במדבר לג, א

אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטלטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות צא מהם ארבעה עשר, שכלם היו בשנה ראשונה, קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב, טז) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם יג, ב) שלח לך אנשים וגו'. וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו':

אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן

אלה אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרַע דְמִצְרַיִם לְחֵילְוַתְהוֹן כַּד אִתְעֲבִידוּ לְהוֹן נִיסִין עַל יַד משֶׁה וְאַהֲרן

אֵלֶּה מַסְעֵי – אַחֲרֵי נִקְמַת מִדְיָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקב״ה לְמֹשֶׁה ״אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ״ (במדבר ל״א:ב׳), וְאַחֲרֵי שֶׁחִלֵּק אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג וּבָנוּ הֶעָרִים הַנִּזְכָּרוֹת, נָתַן דַּעְתּוֹ לִכְתֹּב הַמַּסָּעוֹת. וְנִתְכַּוֵּן בָּזֶה לְהוֹדִיעַ חֲסָדָיו שֶׁל הַקב״ה עִמָּהֶם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם לְטַלְטְלָם וְלַהֲנִיעָם בַּמִּדְבָּר, לֹא תַּחְשֹׁב שֶׁהָיוּ נָעִים וּמְטֻלְטָלִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם תָּמִיד וְלֹא הָיְתָה לָהֶם מְנוּחָה, אֲבָל בְּכָל הַזְּמַן הַגָּדוֹל לֹא הָלְכוּ אֶלָּא אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם מַסָּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב רַשִׁ״י מִדִּבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן. וְהוֹסִיף הָרַב בְּמוֹרֶה הַנְּבוּכִים (ג נ) תּוֹעֶלֶת בִּידִיעָתָם, לוֹמַר הַצֹּרֶךְ לְהַזְכִּיר הַמַּסָּעִים גָּדוֹל מְאֹד, כִּי הַנִּסִּים וְהָאוֹתוֹת הַנַּעֲשׂוֹת הָיוּ אֲמִתִּיּוֹת לְכָל רוֹאֵיהֶם, אַךְ בֶּעָתִיד יִהְיוּ דְבָרִים בִּשְׁמוּעָה וְיַכְזִיבֵם הַשּׁוֹמֵעַ. וּמֵאוֹתוֹת הַתּוֹרָה וְנִפְלְאוֹתֶיהָ הָעֲצוּמוֹת עֲמִידַת יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וּמְצִיאַת הַמָּן בְּכָל יוֹם, וְהֵם מְקוֹמוֹת רְחוֹקוֹת מִן הַיִּשּׁוּב וְאֵינָן טִבְעִיּוֹת לִבְנֵי אָדָם, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן. וְאָמְרָה הַתּוֹרָה: ״לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם״ (דברים כט ה), וְכָל אֵלֶּה אוֹתוֹת הֵם בְּמַעֲשֵׂה נֵס נִרְאוֹת לָעַיִן. וְכַאֲשֶׁר יָדַע הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כִּי יַעֲבֹר עַל אֵלֶּה הָאוֹתוֹת מַה שֶׁיַּעֲבֹר עַל דִּבְרֵי הַיָּמִים, לֹא יַאֲמִינוּ הַשּׁוֹמְעִים בָּהֶם, וְיַחְשְׁבוּ כִּי עֲמִידָתָם בַּמִּדְבָּר הַזֶּה הָיָה קָרוֹב מִן הַיִּשּׁוּב, מָקוֹם אֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם שָׁם, כְּמוֹ הַמִּדְבָּרוֹת אֲשֶׁר יִשְׁכְּנוּ שָׁם בְּנֵי עֲרָב הַיּוֹם, אוֹ מְקוֹמוֹת אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם חָרִישׁ וְקָצִיר, אוֹ יֵשׁ שָׁם עֲשָׂבִים וּצְמָחִים לְמַאֲכַל בְּנֵי אָדָם, וְשֶׁיִּהְיֶה בַּמְּקוֹמוֹת הָהֵם בּוֹרוֹת מַיִם. עַל כֵּן הִרְחִיק מִלִּבּוֹת בְּנֵי אָדָם הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֵלֶּה וְחִזֵּק אֵלֶּה הָאוֹתוֹת כֻּלָּם בְּזִכְרוֹן הַמַּסָּעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָם הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים וְיֵדְעוּ הָאוֹתוֹת הַגְּדוֹלוֹת אֵיךְ עָמְדוּ בְּנֵי אָדָם בַּמְּקוֹמוֹת הָהֵם אַרְבָּעִים שָׁנָה. כָּל אֵלּוּ דְּבָרָיו. וְהִנֵּה מִכְתַּב הַמַּסָּעוֹת מִצְוַת הַשֵּׁם הִיא מִן הַטְּעָמִים הַנִּזְכָּרִים אוֹ מִזּוּלָתָן, עִנְיָן לֹא נִתְגַּלָּה לָנוּ סוֹדוֹ. כִּי "עַל פִּי ה'" דָּבֵק עִם "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה", לֹא כְּדִבְרֵי ר״א שֶׁאָמַר שֶׁהוּא דָבֵק עִם "לְמַסְעֵיהֶם", שֶׁכְּבָר הוֹדִיעָנוּ זֶה: ״עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ״ (במדבר ט׳:כ׳):

אלה מסעי. כאשר חנו בני ישראל בערבות מואב וישבו שם חדשים עד שבנו הערים הנזכרים ולא זזו משם כי אם אחרי מות אהרן כתב משה כל המסעים:

אלה מסעי - כל מסעות וחניות חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים.

אלה מסעי. רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ:

אלה מסעי מוצאיהם למסעיהם. ובתר הכי הפך וכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם לומר שהכל היה ע"פ ה' בין מסע בין מוצא:

ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה (משלי ד, ז)

שלמה המלך ע"ה למד דעת את העם בכתוב הזה (משלי ד) שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר החכמות, ואמר בראשית שאר החכמות קנה חכמת התורה, זהו שאמר ראשית חכמה וגו' ובכל קנינך קנה בינה, אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה, כדי שיבין דבר, מתוך דבר כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה, ולפי שהבינה שלמות החכמות על כן אמר שיתן את כל הון ביתו בבינה, זהו ובכל קנינך קנה בינה, כלומר אף כי תתן עליה כל ממונך קנה אותה, כי היא העושר האמתי. וכן החכמה צוחת ואומרת (שם ח) עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה, והוצרך שלמה המלך ע"ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו, לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף. וכן אמר דוד ע"ה (תהילים י״ב:ז׳) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, באור זה כי שאר החכמות כלן הן כסף, אבל אינו כסף צרוף לפי שיש בהן סיג ותערובות ואפשר שיביאו האדם לידי הפסד אמונה, אבל תורתנו היא מבלי סיג כמו כסף צרוף של אדון הארץ שעושה ממנו כלי למאכלו או למשתהו ואין בו סיג ותערובת כלל. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ראשית חכמה קנה חכמה, שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו, כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע, כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע"ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס, ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה, או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד, וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות, והוא שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה, הוא שכתוב (במדבר כ׳:ה׳) לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולא היה שם מים כלל, הוא שכתוב(דברים ח׳:ט״ו) וצמאון אשר אין מים (במדבר כ׳:ה׳) ומים אין לשתות, ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, ומזה אמר הכתוב (ירמיהו ב׳:ו׳) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כלומר שאין בטבע האדם שיחיה שם. וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בספורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס על פי הענין ועל ידי שני הגואלים משה ואהרן. וזהו שכתוב.

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

אלה מסעי כל מקום שנאמר בו אלה פסל את הראשונים דוקא אלה הם המסעות אבל עטרות ודיבון וכל הכתובים למעלה הם העיירות שכבשו אבל אינן מקומן של המסעות.

ואלה מסעי. נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן נחי"ת לשון נוטריקון ר"א או' נסים עשית להם חיים נתת להם. ים סוף קרעת להם. תורה נתת להם. ר' יהושע אומר נפלאות עשית להם. חירות נתת להם. ידך הושע להם. תלוי ראש נתת להם ביד משה ואהרן. כצאן מה הוא כצאן מה צאן אין מכניסין אותו לצל קורה אף ישראל כשהיו במדבר לא נכנסו לצל קורה מ' שנה. מה הצאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר כך היו יש' מ' שנה במדבר וניזונין בלא אוצרות ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם נוסעין לאחריהם לקיים מה שנא' נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן:

אלה מסעי בני ישראל…למסעיהם על פי ה'. שהיו על פי ה' [כדכתי' "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"]:

הטעם שכתבה התורה המסעות לפי שלא נחשוב שהיו נעים ונדים מ' שנה ממסע למסע ולא היתה להם מנוחה שאין כאן אלא מ"ב מסעות צא מהם י"ד שכולן היו בשנה הראשונה קודם גזירה משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה שמשם נשתלחו מרגלים שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות וגו' שלח לך אנשים וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה והוא מדבר פארן ועוד צא מהם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן בשנת המ' הרי כ"ב מסעות נמצא שכל ל"ח שנה לא נסעו אלא כ' מסעות ול"ח שנה אלו חצים היה להם מנוחה בקדש שנאמ' ותשבו בקדש ימים רבים ובסדר עולם י"ט שנה עמדו בקדש וזהו ימים רבים כימים אשר ישבתם בשאר מסעות שהיו י"ט שנה אחרים א"כ כל טלטולן במדבר לא היו אלא י"ט שנה ועשו בהן י"ט מסעות. ועוד צורך לזכור המסעים גדול מאד כי הנסים והאותות שנעשות הם אמיתיו' לכל רואיהם אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע ומנפלאות התורה העצומות עמידת ישראל במדבר מ' שנה ומן בכל יום והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ואמר לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם והשומעים לדורות הבאים יחשבו שהמדבר שעמדו בו מ' שנה הוא כשאר המדברות שהם קרובים מן הישוב כמדברות ששוכנים בהם הערביים שאפשר לאדם לחרוש ולזרוע בהן ולהיותו נזון באילנות ועשבים אשר שם או אולי יאמרו שהיו שם בארות מים רבים וכדי לעקר שורש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב שהיו נסים גדולים באה חכמת התורה והודיע לנו שהמדבר ההוא לא היה כשאר המדברות שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ולא היה קרוב מן הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה הוא שכתוב לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון וצמאון אשר אין מים ומים אין לשתות ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום א' כ"ש עם כובד אנשים וטף שעמדו שם מ' שנה ומזה אמר ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם לומר שאין בטבע האדם שיחיה שם וכדי לחזק אמונה זו הזכירם בשמם לשיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור שהיו יודעים קצת המקומות שאין בטבע האדם לחיות שם וג"כ לדורות הבאים. ועוד תועלת אחר בספור המסעות שהנביאים אמרו שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה ויצאו ישראל המדבר ונעבור במקומות האלה והקב"ה ינהלם ויכלכל' שם כמו שעשה לישראל ז"ש והוצאתים אל מדבר העמים ולכן כתב שני פעמים מוצאיהם ויכתוב משה את מוצאיהם וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם שהא' הוא יציאת ישראל ממצרים והב' יציאתינו מזה הגלות וי"א שהוזכרו המסעות שכשיעבור שם אחד ממנו יודה ויברך לשי"ת כמו שאמרו הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל יברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ובמדרש מה זכו ליכתב בתורה כל המסעות הללו על שקבלו את ישראל ועתיד הקב"ה ליתן להם שכר שנאמר ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה ומה מדבר ע"י שקבל את ישראל כך המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו על אחת כמה וכמה את מוצא שעתיד המדבר להיות ישוב והישוב להיות מדבר הישוב מדבר שנאמר ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה המדבר ישוב שנא' אשים מדבר לאגם מים וכתיב אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן ע"כ:

אלה מסעי וגו׳. רז״ל (בראשית רבה יב,ג) אמרו: כל מקום שנאמר ״אלה״ פסל הקודמים, ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכון הכתוב לפסלם. והיה נראה כי נתכון לפסל כל מסעות זולתם שישנם בעולם, הגם שלא הזכרו. אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח, ולואי שלא היו בעולם, כי רבם היו ליסורין של עון המרגלים. גם הקודמים היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו, דכתיב (שמות י״ג:י״ז) ״ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים״. הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל. גם אמרו רז״ל (ילקוט יתרו רעג) וזה לשונם: ״וכל נתיבותיה שלום״ – בקש הקדוש ברוך הוא לתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים, והיו חולקין אלו עם אלו וכו׳, מה כתיב ״ויסעו מסכות ויחנו באיתם״, היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו׳, עד כאן. וכפרוש זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסל כל זולתם.

ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה שתי הדרגות: א׳ הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים, ב׳ המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה׳ עשות זולת מה שעשו בשתי שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכון ה׳ במאמר אלה לפסלם. וזה שעור הכתוב אלה מסעי וגו׳, פרוש, האמורים בסמוך הם המסעות הראויים והצריכין, וכל זולתם פסולין הם, שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים.

עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות, ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה (מדרש רבה כאן) שאמרו משל למלך וכו׳ כאן ישננו כאן וכו׳, עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות, לא במסעות. גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבע להם שכר לעתיד לבא, דכתיב (ישעיהו לה:א) ״יששום מדבר״ וגו׳, לפי זה היה ראוי למנות החניות.

אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוהר חלק ב קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדשה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה׳ להוציא בלעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר שתים עשרה שעות, שהוא כפי מה שצריך לברור הניצוצות שישנם במקום ההוא. וברור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדשה השלמה ובסוד שלמות מחברת הכללות ומחברת הפרטות: קדשה השלמה היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ששים רבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו בסוד ״משה עמו״ (ישעיהו סג:יא), כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ששים רבוא שהיו שם, ונסתיעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה, ושברו מלתעות עול ובררו ברור עצום.

וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקדש, לא בזמן החניה שעדין לא נעשה עמו דבר. והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי – אלה פסל כל המסעות שבעולם, שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו. והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בברורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה. ואמר הכתוב עצמו טעם עלוי מסעות אלה לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור, ובזה היו נשמותם ראויים לברר ניצוצי הקדשה בכל המקום אשר יבואו שמה. ועוד לצבאותם שהיא שלמות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ששים רבוא, ופחות ממספר זה אינו בגדר השלמות.

ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע״א, מכילתא יתרו) כי לסבה זו לא נתן ה׳ התורה לראשונים, שלא היה בהם שלמות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות. גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם. הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם אמר ״ביד משה ואהרן״, משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומיחד אליה כל הענפים כידוע בסוד הקרבן:

אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם. לפי מה שפרשנו כי תבת ״אלה״ הגידה על המסעות המבחרים ופסלה מסעות הגרועים, סמך הכתוב למאמר ״אלה״ מאמר אשר יצאו וגו׳ לצבאתם, להעירך כי המבחרים הם אותם שקדמו למרגלים, שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם. פרוש, הצבאות עצמן, שיצאו לשלל מסעות שהיו מזמן המרגלים, שלא היו לצבאותם, שנגזרה גזרה למות במדבר, ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים. ואמרו ביד משה ואהרן, פרוש, המסעות היו בידם, דכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר ט:כ): ״ועל פי ה׳ יסעו״ וגו׳ ״על פי ה׳ ביד משה״, וסמך עמו אהרן שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם, לזה שתפו עם משה.

אלה מסעי בני ישראל. לפי שמשה אמר למעלה אל בני גד ובני ראובן ויניעם במדבר ארבעים שנה, סלקא דעתך אמינא שהיו נדים ונעים כשוכב בראש חבל לא שקטו ולא נחו כל ארבעים שנה, על כן אמר אלה מסעי לומר לך שבארבעים שנה לא הניעם כי אם מ"ב תנועות ובזה מיושב מה שנאמר אלה מסעי ולא אמר אלה החניות אשר חנו כדרך שנאמר ויסעו ויחנו, אלא שבא לפרש מאמר ויניעם במדבר כי התנועה היינו המסעות, וטעם לסיפור כל המסעות כתב רש"י להודיע חסדי המקום כו'. והרב המורה נתן טעם אחר. וכן במהרי"א נתן כמה טעמים ואין להאריך בהם.

אלה מסעי וגו׳. אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו. הוא משום שהיו המסעות נחלקים. ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לא״י. והי׳ התכלית. המסע כדי להתקרב לא״י מקדש ברנע שהיה מעשה מרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום מטעם שביארנו בפ׳ שלח ובפ׳ דברים. וא״כ היו מסעות אלו התכלית היציאה ממקום למקום. ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לא״י לכנוס ולירש. חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לא״י. ע״כ כתב כאן ג׳ פעמים אלה מסעי וגו׳ לצבאותם היינו לתכליתם כמו שביארנו בס׳ שמות י״ב נ״א. זהו חלק הראשון. וזה היה ראוי להכתב בספר:

אלה מסעי בני ישראל. כבר בארתי בארצות השלום (דרוש ב') שהטעם מה שהניע הקב"ה את ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם לא"י תיכף, הוא כי יען שבמצרים השקעו מאד בטומאת מצרים ולא יכלו להטהר ממנה כמו שנראה ממה ששבו לסורם כמה פעמים במדבר, וע"כ הניעם במדבר ארבעים שנה וסבלו כמה תלאות ונבחנו בכמה בחינות ונצרפי צירוף אחר צירוף עד שהטהרו והחליפו שמלותיהם הצואים ולבשו בגדי קדש מדות הטהרה והקדושה כמ"ש אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר למען תדעון כי אני ה' אלהיכם. ונהג ה' עמהם כאשר יסדר הרופא לאיש אשר הוא דר תחת קו המשוה באזור החם ורוצה להעתיק מגורתו אל קצה צפון באזור הקר וראה הרופא שאם יעתיק עצמו פתאום מקצה אל הקצה יחלה וימות, ויסדר לו סדר מהלכו ומסעו אל מחוז החפץ, להטות את דרכו מן החום הבוער אל הקרח הנורא בדרך סבובי, באופן שיעתיק טבעו ותכונתו ממדרגה למדרגה. וצוהו כמה יתעכב בכל מסע לפי התרחק המדינה מקו המשוה ולפי תכונת גופו כאשר ישער בחכמתו, עד שיורגל אחד אחד עם האויר הקר ולא יזיקנו. וזה הענין בעצמו היה הסבה למסעות האלה. ועז"א אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים. והלא היל"ל אלה מסעי ב"י אשר נסעו לארץ ישראל, שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו לא ממה שממנו, רק ר"ל שנסיעות האלה לא נוכל ליחסם אל מה שאליו שהיה כדי לכנס לא"י, שהיו יכולים לכנס לא"י בלעדי המסעות האלה, כמ"ש אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, כמו שלא ניחס הסבובים והעכובים שיעשה הנוסע הנ"ל מאזור התם אל אזור הקר להליכה אל אזור הקר רק לנסיעה מאזור החם כי זה המכריחו לסבובים אלה, ובכ"מ שיתעכב שם נאמר שעשה יציאה והעתק מהאזור החם במה שהעתק טבעו אל הפכו, כן היה באלה מסעי בני ישראל שבכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים, ר"ל שהעתיקו א"ע מגלולי מצרים, וז"ש אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ע"י המסעות האלה מארץ מצרים. ויען שיש הבדל בין מסעות כאלה המתיחסים אל הרופא שעל פיו יסע ויחנה לבין מסע אחרת שיתיחס אל האדם עצמו שיבחר הדרך הקרוב אל מחוז החפץ, לז"א כי המסעות האלה היו עפ"י ה' רופא הנפשות אשר סדר את המסעות האלה ביד משה ואהרן ועז"א:

א ר"ל דפארן היה מישור גדול ומקום היה בו שנקרא רתמה שמע מינה דגזירת מרגלים היה ברתמה:

ב שלא היתה הגזירה כי אם ל"ח שנה כמו שפירש"י בפרשת ואלה הדברים ואם תאמר והלא מרתמה עד הר ההר לא היו אלא י"ט מסעות ואם כן לא יהיו אלא מ"א מסעות ולעיל פירש"י מ"ב מסעות עיין לעיל בפרשת חקת בפירש"י שבע מסעות ממוסרה עד הר ההר:

ג ר"ל דלכך נכתבו המסעות:

ד ר"ל כאן היית ישן כו' כך הקדוש ברוך הוא מונה כל המסעות כלומר דבר זה עשיתם במסע פלוני וזה אירע לכם במסע פלוני:

ה לשון מיקר שכן דרך החולים שנוח להם כשמקררין אותן:

אלה מסעי בני ישראל וגו' עד וידבר ה' אל משה בערבות מואב. ויש לשאול בפסוקי' האלה שאלות:

השאלה הא' מה צורך היה בספור המסעות האלה במקום הזה והלא כבר נכתבו בתורה כל אחד במקומו ומה התועלת בזכרונם כלם יחד ואם משה עשה זה בעצמו או במצו' השם:

השאלה הב' אחרי שאמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים למה חזר לומ' שנית ואלה מסעיהם למוצאיהם:

השאלה הג' אם היה שנזכרו כאן המסעות שנסעו משיצאו ממצרים למה נזכרו מסעות שלא זכרה התורה במקומם וחסרו שמה כמו דפקה ואלוש וצלמונה ופונון:

השאלה הד' באמרו ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה וחזר לומר אח"כ ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף ואם הם יצאו מן הים למדבר איך חזרו לים:

השאלה הה' במה שאמר ויחנו ברפידי' ולא היה שם מים לעם לשתות ולמה לא זכר גם כן איך ואנה ירד להם המן והשלו שג"כ לא היה מים לעם:

השאלה הו' איך אמר שמת אהרן בשנת המ' ושהיה בן קכ"ג במותו שהיה א"כ זקן ממשה שלש שנים והם מאמרי' סותרי' כי אם היה הדבר כן איך מתו שניהם בשנת המ' אחד בחדש אב ואחד בחדש אדר כי היה ראוי שימותו שניהם בחדש אחד:

השאלה הז' באמרו וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל ולא זכר הכתוב מה היה הנמשך משמועתו כי ביאת בני ישראל בארץ כנען לא היה דבר חדש שאז הגיעה אליו שמועתו:

השאלה הח' באמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו וחזר לומר שנית ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב והוא מאמר כפול:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

אלה מסעי בני ישראל עד וידבר ה' אל משה בערבות מואב. מפני שנאמר למשה אדונינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף על עמך. ידע שתהיה מיתתו סמוכה וקרובה לנקמת מדין ולכן אחרי שנעשתה הנקמה וחלוק שללה וניתנו ארצות סיחון לראובן וגד ששאלו אותם לאחוזה מפני רוב המקנה שהיה להם ממה שבא ממלחמת מדין. ראה לכתוב את מסעי בני ישראל אשר הלכו במדבר משיצאו ממצרים ער שעברו את הירדן לרשת את הארץ הקדושה. וחשב הראב"ע שעשה זה משה מעצמו וכי מה שאמר הכתוב כאן ע"פ ה' היה דבק עם מה שאמר למסעיהם ואין הדבר כן כי כבר נכתב בתורה שעל פי ה' יחנו ועל פיו יסעו. אבל יאמר הכתוב כאן אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים צבא גדול וחיל רב ביד משה ואהרן שהיו מנהיגים אותם. והעיד הכתוב שכתוב משה המסעות האלה על פי ה' ר"ל מוצאיהם ויציאתם על פי ה' ומצותו. והנה ראה יתב' לצוות משה עתה שיכתוב המסעות האלה מפני תועלות שהיו בכתיבתם. הא' להודיע חסדיו של הקב"ה עם ישראל. שאע"פ שגזר לטלטלם ולהניעם במדבר לא היו נעים ומטולטלי' כל היום ממקום למקום תמיד מבלי מנוחה כי בכל הזמן הגדול ההוא לא עשו אלא מ"ב מסעות כמ"ש רש"י ממדרשו של רבי משה הדרשן ועל זה נאמר (דברים כ' ח') ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שהם י"ט שנה שעמדו שם כמו שנזכר בסדר עולם כי בקדש ישבו כל כך זמן כמו בכל שאר המסעות. והב' שלא יחשבו האנשים שהיה המדבר ההוא שהלכו בו ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות הקרובים מן הישוב וכמדברות היושבים והשוכנים היום הזה הערביי' בני קדר שזורעים וקוצרי' בהם ויתקיימו בהם אילנות ועשבי' ומעיינות מים במקומות הרבה אין הדבר כן כי המדבר ההוא שהלכו בו ישראל היה גדול ונורא מאד נחש שרף ועקרב וצמאון. ואמר לא מקום זרע ותאנה וגו' אשר אין שם מים. וכדי לישב אמתת זה בלבבות זכר אותם המקומות מהמדבר בשמן כדי שכל אדם בעיניו יראה ובאזניו ישמע רוע הארץ ההיא וחסרונה. וכבר העיר הרב המורה על הטעם הזה. הג' שהוא להודיע שהיתה הארץ ההיא בלתי מקבלת הישוב כי לא היה אפשר כפי הטבע שישב שם אפילו שעה תרבות אנשים כל שכן עם כבד אנשים ונשים וטף. וכמו שאמר (ירמיה ט"ז ט') ארץ מלחה ולא תשב ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ולכך האריך הכתוב בספור המסעות שעשו והזכירם בשמם לדעת ענין הארץ וזרותה ושהלכו בה ישראל לא בדרך המנהג הטבעי אלא על דרך הפלא ושהיו הולכים על פי הענן מתענגים ושמחים בהליכתם ולא נבוכים בארץ. והג' שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז' ט') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם. ואפשר לומר שעל הדמוי הזה אמר הכתוב כאן ואלה מסעיהם למוצאיהם רוצה לומר מהגלות האחרון הזה. או אמר למוצאיהם על הבנים היוצאים מחלצי אבותיהם וכמו ששם פעם אחת במרה ובפעם במתקה כן יהיה בגלות הזה במדבר העמים והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. ואין להקשות ממה שנשתנו כאן השמות כי יש לעיר אחת שמות מתחלפים כאלו תאמר אלימה שהוא עציון גבר. ואולי שבני ישראל שנו שמות המקומות ההם. גם בתורה לא נזכרו מקומות הרבה שחנו בהם ונסעו מהם לפי שלא נעשה בהם דבר רשום. וכאן הזכיר המסעות כלם. ולזה נזכרו כאן מקומות שלא נזכרו שם. והקרוב אלי שאלה המסעות שזכרה התורה כאן ולא נזכרו שמה חנו בהם ישראל ימים מועטים יום או יומים שהרי מחצרות עד בואם אל מדבר צין היא קדש ששלחו משם מרגלי' בימי בכורי ענבים לא היה אלא זמן קצר משני חדשים כי הנה בעשרים באייר נסעו ממדבר סיני ובקברות התאוה אכלו את הבשר חדש ימים ובחצרות לא נסעו עד האסף מרים והוא ר"ח תמוז ומאז ימי בכורי ענבים פחות משני חדשים נסעו י"ט מסעות עד קדש וישבו שם ימים רבים הנה אם כן קצר הכתוב ולא זכר שם אותם המסעות שהיו לימים מועטים והותרה השאלה הג'. גם כי עלמון ודבלתימה כולל מסעות הרבה למתנה ונחליאל ואשד הנחלים ובמות והם כלם כנגד הר העברים ולכך קצר בהם הכתוב והתחיל לספר מיציאת מצרים שהוא ט"ו בניסן ממחרת בהיות המצריים מקברים בכוריהם ופסילי אלהיהם וישראל עושה חיל ביד רמה ומפני שארך הספור חזר לומר ויסעו שנית וכן נאמר שאחרי שאמר וישב על פי החירות שרומז אל עם ישראל שישב שם או ירמוז אל הענן ששכן שם ולכך זכרו בלשון יחיד אמר ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה מסכים למה שכתוב בספור. ואמנם מה שחזר לומר ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף בא להודיע שחזרו לאותו צד הים שנכנסו בו וזה דבר שלא נזכר במקומו. ונראה שישראל באו לים ובאו ליבשה והמצרים הלכו אחריהם בים ושם נטבעו וזה כדי לראות מה נעשה מהמצרי' שבו אל שפת הים וראו אותם שנטבעו בים והשליכם הים אל היבשה פגרים מתים ושללו שם כל אשר להם ועל זה נאמר בספור ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים שזהו בהעברת הים ואמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כי אז ראו זה כשחזרו על צד הים ולא נתפרש שם וביארו הכתוב כאן והותרה השאלה הד'. ואמרו ויחנו במדבר סין אינו סיני שהרי חזר לומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. אבל מדבר סין הוא מקום בין אלים ובין סיני כמו שכתב בסדר ויהי בשלח. והנה אמר ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות לא להגיד הנס שנעשה להם שם מהמים כי הנה לא זכר נס המן ולא נס מי מרה אבל בעבור שברפידים נסו את השם לומר היש ה' בקרבנו אם אין ונקרא המקום מפני זה מסה ומריבה ובעבורו בא עליהם שם עמלק לכן זכר כל זה בדרך קצרה מחסרון המים שממנו נמשך מה שנמשך והותרה השאלה הה'. והנה אמר בהר ההר בקצה ארץ אדום מפני ששני מקומות היו נקראים הר ההר כמו שיתבאר בקרוב ואמר ויעל שם אהרן ע"פ ה' להגיד שלא מת אהרן מפאת חול שקרה לו אלא שצוהו יתברך שיעלה בהר וימות שם והיה זה ביום הראשון לחדש החמישי הוא חדש אב בשנת הארבעים להגיד שחי מרע"ה אחריו שבעה חדשים כי שניהם מתו בשנת המ' אך אהרן מת בחדש הה' ומשה מת בחדש הי"ב הוא חדש אדר כמו שיתבאר בספר יהושע שעברו הירדן בעשור לחדש הראשון הוצא מהם ג' ימים של הכנת הצדה ושלשים ימים לאבלו של משה נמצאו כלים בז' באדר שאז מת מרע"ה נמצא שמת אחר אהרן ז' חדשים בלבד והנה משה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה ואהרן היה אז בן פ"ג נמצאת למד שאהרן נולד קודם משה ג' שנים אבל לא היו שנים שלמים ולכך היה אהרן בן קכ"ג שנה והיה משה בן ק"כ שנה. אבל היו שנות משה שלמים כמ"ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום נולדתי והיום אני מת ושנות אהרן לא היו שלמים האמנם מתו שניהם בחדש אחד גם מרים בחדש ההוא מתה וכן אמר הנביא (זכריה י"א ח') ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. ואמנם אמרו וישמע הכנעני י"מ שנאמ' זה אל מ"ש בסדר שלח לך וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה. וחז"ל פירשו וישמע הכנעני ששמע מיתת אהרן ושנסתלקו במותו ענני כבוד מעל ישראל ויאמר בלבו עת להכות בהם. וי"מ שנכתב הכתוב הזה להודיע שהנגב הוא מארץ כנען ולא מארץ אדום. והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב מיתת אהרן ושהיה האבל כ"כ גדול לישראל עד שבא' השמועה לכנעני שהיה יושב בנגב באופן שהוצרכו ישראל לנסוע משם מהרה מפחדו וזהו ויסעו מהר ההר ובמקומות ההם והדרך ההוא סביב ארץ אדום קצר נפש העם בדרך וידברו באלהים ובמשה וישלח בם צפעונים ועשה משה נחש הנחושת והיו מוליכין אותו על הנס בכל הדרך ובנחותם בצלמונה ובפונון לא סר עד שחנו באובות וכמ"ש הרמב"ן וכאלו אומר מחטאת העם שלא נתנו לב למיתת אהרן ולא לאבלו של משה עליו ולא לכנעני שהיה שומע ויודע ענין ישראל וביאתם וידברו באלהים ובמשה. והותרו השאלות הו' והז'. ואמנם אמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו הוא מקום מישור ומגדל ערבי נחל לפני מואב על יד הירדן גם קרוב ליריחו ולפי שהוא מחוז גדול הוצרך לפרש באיזה מקום מהמחוז ההוא היתה תחנותם והוא אמרו ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ופי' אבל הוא מישור. ובית הישימות הוא הנהר הנשקף על פני הישימון. הנה התבאר שבראשונה זכר המחוז בכללות ואחר כך זכר מקום תחנותם באותו מחוז בפרט. וחז"ל אמרו שהיו י"ב מילין וכיון הכתוב בזה עוד להודיע שהירדן הזה מגבול ארץ כנען ולא מגבול ארץ סיחון ועוג ושחניית ישראל האחרון היתה באבל כי שם התאבלו על מות משה איש האלהים והותרה השאלה הח':