במדבר לג, נב

והורשתם. וגרשתם:

משכיתם. כתרגומו בית סגדתהון, על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפשוט ידים ורגלים, כדכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה:

מסכתם. כתרגומו מתכתהון:

וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵבְדוּן יָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן וְיָת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַתְהוֹן תֵּבְדוּן וְיָת כָּל בָּמַתְהוֹן תְּשֵׁצוּן

וּתְתַרְכוּן יַת כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתִסְפוּן יַת כָּל בֵּית סִגְדֵיהוֹן וְיַת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַוַותְהוֹן תְּסַיְיפוּן וְיַת כָּל בַּמְסֵיהוֹן תְּשֵׁיצוּן

וּתְשֵׁיצִינוּן יַת כָּל דַיָירֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וּתְסוּפוּן יַת כָּל טַעֲוַותְהוֹן וְיַת כָּל צַלְמֵי מַתַּכְוַותְהוֹן תִּתְפַּרְכוּן וְיַת כָּל בַּמְסֵיהוֹן תְּשֵׁיצוּן:

משכיתם. כמו אבן משכית:

במותם. מקומות גבוהים כמו במותי ארץ:

ואבדתם את כל צלמי משכיתם. איתא במדרש זש"ה מלפנו וכו' מלפנו מבהמות ארץ הקב"ה מלמד לנו מפרו של אליהו וכו'. מיד בנה אליהו מזבח וכתיב ויעש תעלה כבית סאתים שמעתי דומיא דחצר המשכן וזהו שאז"ל בכל מקום סאתים כחצר המשכן וכתיב מלאו ארבעה כדים מים ושנו ושלשו והתעלה מלא מים והיאך נתמלאת באלו הכדים אלא שבא אלישע תלמידו ויצק אותו מים על ידו של אליהו ונעשו שתי ידיו כשתי מעיינות ומהם נתמלאת התעלה וזהו שאמר הכתוב הנה פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. ומעוף השמים תחכמנו מהעורבים המכלכלים את אליהו והיו מביאים אצלו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומביתו של יהושפט היו מביאים לו ולא היו רוצי' ליכנס לביתו של אחאב להביא משם מפני ע"ז שהיתה בביתו ונ"ל דהא לא הוי כשטה דתלמוד בפר"ק דחולין דמסיק והעורבים מביאים לו וגו' וא"ר יהודה א"ר מבי טבחי דאחאב:

ואבדתם ב' הכא ואידך ואבדתם את שמם. משכיותם. היינו בית עכו"ם שלהם והמאבד ע"ז צריך לשרש אחריה דכתיב ואבדתם את שמם:

והורשתם וגו׳. והגם שאמר הכתוב בשבעה עממין (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״, כאן מדבר הכתוב חוץ משבעה עממין הנמצאין שם, ולזה דקדק לומר את כל יושבי הארץ לומר אפלו שאינם משבעה עממין.

או אפשר שחוזר על אומה שאין כח בהם להרגם, שישתדלו להורישם ולא יניחו מהם בארץ.

והורשתם. שורש רש משמע דבר וחילופו כמו הרבה שרשים שמשמעם כך. וכאן הפי׳ שתגרשו ותסירום מירושתם. וכך הוא ת״א:

ואבדתם את כל משכיתם. היינו רצפת אבנים. והנה יש מהם מחובר מעיקרו שאינם נאסרים. אבל מכ״מ הזהיר הכתוב לאבדם שלא יהיו ניכרין מקום שעבדו ע״ז. ואחר שתלשן מותרין בהנאה כדאיתא בע״ז דמ״ו דאבני הר שנדלדלו ואין יד אדם תופסת בו אינו נאסר:

ואת כל צלמי מסכתם תאבדו. חזר וכתב מצות אבוד. משום שאין זה האבוד דומה להראשון. שאין האיבוד שם אלא עקירה ממקומם ומכ״מ מותרין בהנאה. משא״כ צלמי מסכתם אסור לגמרי. וגם לא מהני ביטול כדין אשרה דמשה. ואין לזה תקנה אלא באבוד מן העולם:

ואת כל במותם. שאין בהם משום ע״ז. שלא נעבדו אלא שהיה קיבוץ לעובדים ע״ז. מכ״מ. תשמידו. שלא יהא זכר לע״ז בא״י:

ל דאי פירושו לשון ירושה הל"ל וירשתם אי נמי דאי פירושו ירושה לא הל"ל מפניכם דאין מלת מפניכם נופל אירושה:

מ פירוש שרוצה להוכיח דמשכית לשון רצפה כדכתיב בקרא ואבן משכית וגם רוצה להוכיח מה שפירש להשתחוות עליה בפישוט ידים ורגלים מדכתיב להשתחוות עליה וכתיב גבי יוסף להשתחוות לך ארצה דהיינו פישוט ידים ורגלים: