצת ומתחזקת לאחז בה. ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדשה היתה בחינת בכורה שבקלפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח, עד אשר הרג ה׳ כל שם הבכורה שבקלפת מצרים, בין של מצרים בין של האמות שהיו שם, דכתיב ״עד בכור השבי״ ו״בכור השפחה״ ״וכל בכור בהמה״. וגם בכור ישראל קדש אותם ה׳ כאמרו (במדבר ח:יז) ״כל בכור וגו׳ הקדשתי אותם לי״, כדי שלא תשאר בכורה זולת של קדש אשר הקדיש ה׳. ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדשה, ולזה תכף יצאו בני ישראל. והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדין יש בהם כח לאחז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם – לא נותר בהם עד אחד.

עד בכור השפחה. מקשים כאן, למה נאמר בשימוש המכה (לקמן יב כט) עד בכור השבי שהוא מסתמא פחות מבכור השפחה. וכפי הנראה שלא קשה מידי כי יכול להיות שבשעה שנאמרה נבואה זו עדיין לא היו שבויים במצרים, שהרי נבואה זו נאמרה קודם ר"ח ניסן ובתוך זמן זה נעשו קצתם שבויים ואז לקו גם המה בהכרח, הן כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, הן שהיו שמחים לאידם קודם שנשבו.

דבר אחר, לכך לא הזכיר משה לפני פרעה בכור השבי שלא יקשה פרעה בכור השבי מה פשעו, כי תירוץ שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו מספיק לפרעה וכ"ש תירוץ של שמחים לאידם ויטעה פרעה לומר לא ה' פעל כל זאת מצד העונש, אלא משה רואה באצטגנינות מכה כללית על כל בכורי מצרים.

וי"א שהכל אחד הוא, כי ביום היו נותנים השבוים לטחון ברחים ובלילה נתנום בבור, ונבואת משה היתה ביום ע"כ קראם בכור השפחה אשר אחר הרחים, אבל המכה היתה בלילה כאשר היו בבור על כן קראם בכור השבי.

ומת כל בכור. כל אופני בכורה יש כח רוחני חזק. יותר מפשוט. ובזה מתחזק כח הקדושה או כח הטומאה שעליו:

מבכור פרעה וגו׳. הוא בכור לאב. והוא הנקרא בתהלים ע״ח ראשית אונים באהלי חם. וכתיב מבכר חסר. שפרעה עצמו היה בכור ולא מת. א״כ לא כל בכור פרעה מתו:

עד בכור השפחה. הוא בכור לאם. וע״ז כתיב ויך כל בכור במצרים. וע׳ להלן י״ב כ״ט:

ומת כל בכור. באשר המצריים קדשו בכוריהם לע"ז ואז עשה ה' שפטים באלהי מצרים לכן המית הבכורים, ואמר שיכלול הגדול והקטן מבכור פרעה שהוא הגדול שבכולן עד בכור השפחה, וכבר בארו המפרשים שדרך השפחה לטחון ברחים ביום, ובלילה היו משימין השבוים בבית הבור, לכן בעת נבא משה שהיה ביום, אמר בכור השפחה אשר אחר הרחים, ובפת לקו שהיה בלילה, אמר בכור השבי אשר בבית הבור, ומבואר שלקו בין מי שהוא בכור לאביו כמו בכור פרעה בין מי שהוא בכור לאמו כמו בכור השפחה שהיא מזנה עם כמה אנשים ואביו לא נודע רק אמו:

ט וא"ת והא לא כתיב הכא בכור השבי אלא לקמן גבי מכה כתיב בכור השבי וי"ל הא דנקטיה רש"י הכא שלא תקשה קושיא אדלעיל לפירוש רבותינו שאמרו שאמר משה כחצות שמא יטעו ויאמרו משה בדאי הוא והלא הוא אמר עד בכור השפחה משמע דהפחותי' מבכור השפחה לא היו בכלל וגבי מכה כתיב עד בכור השבי משמע שגם שבויים לקו ושבויים פחותים מבכור השפחה כדפירש"י לקמן ועז"פ בכור השבי למה לקו השבויים וכו' ר"ל זו אינה קושיא שהמצריים יודעין שמשה לא התרה שילקו הבכורים אלא מאותן שמשעבדין את ישראל דהיינו מבכור פרעה עד בכור השפחה אבל השבויים שלא שעבדו את ישראל לא הי' מתרה בהם ומ"מ אינו מוכח בהדיא מדברי משה שאין שבויים בכלל דגם הם בכלל דבכור השפחה פי' הפחותים ובכור השבי גם הוא פחות. ועי"ל דה"פ שמביא ראיה על מה שפי' לעיל שמא יטעו וכו' ואל תאמר היאך שייך שמשה ישנה בשביל שלא יאמרו ל"פ בכור השבי למה לקו וכו' שהרי מן הדין לא היו ראוין ללקות שהרי לא שעבדו בישראל אלא כדי שלא יאמרו ה"נ כן הוא:

י [מהרש"ל] טעם השעבוד לחוד לא יתכן לפי שלא היה שעבוד גמור ומטעם שמחה לחוד לא יתכן לפי שלא היו עושים מעשה לכן צריכים ב' טעמים: