במדבר ל, ג

נדר. האומר הרי עלי קנם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפלו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסר אסר את המתר ולא להתיר את האסור:

לא יחל דברו. כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חלין:

גְבַר אֲרֵי יִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַם לְמֵיסַר אִסַר עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יְבַטֵל פִּתְגָמֵיהּ כְּכָל דִי יִפּוֹק מִפּוּמֵיה יַעֲבֵּד

גְבַר בַּר תְּלֵיסַר שְׁנִין אֲרוּם יִדַר נִדְרָא קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַים לְמֵיסַר אִיסַר מִמַדַעַם דְהֶתֵּירָא עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יָפִיס פִּתְגָמֵיהּ בְּרַם בֵּית דִינָא שָׁרַן לֵיהּ וְאִין לָא שָׁרוּ לֵיהּ כְּכָל מַה דְיִפּוֹק מִפּוּמֵיהּ יַעֲבֵיד

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר – הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי קוֹנָם שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי״. יָכוֹל אֲפִלּוּ (אמר) שֶׁיֹּאכַל נְבֵלָה קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו ״כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶאְסֹר אִסָּר״, לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל׳:ג׳). וּלְשׁוֹן סִפְרֵי (מטות קנג) אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא שָׁנוּ עַל ״לֶאְסֹר אִסָּר״: יָכוֹל אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע לֶאֱכֹל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו ״כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״, לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר. הִזְכִּירוּ הַדָּבָר הַזֶּה בִּשְׁבוּעוֹת, וְהָרַב הֶחְלִיפוֹ לִנְדָרִים. וּלְפִי דַעְתִּי שֶׁלֹּא נִזְהָר, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ (נדרים ב) בִּנְדָרִים דְּהָוֵה אָסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, וּלְפִיכָךְ אֵינָן חָלִין עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כְּגוֹן ״נֶדֶר עָלַי שֶׁלֹּא אֲדַבֵּר עִמָּךְ״ אוֹ ״שֶׁלֹּא אֵלֵךְ״ אוֹ ״שֶׁלֹּא אִישַׁן״ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵיוָן שֶׁהַדָּבָר כֵּן, נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּדְבַר הָרְשׁוּת אִם אָמַר ״נֶדֶר עָלַי שֶׁאֹכַל הַיּוֹם״ אוֹ ״שֶׁאֹכַל כִּכָּר זֶה״ - אֵינוֹ נֶדֶר, שֶׁאֵין הַנֶּדֶר עַל הַחֵפֶץ כְּלָל אֶלָּא עָלָיו שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, וְלֹא הֻזְכְּרוּ נְדָרִים בַּגְּמָרָא בְּקוּם וַעֲשֵׂה כְּלָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ בְּנִדְרֵי גָבוֹהַּ ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״, ״הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים״, שֶׁאֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ נִתְחַיְּבוּ בּוֹ נְכָסָיו כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט, אוֹ שֶׁהוּא חֹמֶר נוֹהֵג בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֵפֶץ נֶאֱסָר לַהֶדְיוֹט וְנִתְפָּס לַגָּבוֹהַּ לִכְשֶׁיַּפְרִישׁ, וּלְפִיכָךְ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה חָל חִיּוּב הַנֶּדֶר עַל נְכָסָיו. אֲבָל בְּנִדְרֵי בִּטּוּי אֵין לָנוּ, לְפִי שֶׁאֵין שָׁם חֵפֶץ כְּלָל לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. וְכֵן לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר - אֵין רָאוּי לְהַזְכִּירוֹ בִּנְדָרִים, לְפִי שֶׁהֵן חָלִין עַל דְּבַר מִצְוָה כִּדְבַר הָרְשׁוּת, וְהָאוֹמֵר בְּנֶדֶר ״סֻכָּה שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה״, ״תְּפִלִּין שֶׁאֵינִי מֵנִיחַ״ - אָסוּר (שם טז), וְאַף עַל פִּי שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכֵן הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָסוּר (שם יד), אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְכֵן הֵן חָלִים בְּקִיּוּם לֹא תַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל נְבֵלָה, מִמַּה שֶׁשָּׁנִינוּ (שם יז ע״ש) ״יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר״ וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁהַנֶּדֶר חָל לֶאְסֹר אֶת הָאָסוּר וּלְהַתִּיר לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַה שֶׁהוּא אָסוּר לַעֲבֹר עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵינָם חָלִין לַעֲבֹר בַּיָּדַיִם עַל לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל הַשְּׁבוּעוֹת אֵינָן כְּלָל אֶלָּא לֶאְסֹר אֶת הַמֻּתָּר, אֵינָן נוֹהֲגוֹת בִּדְבַר מִצְוָה כְּלָל, לֹא בְּבִטּוּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְלֹא בְּקִיּוּמוֹ וְלֹא בְּבִטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה סֻכָּה״ וְ״שֶׁלֹּא אָנִיחַ תְּפִלִּין״. וַאֲפִלּוּ בְּקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה אֵינָן חָלוֹת, שֶׁאִלּוּ נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבוּעָה וְלֹא מַלְקוּת וְלֹא קָרְבָּן, אֶלָּא דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְזָרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ (שם ח), דִּכְתִיב ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״ (תהלים קיט קו). וּמִפְּנֵי כֵן בִּשְׁבוּעוֹת בִּלְבַד הוּא נִדְרָשׁ ״לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״. וַהֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת הֵן, הַבָּקִי יִמְצָאֵם בִּמְקוֹמוֹתָם:

וְטַעַם יִדֹּר נֶדֶר לַה' אֵינֶנּוּ כְּמוֹ "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה'" (תהלים קלב ב), כִּי הוּא כְּמוֹ "וַיִּשָּׁבַע לוֹ" (בראשית כד ט), שֶׁנִּשְׁבַּע אֵלָיו לְצָרְכּוֹ. אֲבָל בִּשְׁבוּעָה יֹאמַר "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו יג), "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה'" (בראשית כד ג), "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי" (מלכים ב א ל), "הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה" (בראשית כא כג). אֲבָל בְּנֶדֶר לֹא יֹאמַר "יִדֹּר בַּה'" אֶלָּא "לַה'". וּכְבָר רָמְזוּ הַחֲכָמִים טַעַם הַדָּבָר בְּסִפְרֵי (מטות יד), אָמְרוּ: מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין נְדָרִים לִשְׁבוּעוֹת? בִּנְדָרִים כְּנוֹדֵר בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, בִּשְׁבוּעוֹת כְּנִשְׁבָּע בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: "חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ (מלכים ב ד ל). וְהַסּוֹד כִּי הַשְּׁבוּעָה מִלְּשׁוֹן שִׁבְעָה, כִּי בָנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, וְהַנֶּדֶר בִּתְבוּנָה רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. נִמְצָא שֶׁהַנְּדָרִים עַל גַּבֵּי תּוֹרָה עוֹלִים, וּלְפִיכָךְ חָלִים עַל דְּבַר מִצְוָה כִּדְבַר הָרְשׁוּת, וְהִנֵּה כָּל נֶדֶר לַה' וְכָל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ:

לה'. שהזכיר השם והנדר אם יהיה כן אתן לשם כך וכך או אתענה:

השבע. שם הפועל ובא עם שם וכמוהו רבים:

לא יחל דברו. כמו לא יחלל ואיננו לשון מחילה והנה אנחנו צריכין לקבלה כי הכ' אמר איש ואשה ולא פירש מתי יהיה איש או מתי תהיה אשה:

לאסור אסר - לא יחל דברו - מוסב על הנדר. כלומר, לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שציום הקב"ה שכך פירש: לא יחל כמו: ויחל עד בוש. ויחל עוד שבעת ימים. יחל ישראל אל ה' - ימתין ויחכה לו. והמפרש לשון חלול לפי הפשט טעות הוא בידו.

ככל היוצא מפיו יעשה - מוסב על השבע שבועה כענין שפירש בשעת שבועתו יעשה. לפי הזמן שפירש הן קרוב הן רחוק. וראייה לדבר כענין ב' דברים הללו פירש משה במשנה תורה: כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. מוצא שפתיך תשמור ועשית. השבע שבועה וגו'.

נדרים בגימ' רוצח שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם דבעון נדרים הבנים מתים:

איש כי ידור נדר לה'. על דרך הפשט הזכיר נדר לה' לא שהנדר והשבועה צריך הזכרת השם, שהרי האומר נודר אני, נשבע אני שאעשה כך, או שלא אעשה כך, הרי זו שבועה גמורה וחייב עליה בלא הזכרת השם, ועל זה לא אמר או השבע שבועה לה'. ומה שהסמיך השם לנדר ואמר נדר לה', ללמדך שהנדר חל אפילו על דברים שהם לה', כגון מי שנדר לבטל את המצוה, שאסור לו לעשותה אלא א"כ יתחרט ויתירו לו, וכן אמרו רז"ל נדר לה' מלמד שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. ובשבועה אינו כן, שהנשבע לבטל את המצוה לוקה משום שבועת שוא ויקיים המצוה. וקבלת רז"ל שטעם הדבר שיהיה הנדר חל על דבר מצוה, משום דנדר אסר חפצא אנפשיה שהרי הוא אוסר על עצמו הדבר הנדור והרי אותו דבר הוא שנאסר ואותו דבר אינו מושבע מהר סיני, אבל שבועה הוא אסר נפשיה אחפצא, כי הנשבע אוסר עצמו מלעשות דבר שכבר נשבע בו שיעשנו, ועצמו מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה. ועל ההפרש הזה שבין נדר לשבועה מצינו לשון הכתובים מוכיחין עליו, שהרי מצינו בשבועה (ויקרא ה׳:ד׳) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב, להרע לעצמו או להיטיב לעצמו, כגון שיתענה היום או שיאכל וישתה היום שהן דברי הרשות, ובלשון הנדר מצינו ככל היוצא מפיו יעשה, כלומר בין שיהיה דבר מצוה בין שיהיה דבר הרשות.

ומה שהזכיר איש כי ידור, עד שידור כשהוא איש, מי"ג שנה ומעלה, אם נדר מי"ב שנה ומעלה בודקין אותו אם יודע לשם מי נדר דבריו קיימין, וכן הקדשו הקדש, וזה הלכה למשה מסיני, וכן דרשו במסכת ערכין, איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, לאתויי מופלא סמוך לאיש. כיון שנתבאר שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות לפיכך הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, משא"כ בנשבע. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, כלומר שאסר על עצמו אכילה באותן הימים דהוי מיסר חפצא עליה, ופגע בו יום טוב או ערב יום הכפורים הרי חייב לצום, משא"כ בנשבע שלא יאכל אבל אם פגע בו ראש חדש או חנוכה ופורים שהם מדרבנן וגזרו בהן שלא להתענות, יש אומרים ידחה נדרו ואל יתענה בהן, לפי שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וזהו שאמרו יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי ושני של כל השנה כלה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגלת תענית, אם נדרו קודם לגזרתנו יבטל נדרו את גזרתנו, ואם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו. ואע"פ שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, וימים טובים ושבתות צריכין פתח, זה אינו חל מפני החיזוק שעשו חז"ל לדבריהם יותר משל תורה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל.

ויש מפרשים ידחה נדרו שילך אצל חכם ופותח לו בחרטה כשם שפותחין בשבתות ובימים טובים, וזהו הנכון. אבל אם הוציא נדר בלשון שבועה שנודר שלא יעשה כך וכך, ושבועה שעשאה בלשון נדר שיאמר כן בשבועה עלי שלא אעשה כך, זהו מחלוקת בירושלמי, וחוששים לנדר ולשבועה להחמיר. בד"א בנודר או נשבע מעשות מה שנצטוה עליו לעשותו, אבל אם נדר או נשבע לעשות שום דבר שנמנע מלעשותו או לאכול שום דבר אסור, הוה ליה כנשבע לבטל את המצוה בידים, והלכתא לוקה ואינו עושה ואינו אוכל, ואפילו באסורי חכמים, כגון לשתות סתם יינן או לאכול כלאי הכרם בחו"ל או בשר עוף בחלב שכל אלה מדברי חז"ל. תדע לך שהרי שופר של ראש השנה אין עולין עליו באילן, שעלייתו גזרת חז"ל, ומצות שופר מושבעים עליה מהר סיני. וכן הוא אומר בכאן או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, אמרו ז"ל לאסור את המותר ולא להתיר האסור. הנשבע או הנודר אחד מפי עצמו ואחד מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו גוי או קטן וענה אמן, חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, למלקות ולקרבן, וכן כל דבר שענינו כאמן כגון שאמר כן, או שאמר מחוייב אני בשבועה זו, קבלתי עלי שבועה זו, ובין שנשבע בשם המיוחד או בכנוי מן הכנויין במי ששמו חנון או רחום או ארך אפים שלא יעשה כך או יעשה כך, או באלה או בארור למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע על שקר, וכן דין הנודר בכל אלו. ומי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום ושלא ישתה ושדבר זה אסור בשבועה עליו, הרי זה מותר בו, הואיל ולא הוציאו בשפתיו, שנאמר (ויקרא ה׳:ד׳) לבטא בשפתים, עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו ודברים שבלב אינן דברים. וכן אם טעה והוציא בשפתיו דבר שלא גמר בלבו, כגון שנתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן ואמר אצל שמעון, הרי זה מותר לאכול עם שניהם, עם ראובן שלא הוציא בשפתיו ועם שמעון שלא נתכוין לו. וכן אם נתכוין להשבע על פת שעורים ונשבע על פת חטים מותר בשניהם. וכן דין הנודר עד שיהיו פיו ולבו שוין, לפיכך מי שנשבע בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה. אבל הנשבע על דעת אחרים אינו יכול לומר כך וכך היה בלבי, שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעתם, וכיון שהיה פיהם ולבם שוים הרי הם במקומו. והחוזר משבועתו תוך כדי דבור, והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר אין זה שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בזה, שענינו שהתיר מה שאסר, נעקרה השבועה, שזה דומה לתוהה, כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שבועות.

וע"ד המדרש איש כי ידור נדר לה', אמר להם הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהם סופו למעול בשבועות, וכל המועל בשבועות כפר ואין לו מחילה בעולם הזה, שנאמר (שמות כ) כי לא ינקה ה', וכתוב אחד אומר (ירמיה ד) ונשבעת חי ה' באמת במשפט וצדקה, אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי באמת אי אתם רשאים להשבע בשמי כלל אלא אם כן יש בכם כל המדות הללו (דברים י) את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להשבע בשמי ואם לאו אי אתה רשאי להשבע בשמי, עד כאן.

וע"ד הקבלה איש כי ידור נדר לה', נדר מלשון דירה, לה' הוא דירתו של עולם, אלהים שבבראשית שברא העולם, והשבעה נאצלים משם, והמקיים נדר דעתו שהוא מאמין באותה דירה כשתשוב נשמתו שם והעובר על הנדר הנה הוא מוסר מאותה דירה, וזהו לשון נדר שמשמע דבר והפכו, קביעות דירה והסרת דירה, וכן לשון נשבע, כי המקיים שבועתו נכנס בתוך השבעה ועובר עליה מוסר מהם.

ויש לך להתעורר בלשון משה שאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה', כי מטעם זה הוצרך להזכיר לה' ולא אמר כי ידור נדר אליו, וזהו כח הנדר שהוא למעלה מן השבועה, שהוא לשון נגזר משבעה, ולכך ראוי הנדר שיחול על המצות כי המצות מתוך השבעה נתנו, והם שבעה קולות שבמתן תורה וכבר בארתי שם, ולפיכך באה השבועה בכל התורה כלה בלשון בי"ת, כענין (שמות ל״ב:י״ג) אשר נשבעת להם בך, (תהלים פט) אחת נשבעתי בקדשי, (בראשית כ״ב:ט״ז) בי נשבעתי, (דברים ו׳:י״ג) ובשמו תשבע, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע ה' בימינו, כי הימין מכלל השבועה, והעד על זה מלת נשבע, והנדר הוא בלמ"ד (תהילים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב, וכן בכאן כי ידור נדר לה', (שם כד) לה' הארץ ומלואה, שההמשכה תפסק מן העליונים והשפלים וישוב הכל ליסודו הראשון. ומכאן תבין בבאור מאמר חכמי האמת שאמרו שהשבועה הוא כנשבע במלך עצמו, והנדר הוא כנשבע בחיי המלך, כי חיי המלך עיקרו של מלך, וזה מבואר.

לא יחל דברו. לא יחלל, שלא יעשה דבריו חולין. ודרשו רז"ל הוא אינו מחלל אבל אחרים מחללין לו, כלומר שאם מתחרט על שנשבע ונדר מעיקרו ואמר אילו ידעתי שכן הוא והיתה לי באותה שעה דעת של עכשיו לא הייתי עושה, מתירין לו, דהוה ליה כמו טעה. ואין אדם רשאי להתיר שבועת עצמו ונדרו, ואף לא נדרי אשתו בנדרים שאין הבעל מפר באשתו לפי שאשתו כגופו. במה דברים אמורים שיהיה במקום יחיד מומחה, אבל אפשר שיהיה מכלל שלשה הדיוטות, ומחלוקת היא בין המפרשים. ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ולא במקום רבו אלא מדעת רבו.

ככל היוצא מפיו יעשה. דרשו רז"ל במסכת נדרים, הרי הוא אומר לא יחל דברו ומה ת"ל ככל היוצא מפיו, אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים, כנויי שבועות כשבועות. ובאר זה שאם הנשבע היה עלג בשפתיו, כגון מקומות העלגים שאומר על שבועה שקוקה או שבוקה וכיוצא בזה, אם היה דרכן שקורין לשבועה מומתא והוא אומר מותא וכיוצא בזה הרי זו שבועה ואם עבר עליה הרי זה נשבע על שקר, שאין הולכין אחר התיבה עצמה אלא אחר משמעות הענין שהרי הכל יודעים שלשונם כך. וכן בכנוי נדרים אם היו אומרים באותו מקום על נדר נזק או בזק, והוא שמפסידין התיבה ומוציאין אותה מהויתה, אין הולכין אלא אחר הכונה, ועל זה נאמר ככל היוצא מפיו יעשה, שהרי זה שבועה גמורה ונדר גמור, שהרי גמר בלבו והוציא בשפתיו מה שהוא יודע. ואע"פ שלא הזכיר את השם כלל ולא אחד מהכנויין חייב הוא בשבועה זו, שאין הנדר או השבועה צריכים הזכרת השם, ואם עבר עליה הרי זה נשבע על השקר, וכל זה לחומר לשון השבועה אלא שאינו לוקה ואינו מביא קרבן כיון שלא הזכיר השם ולא אחד מהכנויין.

אמרו רז"ל התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, כלומר שדברי קבלה הן ואין להן עיקר בתורה שבכתב, וכך קבלו רז"ל שהנדר או השבועה אפשר שיהיה להם היתר ע"י חכם או על ידי שלשה הדיוטות ובלבד שיתחרט, ורצתה תורה לתקן עותתו של אדם שלפעמים מתגבר עליו כעסו ואין לו מעצור כלל וקופץ ונשבע בשם שיעשה כך או שלא יעשה כך, ועוד מוסיף ומרבה בשבועתו בשעת כעסו ואומר בלא שום צד היתר וחרטה בעולם, ולאחר שיתישב ונהפך והיה לאיש אחר יתחרט מעקרו ותשתנה דעתו לדעת אחרת, ועם החרטה שיתחרט יש לו היתר על פי חכם וחוזר להיתרו הראשון, וצריך הוא שיתחרט תחלה על מה שנשבע שלא יקח מזה שום היתר, ויתירו שבועה זו תחלה ואח"כ יתחרט בעקר שבועתו ויתירוהו. ובלבד שלא ישבע על דעת רבים, כי הנשבע על דעת רבים אין לו התרה. ורבים הם שלשה, שכן אמרו רז"ל (ויקרא טו) זוב דמה ימים רבים, ימים שנים, רבים שלשה. ובריש פ"ק דשבועות, אמר להם משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום. ומקשינן בגמרא ולימא להו על דעתי, על דעת המקום למה לי, כי היכי דלא ליהוי התרה לשבועתהון.

ופירש הרמב"ן ז"ל בחדושיו, על דעת המקום וכנסת ישראל קאמר, והוא מה שאומר הוא ובית דינו, והוי דעת רבים ולא להוי התרה לעולם, שהרי במשה לא היו צריכין אלא מפני שהיה שליח בית דין לאביהם שבשמים. ומה שאמרו שהנשבע על דעת רבים אין לו התרה, לדבר מצוה יש לו התרה, וכגון מצוה שרבים צריכין לו כחזן וסופר ומלמד שאין מדקדק כמוהו במקומו, וזהו דעת רבינו תם ז"ל, וכן דעת הרמב"ם ז"ל, והוא שכתב בפרק ששי מהלכות שבועות, נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה, כיצד, נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה מפלוני לעולם והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה או למי שימול בניהם או שיזבח להם ולא נמצא אלא זה בלבד, הרי זה נשאל לחכם או לשלשה הדיוטות ומתירין לו שבועתו ועושה להן מצות אלו ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא יהנה מהם, עד כאן. וחומרא יתירה היא לומר כעין אותה מצוה דוקא ולא אחרת. אבל דעת רש"י במי שנדר או נשבע על דעת רבים שיש לו היתר לדבר מצוה לאיזו מצוה שתהיה, והטעם לפי שאין דעת רבים אלא לקיים המצות לא לבטלן, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושיו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין בשמעתא כגון שהדיר על דעת רבים, וזה דעת הרמב"ן ז"ל, וכך אנו נוהגין להתיר נדר שהודר על דעת רבים לצורך כל מצוה.

או השבע שבעה לאסר אסר מה בין נדר לשבועה נדר נודר בחיי המלך שבועה נשבע במלך עצמו ואעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך.

לא יחל דברו כמו יחל ישראל אל ה׳ כלומר לא יתמתן דברו אלא יעשה ככל היוצא מפיו. דבר אחר לא יחל דברו הוא לא יחלל דברו לעצמו כלומר לא יתיר הוא את נדרו לעצמו אבל אחרים יתירו לו. [לא יחל לא יתבטל].

כי ידר נדר. שידור בדבר הנדור שיאמרו דבר זה יהא אסור עלי כקרבן או השבע שבעה שנשבע שלא יעשה או שיעשה דבר זה בין שקיים בלשון נדר בין בלשון שבועה, צריך לקיים:

לאסר אסר. שאוסר לעצמו דבר המותר לו:

לא יחל דברו. אבל אחרים מחללים לו יחיד מומחה או ג' הדיוטות אם יש לו פתח חרטה יחל יבטל ויש לפרש יחל לשון חולין חילול, ואשבועה קאי שיש בה חילול השם שבועה דרך להוציא לשם שמים וכל היצא מפיו יעשה קאי אנדר ויש לפריש יחל לשון איחור כמו "ויחל עוד שבעת ימים" גבי נח, דוגמת "כי תדר נדר…לא תאחר לשלמו" [ג' חרטות הם: אחד נולד דבר שלא היה בעולם בשעת הנדר ואף לא מסיק איניש אדעתיה שיבא לפי שאין דבר זה רגיל ומצוי וכיון שאינו מצוי אנן סהדי דאפי' הזכירו לו בשעת הנדר היה עושהו לפי שהיה סבור שלא יבא דבר זה לעולם ולפיכך אין פותחין בנולד דאפי' אמר אילו הייתי יודע שיבא לא הייתי נודר, אין בכך כלום, דאנן סהדי דמתוך שסבור היה שלא יבא, גמר בלבו הנדר ונדר. ויש חרטה שהדבר היה בעולם בשעת הנדר אבל לא היה יודע שהוא בעולם ובשידע אמר אילו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר מתירין לו, שלא היה אדם בשעת הנדר ואדעתא דהכי לא היה נודר, שאם ישקר ויתיר, אין ההיתר היתר ועובר בלא יחל. ולכך היה אומר לו כדו תהית בבירור הוא שאתה תוהא על הנדר, תוהא לשון מתחרט כמו תוהא על הראשונות. והשלישית דבר שאינו בעולם אבל רגיל לבא בעולם יכול לאסוקי אדעתיה שיבא כי רגילות הוא לבא ובההיא פליגי אמוראי איכא למ"ד אין פותחין בחרטה, בזאת החרטה דחשיב ליה נולד כיון דאינה בעולם, ואיכא למ"ד פותחין ומתירין בזאת החרטה כיון דהוה ליה לאסוקי אדעתיה כמאן דאיתיה בעולם דמי ולא הוי נולד. וראיתי גדולים שאומ' דאין צריך לומר אלא מתחרט אתה והוא אומר כן ומתירין משום דאמ' דההיא דאתה לקמיה דרב הונא אמר ליה לבך עלך ושרייה, קסבר פותחין בחרטה ואו' שלא אמ' לו יותר ולא נהיר אלא נראה לי דלאחר שמצא פתח, החרטה אמר לו לבך עלך כלו' עדיין אתה עומד במה שהיה בלבך בשעת הנדר כלו' הזהר שלא תשקר וא"ל לא ושריה. ודייק תלמודא מן הלשון דמשמע נהפך לבך לאחר שעת הנדר שאירע הדבר אחר הנדר, אלמא שהיה לו לאסוקי אדעתיה ומשום הכי דייק קסבר פותחין בחרטה, תדע דאמרינן א"ר יודא א"ר אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, נדרי הבאי נדרי זירוזין, נדרי שגגות נדרי אונסין דהתירו חכמים ואמרינן קסבר אין פותחין בחרטה ואמרינן ההוא דאתא לקמה דרב אסי ואמר ליה הרי תהית' וא"ל אין ושריה ואי אמרת לא אמרינן ליה יותר והוא הוא אמר אין פותחין בחרטה אלא ודאי מצא חרטה בדבר שהיה בשעת הנדר וא"ל תוהא אתה על הנדר על ידי דבר זה וא"ל אין ולכך ודאי תרווייהו מצרכי דבר חרטה, אלא על חרטה שאינה בעולם בשעת הנדר שייך לומר כדו תהית כמו תוהא אתה על הראשונות ואמרינן נמ' אמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה והדר אמרה משבח ליה רבא לרב נחמן ברב ספרא דאדם גדול הוא א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי אתא לקמיה הוא ליה נדרי למשרי א"ל אדעתא דהכי מי נדרת א"ל, עד דאיקפיד רב נחמן אלמא דמאן דאית ליה פותחין בחרטה מחזר למצוא את החרטה] ואחר שרא לנפשיה מדאיקפד רב נחמן ורב ישמעאל בר יוסי מדמחייה קצרה באוכלא דקצרי', דשכיחי אפקורי דמצערי רבנן דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ואע"ג דא"ר ישמעאל משום אביו, אילו פייסוך בני אדם דמשמע דאין פותחין בחרטה, איהו כהלכתא סבירא ליה ופתח במה דמחייה קצרה וההיא דעלתא לרגלא דשרא ר' יוסי כיון דהות אמרה קודם הנדר דתעלה לא חרטה היא דזה הוה בשעת הנדר ומשום הכי הארכתי בדברים שראיתי רוב בני אדם נכשלים בדבר זה] והלכת' דפותחין דהוה ליה לאסוקי אדעתא. ואין פותחין לאדם לא בכבוד אביו ולא בכבוד אמו וכ"ש בכבוד שמים כגון "יש בוטח כמדקרות חרב" וכגון כל הנודר נקרא רשע דכת' "כי תחדל לנדר" וכתי' "שם רשעים חדלו רגז" ויליף חדל חדל, ותנן האומ' הרי עלי כנדרי כשרים אין בכך כלום דאין דרך כשרים לנדור, כנדרי רשעים כי דרכם הרשעים להיות קלים בנדרים. ולפי שבושת לאדם לומר דפי' הכי נדרו, משקר ואתי לידי תקלה, ולכך אין פותחין בדברים הללו. ונדרים חלים אפי' על דבר מצוה כגון קונם סוכה עלי ותפילין או ציצית וזה חומר בנדרים מבשבועות אבל אם אמר נדר שיאכל נבלה או ילבש שעטנז אינו נדר דכרתי' "לאסר אסר" שאוסר על עצמו דבר המותר לו ולא שיתיר דבר האסור:

איש כי ידר נדר לה׳ וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ידר נדר או השבע שבועה ולא הספיק לומר כי ידר לה׳ או ישבע. עוד למה כפל לומר לא יחל וגו׳ ככל היוצא מפיו. אכן לפי שיש שני מיני נדרים ושבועות, אחד בענינים הנוגעים לנפש ויתחלק לשני ענינים: אחד לעשות מעשה הטוב, כגון ללמד וללמד להקדיש לגמילות חסדים, ואחד להרחיק התיעוב להגדיר עצמו לבל ידור בשכונת אשה חשודה, לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה. ב׳ בענינים הנוגעים לגוף במעשה שאין בו לא אסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים: לאכל ולשתות, לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכל דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה. ויצו ה׳ משפטיו כדת מה לעשות, ואמר ״כי ידר נדר״, סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה׳ ודינו משנה מנדרי חול כאשר יבאר הכתוב, לזה פרטו ואמר ״נדר לה׳״. נמצאת אומר שהזכיר הכתוב שני מיני נדרים: נדרי חול ונדרי קדש.

ואמרו או השבע שבועה כנגד העדר המעשה, כמו שגמר אומר ״לאסר אסר על נפשו״, ויש גם כן בזה שני נדרים: נדרי חול, כגון לאסר דברים שאין מצוה באסורם, או לאסר גם כן דברים שהם אסורין, כגון בעז שנשבע ליצרו.

ונתחכם ה׳ במה שאמר תיבת לה׳ בין נדר לשבועה, להסמיך לה׳ נדר ושבועה, לומר שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה׳ ולא כללו בכלל נדרי חול, לפי שדינו משנה. והוא מה שגמר אומר לא יחל דברו ככל היוצא וגו׳, פרוש: כנגד נדרים שהם דברי חול ושבועות שהם מניעת דברים שאין בהם צרכי מצוה, כשבועתו של בועז וכדומה לה, אמר ״לא יחל״ – פרוש, הוא לא יחל אבל אחרים מתירים לו, וכמו שפרשו רז״ל (נדרים יד.). וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים ושבועות שיש בהם צרכי מצוה, אמר ככל היוצא מפיו יעשה – בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולין להתירו, אלא הם דברים שאין להם התרה.

עוד נראה לפרש טעם אמרו לה׳ על פי מה שכתב רמב״ם בפרק י״א מהלכות נדרים וזה לשונו: קטן בן שתים עשרה שנה שנשבע או שנדר, בודקים אותו אם יודע לשם מי נדר וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתכון ה׳ במאמר נדר לה׳, כי לפי שקדם ואמר איש, בא לתת גדר שיקרא איש לדבר זה, ואמר ״נדר לה׳״ פרוש כשידע לשם מי נדר, וכן בשבועה כאמרו ״או השבע שבעה״, שהדין כמו כן בשבועה.

איש כי ידור נדר לה'. שני מיני נדרים הם כי הנודר בכעסו לאסור על עצמו איזו דבר נדר זה אינו לה', ודווקא איש כי ידור כשהוא איש מיושב בדעתו קרינן ביה האדם בשבועה (שבועות כו.) והוא הנודר לה', אבל הנודר בכעסו מאחר שכעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז ט) אם כן אינו איש ונמשל כבהמה. ורז"ל (נדרים כב.) ספרו בגנות הנודר ואמרו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה. וכדמות ראיה לדבריהם כי רש"י פירש נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר כו', ואומר אני דון מינה ומינה מה להלן במה אף כאן במה כי שחוטי חוץ היינו המקריב בבמה, אף זה הדבר הנאמר כאן בנודר מדבר במקריב בבמה כי הנודר דומה כאילו בנה במה. וטעמו של דבר הוא שירדה התורה לסוף דעת הנודר כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו היתר מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה יבדל והוציא את עצמו מן הכלל.

ובדרך זה מצינו בלשון רז"ל (חגיגה כב.) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כי כל זה דרך גאה וגאון כמו שארז"ל (סוטה ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמר (ישעיה ב כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. מה ענין הגס רוח אל הבונה במה אלא ודאי שמצד גסות רוחו הוא בונה במה לעצמו כאמור, וכן במה לשון גבוה, ואותו דרך גאה וגאון המצוי בבונה במה מצוי גם בנודר כי מסתמא כוונתו כדי שיהיה מוחזק בחסיד ופרוש, אך יש מקום לומר נודר בכעסו יוכיח כי מסתמא בכעסו לא נתכוין לשם יוהרא וצריך אתה לחלק בין נודר מתוך ישוב הדעת ובין הנודר בכעסו, ובמה תדע איפה אם זה הנודר דומה לבונה במה או לא כי אם נדר בכעסו ודאי אינו דומה לבונה במה, ע"ז אמרו והמקיימו כאלו הקריב עליה, נתן סימן מובהק על זה כי כל מה שהאדם עושה מתוך כעס מסתמא כשך חמתו הוא בא לידי חרטה ואינו מקיימו אלא הולך אל החכם שיתיר לו ע"כ אמר אם הוא נודר ואינו מקיימו אלא נשאל על נדרו ודאי בכעסו נדר ומתחרט ואז אינו דומה כאילו בנה במה, וכארז"ל (חגיגה י.) אשר נשבעתי באפי וגו' באפי נשבעתי וחזרתי כשך האף והחימה.

אבל המקיימו ואינו בא לידי חרטה ואינו נשאל עליו, סופו מוכיח שמתוך ישוב הדעת נדר וחשדה אותו התורה שרום לבבו הביאו לידי מדה זו שלקח את עצמו לצד אחר על כן הוא דומה כאלו הקריב עליה כי הקיום הוא גמר דעתו כמו שהקרבה תכלית בנין הבמה, וזהו שמסיק שם (נדרים כב) אמר שמואל כל הנודר נקרא רשע מאי קרא שנאמר (דברים כג כג) כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, וילפינן חדלה חדלה כתיב וכי תחדל וכתיב התם (איוב ג טז) שם רשעים חדלו רוגז. ונראה לומר דון מינה ומינה מה להלן בחדלת הרוגז משתעי אף כאן בחדלת הרוגז, כי אינו נקרא רשע כי אם באופן זה שכבר חדל רגזו ואף ע"פ כן הוא עומד בנדרו ואינו נשאל עליו אגלאי מילתא למפרע שלא מתוך כעס נדר כי כבר נשתהא כשיעור זמן חדלת הרוגז ועל זה אמר שם רשעים ר"ל הוא נקרא רשע כשחדל הרוגז ואינו נשאל עליו ואם כן ודאי מתוך ישוב הדעת נדר כדי לבנות במה לעצמו על כן המקיימו נקרא רשע כי דרך גאה וגאון לו, ואני מוסיף עוד ג"ש לילף חדלה זו מן חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב מה להלן במה אף כאן במה וז"ש כאן איש כי ידור נדר לה' כשהוא איש בנדרו ושפוי בדעתו ומתוך ישוב הדעת נדר, עליו אמר דרך הודעה ככל היוצא מפיו יעשה כי אין סופו לבא לידי חרטה. אבל הנודר מתוך כעס ההוא אמר ולא יעשה כי סופו להיות נשאל עליו כשך חמתו, ואומר נדר לה' למעט שלא ידור לשום יוהרא לבנות במה לעצמו אלא לשם ה' ידור.

לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין דברו טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו בית דין, אנו למדין מן הפרת האב והבעל כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות בעלה או ברשות אביה ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם, ודומה כאלו התנו בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבעל או האב וכשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר מעיקרו כי מסתמא על דעתם נדרה או כאלו נדרה על דעתם, כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד וכל נודר דומה כאלו התנה בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הב"ד עמו וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו. וכל יחיד מומחה נקרא ב"ד וכל שלשה הדיוטות, ע"כ בידם להתיר נדרו למנעו מן החטא כי כל נודר נקרא חוטא ממה שנאמר (דברים כג כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ומה שהבעל והאב בלשון הפרה, וחכם בלשון התרה, לפי שהאשה יותר רשות בעלה ואביה עליה ממה שכל ישראל ברשות ב"ד ע"כ המה בלשון המורה על ביטול הנדר מעיקרו כאלו לא היה שם נדר כלל, אבל לשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר בו מתחילה זמן מה ואותו איסור הותר כי אינו מופר מכל וכל שהרי הדבר תלוי בחרטה (עיין רמב"ם הל' נדרים פי"ג טו, וברדב"ז שם).

איש כי ידור נדר לה׳. ידוע דמופלא סמוך לאיש ג״כ יכול לנדור. ורק הנ״מ דאיש אע״ג שאינו יודע לשם מי הוא נודר מכ״מ הוי נדר. והיינו דדייק הכתוב איש כי ידור. הוי נדר לה׳. אפי׳ אינו יודע טיב הענין. משא״כ מופלא סמוך לאיש בעינן שידע כי כן. והיינו דכתיב גבי ערכין איש כי יפליא נדר. היינו שיפרש הנדר לה׳. וא״כ מתפרש האי כי יפליא למעלה ולמטה. כמו איש כי יפליא. כי יפליא נדר. מופלא סמוך לאיש דוקא אם יפליא נדר:

או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו. שבועת בטוי אינו כמו קרבן לה׳. אלא מיתסר נפשי׳ על חפצא. מש״ה בנדר יכול לאסור ככרו על אחרים. משא״כ שבועה אינו רק לאסור על נפשו. ומש״ה לא כתיב מופלא סמוך לאיש גבי שבועה. שהרי מסיק בנדה דמ״ו דמופלא ס״ל שהקדיש ואכל הוא אינו לוקה אלא אכלו אחרים לוקין וזה א״א בשבועה. כמש״כ התוס׳ שם בד״ה כגון:

איש כי ידור מבואר שיש הבדל בין איש ובין אדם, ששם איש מציין הגדלות, ואמרו תמיד שהוא בן י"ג שנים ויום א' שאז נקרא איש גדול, ובכ"ז אינו כלל כולל ששם איש המוזכר גבי ביאה הוא בן ט' שנים ויום אחד, שלענין ביאה הוא בעת ההיא ראוי לביאה ונקרא איש לענין זה כמ"ש זה בפ' סוטה, וכן לענין נדר שכתוב גבי נזיר וגבי עירובין איש כי יפליא, שצריך שיהיה איש היודע להפלות ולהבין לשם מי נדר שערו חכמים שבן י"ב יוכל להפלות ומקרי איש לענין זה, ועי' בספרי נשא (סי' ג') ובספרא בחקתי (סי' נה):

כי ידור נדר לה' אין לפרש נדר לה' כפי' הראב"ע שצריך להזכיר את השם בעת נדרו, דהא מצינו שאמר כי יפליא לנדר נדר ולא אמר לנדר נדר לה' (כן גרס הגר"א) רק פי' שידור בדבר הנדור לה' שיתפיס דבר המותר בדבר האסור ע"י נדר, שיאמר פירות אלו עלי כקרבן, וכתב הרמב"ם מפני שאפשר שיעשה אדם בהמת חולין קרבן אבל האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר וכו' הרי אלו מותרים ואין כאן נדר שא"א שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר, וז"ש בספרי לדבר שאפשר לו [ובגמרא נדרים (דף יד) עד שידור בדבר הנדור וכן הגיה הגר"א בספרי] וזה דוקא בנדרים לא בשבועות, שבשבועה אמר לאסר אסר על נפשו, שאינו אוסר את החפץ, רק מקבל אסר על נפשו, ולשון לאסר הוא שאוסר וקושר את נפשו במוסרות ועבותות בל יעשה דבר זה, והוא איסור גברא, שאסר א"ע מן החפץ, משא"כ בנדר הטיל איסור על החפץ, לא על עצמו, וזה לא יוכל לעשות רק אם מתפיסו בדבר הרדור שבידו לעשות מחולין קדשים, ובכל הפרשה אמר נדריה ואסריה, שעל השבועה בא לשון מאסר על אסר גברא, ומצאנו שבועה לה' בקישור הב', ובשמו תשבע, ואשביעך בה', ולא בא זה בנדר כי בא רק בקשור הלמ"ד כי ידור לה', כי השבועה שהוא קבלת דבר ע"ע. יהיה לפעמים בה' כנשבע במלך עצמו, אבל הנדר אינו מקבל ע"ע רק מתפיס החפץ באיסור נדר לשם ה' שבא רק בקשור הלמ"ד, וז"ש בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועה כנשבע במלך עצמו:

לאסר אסר על נפשו ואינו אוסר על אחרים לדעת ר"א שס"ל שמפר נדרי אשתו להבא כמ"ש בנדרים (דף עה) נוכל לומר שיקיים ג"כ דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו, לכן למד שא"י לאסור על אחרים, והעתקתי גי' הגר"א:

לאסר אסר על נפשו לשון זה מציין אף שקבל השבועה במחשבת הלב לבד שהגיון הלב הוא ענין נפשי, ומלשון ככל היוצא מפיו משמע דוקא אם הוציא מפיו, וזה כמ"ש בספרא (ויקרא סי' שי"ב) יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתים ולא בלב או יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת"ל לבטא, ופי' רב ששת בשבועות (דף כו) אליבא דשמואל דהלכתא כותיה, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לבטא, וכן מ"ש פה קבל עליו וכו' היינו שהוציא פת סתם שאז אזלינן בתר מחשבת הלב שאסר ע"ע פת חטין:

לאסר אסר על נפשו ולא אם נשבע על דבר שהוא אסור בל"ז, ומשמעות שזה רק בשבועה דהא במ"ש לאסר אסר מציין השבועה שהוא איסור גברא לא הנדר שהוא איסור חפצא כנ"ל, וכן דייק בספרי נשבע לאכול, משמע רק בשבועה לא בנדר שהוא איסור חפצא וחל גם על אסורים, וכן דעת הרמב"ן בפירושו כאן וכן דעת הרא"ש כמובא בש"ע ה' נדרים (סי' רט"ו סעיף ו') ודעת רש"י בפי' כאן כדעת הרשב"א שהוא דעה ראשונה בש"ע שם דגם רדרים אינם חלים על ל"ת:

לא יחל דברו אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו היל"ל לא יעבור על דברו או לא יחליף דברו, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין וזה ע"י הפרה, ואא"ל שלא יוציאם לחולין גם ע"י התרת חכם שא"כ הול"ל לא יחל דברו היו"ד בצירי מבנין נפעל, אבל יחל מבנין הפעיל מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט (ח"א סי' צח) והמהרי"ט (חלק יו"ד סי' כו) שע"י פתח יכול להתיר לעצמו, וכ"מ דעת רש"י נדרים (דף ס"ה ד"ה במדין), אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין רק שס"ל שאם יש לו פתח הוה כנדרי טעות ונעקר ממילא:

לא יחל דברו וה"ה שעובר על בל תאחר, ולשון לא יחל דברו ולא אמר לא יחל שבועתו היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפלט מתוך רגשות נפשו הוא שבועה (כמ"ש בשבועות דף כ') ור"ע מדייק זה ממ"ש כל היוצא מפיו, והרשב"ם פי' לא יחל דברו שלא יאחר נדרו ושרש יחל מענין המתנה כמו וייחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה:

כ ר"ל שאמר דבר זה יהא עלי קונם שלא אוכל כו':

ל אף על פי שלא אוכל שייך גבי שבועה ולא גבי נדר וכמו שהקשה הרמב"ן זכרונו לברכה כבר תירץ הרא"ם עיין שם:

מ והוא מבעלי הכפל ולולא החי"ת שאינה מקבלת דגש היתה נדגשת לתשלום אות הכפל ופירוש לא יזלזל דבריו כזלזול החולין שאינו חושש בשמירתן מטומאה רק כקדש: