במדבר ל, א

ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו:

וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה

וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל מַה דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. לְפִי שֶׁעַד כָּאן דְּבָרָיו שֶׁל מָקוֹם, וּפָרָשַׁת נְדָרִים מַתְחֶלֶת בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה - הוּצְרַךְ לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, לוֹמַר שֶׁחָזַר בָּהּ מֹשֶׁה וְאָמַר הַפָּרָשָׁה זוֹ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם לֹא כֵן יֵשׁ בְּמַשְׁמַע שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם זוֹ אֶלָּא בְּפָרָשַׁת נְדָרִים הִתְחִיל דְּבָרָיו, לְשׁוֹן רַשִׁ״י. וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כ״א כ״ד) בְּסוֹף פָּרָשַׁת הַמּוּמִין, וְאָמַר בְּסוֹף פָּרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שם כ״ג מ״ד). אֲבָל כְּפִי פְּשׁוּטוֹ בָּא הַכָּתוּב לוֹמַר כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרָשָׁה הַזּוֹ בְּתוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת, לֹא יִחֵד בָּהּ אַהֲרֹן וּבָנָיו כַּאֲשֶׁר הוּא בַּפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֶלָּא אָמַר אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּיו כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, בֵּין בְּדִין שְׁבִיתַת הַמְּלָאכָה בֵּין בִּתְמִידִין וּמוּסָפִין וּבִנְדָרִים וּנְדָבוֹת, כִּי כֵן נֶאֱמַר לוֹ ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ״ח ב'). וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוָה לְאַחַר בִּיאָתָם לָאָרֶץ, וְהִיא אַזְהָרָה לְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם שֶׁיִּשְׁמְרוּ בְּמוֹעֲדָם הַתְּמִידִין וְהַמּוּסָפִין וְיַקְרִיבוּ הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת. וְעוֹד כִּי עִקַּר הַמִּצְוָה לִהְיוֹת הַיָּמִים נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים לִשְׁבּוֹת בָּהֶם מִכָּל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה. וְהַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שָׁוָה עִם פָּרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ויקרא כ״ג:ב׳). שָׁם נֶאֱמַר בַּתְּחִלָּה ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״, וּבַסּוֹף ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּבְכָאן כָּכָה, בַּתְּחִלָּה ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״, וּבַסּוֹף ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'״. וְלֹא הִזְכִּיר "מוֹעֲדֵי ה'" בַּעֲבוּר שֶׁהוּזְכְּרוּ בְּכָאן בַּפָּרָשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁאֵינָן בְּמוֹעֲדֵי ה', כְּגוֹן תְּמִידֵי הַחוֹל וּמוּסְפֵי הַשַּׁבָּת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְהַמִּדְרָשׁ שֶׁדָּרַשׁ בּוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַכָּתוּב צָרִיךְ לוֹמַר בְּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ ה', וְאֵין הַדֶּרֶךְ בַּתּוֹרָה שֶׁיֹּאמַר כֵּן בְּכָל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה. וּלְכָךְ יִדְרְשׁוּ בְּ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - הִזְהִיר אַהֲרֹן עַל יְדֵי הַבָּנִים, וְאֶת הַבָּנִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת יִשְׂרָאֵל זֶה עַל יְדֵי זֶה (תו״כ אמור פרק ג יב). וּבְפָרָשַׁת הַמּוֹעֲדִים עָשׂוּ מִדְרָשִׁים רַבִּים, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הִלְכוֹת הַפֶּסַח בַּפֶּסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת הֶחָג בֶּחָג; בַּלָּשׁוֹן שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ בּוֹ הוּא אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּעִנְיָן אֶחָד. ר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית עִמָּהֶם. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשַׁת נְדָרִים עִמָּהֶם. רַבִּי אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא עַל הַפֶּסַח וְעַל הַתָּמִיד שֶׁיִּדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ״בְּמוֹעֲדוֹ״, וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר לֹא לָמַדְנוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם״. לָעֹמֶר וְלַקָּרֵב עִמּוֹ, לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלַקָּרֵב עִמָּהֶם לֹא שָׁמַעְנוּ, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - קָבַע מוֹעֵד לְכֻלָּם. עַד כָּאן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (אמור פרק יז יב יג). וְאֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל שֶׁאָמַר לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, הוּא מִדְרָשׁוֹ שֶׁל בֶּן עַזַּאי שֶׁאָמַר: מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשַׁת נְדָרִים עִמָּהֶם, לוֹמַר שֶׁאֵין דִּין הַמּוֹעֲדוֹת כְּדִין פָּרָשַׁת הַנְּדָרִים שֶׁנֶּאֶמְרָה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לוֹמַר שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר אֶת הַנֶּדֶר וְכֵן שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, אֲבָל הַמּוֹעֲדוֹת צְרִיכִין קִדּוּשׁ בֵּית דִּין מִשְּׁלֹשָׁה מֻמְחִין, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּבָבָא בַּתְרָא (קכא), דָּרַשׁ בֶּן עַזַּאי הַחִלּוּק הַזֶּה שֶׁבֵּינֵיהֶם מִמִּעוּט מוֹעֲדֵי ה', וּדְרָשׁוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִן הַכָּתוּב הַיָּתֵר הַזֶּה שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לְהַפְסִיק עִנְיַן הַמּוֹעֲדוֹת מֵעִנְיַן הַנְּדָרִים, שְׁנֵיהֶם אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד וּמַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְהוּ. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי אֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לוֹמַר, שֶׁאִם הִשְׁלִים פָּרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת בְּ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם״, וְיַתְחִיל ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״, הָיָה בְּאֶפְשָׁר שֶׁיַּחְזִיר הַכָּתוּב לְמַעְלָה, לוֹמַר שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״ בַּתְּמִידִין וּבַמּוּסָפִין הַנִּזְכָּרִים, וְלֹא יִהְיֶה ״אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״ נִדְרָשׁ לְפָנָיו עַל פָּרָשַׁת הַנְּדָרִים. וּלְפִיכָךְ הִפְסִיק וְסִיֵּם בְּפָרָשָׁה שֶׁל מוֹעֲדוֹת ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה״, וְהִתְחִיל בְּפָרָשַׁת הַנְּדָרִים שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״. וְזֶהוּ הָאֱמֶת, שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁ ״לְהַפְסִיק הָעִנְיָן״ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בְּסִפְרָא וּבְסִפְרֵי. וּכְבָר הִזְכִּיר רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״א:י״ז) מַה שֶׁאָמְרוּ שָׁם בְּסִפְרֵי (מטות לא מה): ״הִרְגוּ״ - לָמָּה נֶאֱמַר? לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. שֶׁאִם קוֹרֵא אֲנִי ״הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר... וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים״ - אֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה עִנְיָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, לְכָךְ נֶאֱמַר ״הִרְגוּ״ לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים:

ככל אשר וגו׳ את משה. ולא הספיק לומר ״אותו״ ומובן שעל משה הוא אומר, להעירך שהוא מאמר בפני עצמו שהם דברי התורה שמעידה ואומרת שהמאמר ממנו אליהם היה ככל אשר צוה ה׳ את משה, מה שלא היה נשמע אם היה אומר ״אותו״ שאז היה נשמע שהוא גמר מאמר ״ויאמר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ אותו״, ועדין אני אומר שהוא חשב כן ומי יאמר שלא טעה בדבריו ולא שנה בהסח הדעת.

חסלת פרשת פינחס

ויאמר משה אל ב״י וגו׳. הלכות מועדים הי׳ משה רבינו מפרש לכל ישראל. יותר מכל פרשיות שבתורה הן המרומז בשנוים הנפלאים. אשר בכל מוסף בלשון אחר. ובל״ס לא דבר ריק הוא. או עפ״י סודות התורה. או הנלמד ע״י חקים ומשפטים להלכה. וכ״ז נכלל במשמעות אמירה כמש״כ ריש ס׳ ויקרא. והנה בס׳ אמור סיים וידבר משה את מועדי ה׳ אל ב״י. ופירשנו עפ״י הגמרא שנכלל בזה שני ענינים. שקרא משה הפרשה ברגל. וגם פירש בכל מועד לב״י הלכות ואגדות השייך לפ׳ מועדים. אבל זה לא הי׳ אלא במועדות דפ׳ אמור שנאמר בתחלת ארבעים שנה. ומשה הי׳ מתנהג כן כל משך ארבעים שנה. משא״כ פרשת מוספין לא נאמרה עד שנת הארבעים לאחר החג. ומשה מת לפני הפסח. וא״כ לא הגיעה שעה לקרוא בצבור פ׳ מוספין. ע״כ לא כתיב כאן אלא ויאמר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ את משה. לא בא אלא להורותם כונת המועדים. כי המה עיקל גדול למוסר והנהגה:

לבד מנדריכם וגו' ויאמר משה אל ב"י כבר פרשתי מאמר זה בפי' הספרא אמור (סי' ר"ח) ששם עמדו חז"ל על מה שבסוף פ' המועדים, בפ' אמור סיים וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י ובסוף פ' המועדים דפה סיים ויאמר משה, ושם הבאתי שנתקשו בזה חז"ל ומובא בגמ' (נדרים דף ע"ח ב"ב דף קכ"א), והשיבו שמ"ש פה ויאמר משה אל ב"י מלמד שמועדי ה' צריכים מומחים ואין פרשת נדרים צריכה מומחים ומקש' והא ראשי המטות כתיב א"ר יוחנן ביחיד מומחה ר"ל שלכן אמר ויאמר משה אל ב"י מפני שנאמר בסמוך וידבר משה אל ראשי המטות איש כי ידור נדר ואם לא היה אומר ויאמר משה אל ב"י נפרש שהכל דבר אל ראשי המטות בין פרשת המועדות בין פרשת נדרים וכשסיים לבד מנדריכם אמר ע"ז שדבר משה אל ראשי המטות ופירש להם מ"ש לבד מנדריכם שהוא איש כי ידור נדר וכו' וא"כ נפרש בהכרח שראשי המטות היינו ג' מומחים כמו שמועדות צריכים מומחים כיון שהכל נאמר בענין אחד לכן אמר ויאמר משה אל ב"י להפסיק הענין ונדע שפרשת מועדות דבר אל כל ב"י שהם צריכים ב"ד מומחים ופרשת נדרים דבר אל ראשי המטות שיפורש בהכרח כמ"ש ר' יוחנן ראש אחד לכל מטה היינו יחיד מומחה. וז"ש בגמרא שמועדי ה' צריכים ג' מומחים ואין נדרים צריכים מומחים, וז"ש בספרי שבא ויאמר משה להפסיק הענין שאל"כ לא נדע במה מדבר אם במועדות אם בפ' נדרים:

א דק"ל פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא ועוד בכל התורה נאמר הציווי לבד ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל ומתרץ לפי וכו': חסלת פרשת פינחס