במדבר ל, ה

וְיִשְׁמַע אֲבוּהָא יָת נִדְרָהּ וְאֵסָרָהּ דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אֲבוּהָא וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּמוּן

וְיִשְׁמַע אִיבָהָא יַת נִדְרָהָא וְכָל אִיסְרָהָא דְאָסְרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִתְכַּוֵון וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אִיבָהָא וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אִיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יִתְקַיֵים

והחריש לה ב' במסורה דין ואידך בפרשה עצמה ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה היינו דאיתא בנדרים ושמע אישה פרט אם הוא חרש שהוא מדבר ואינו שומע שאינו מפר וילפינן אב מבעל:

ושמע אביה אין לי אלא ששמע אביה השמיעוהו אחרים מנין ת״ל וקמו כל נדריה.

ושמע אביה את נדרה וגו׳ וקמו כל נדריה וגו׳. צריך לדעת למה התחיל לדבר לשון יחיד, כאמרו ״נדרה״, וגמר אומר לשון רבים, כאמרו ״נדריה״. גם מה מרבה בתיבות ״כל נדריה״ ו״כל אסר״, שלא היה לו לומר אלא ״וקמו נדריה ואסריה״. עוד למה שנה בנדרים אמר וקמו נדריה ובאסרים יקום. גם לא היה צריך לומר ״יקום״ והיה סומך על מאמר ״וקמו״ שאמר בתחלה.

ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת נדרים דף פז וזה לשון המשנה: אמרה ״קונם תאנים וענבים״, קים לתאנים – כלו קים, הפר לתאנים – אינו מופר עד שיפר גם לענבים. אמרה ״קונם ענבים שאיני טועמת ותאנים שאיני טועמת״ – הרי אלו שני נדרים, עד כאן. ואמרו בש״ס וזה לשונם: מתניתין רבי ישמעאל היא, דתניא ״אישה יקימנו״, אמרה ״קונם תאנים וענבים״ וכו׳, קים לתאנים – כלו קים וכו׳, הפר לענבים – אינו מופר עד שיפר גם לתאנים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר ״אישה יקימנו״ וגו׳, מה יקימנו ממנו אף יפירנו ממנו. ורבי ישמעאל: מי כתיב יפר ממנו? ורבי עקיבא: מקיש הפרה להקמה. אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהפר הפר, אף הקמה מה שקים קים, עד כאן. זו היא גירסת הספרים שלפנינו, אבל התוספות ורמב״ן והר״ן גורסים: אבל חכמים אומרים מה הפרה מה שהפר לא הופר אף וכו׳, ולפי גירסא זו חכמים ורבי ישמעאל הם בסברא אחת בענין ההפרה שלא הופר, וגרסה זו היא עקר כמו שהוכיחו מהתוספתא.

נמצינו אומרים שלש סברות: א׳ היא סברת רבי ישמעאל שהביא רבי במשנה, שאם הקים חלק מהנדר הקים הכל, ואם הפר חלק מהנדר אינו מופר אפלו חלק שהפר. ב׳ סברת רבי עקיבא שכל שהקים מקצת או הפר מקצת כאלו הקים או הפר הכל. ג׳ סברת חכמים שסוברים שבין בהפרה בין בהקמה אין הקמתו והפרתו כלום אלא אם הקים או הפר הכל. ולכל אחד משלש הסברות יתישב הכתוב על נכון.

לסברת רבי ישמעאל שסתם רבי במשנה כמותו, יתישב על זה הדרך אמרו ״ושמע אביה את נדרה״ לשון יחיד, לומר שבנודרת נדר אחד הכתוב מדבר, וכגון שאמרה ״קונם תאנים וענבים״, שזה יקרא נדר אחד, לאפוקי אם אמרה ״קונם תאנים שאיני טועמת, קונם ענבים״ וכו׳, שזה יקרא שני נדרים.

ואמרו והחריש וגו׳ וקמו כל נדריה, פרוש: אפלו לא החריש אלא מפרט אחד, פרוש שמהתאנים והענבים שנדרה בהם לא החריש אלא לתאנים, ״וקמו כל נדריה״, פרוש אפלו לענבים. ובזה העירך כי אמרו והחריש אין הכונה מהכל, שהרי הצרך להודיעך בקיום ואמר וקמו כל, הא למדת שעד עתה במאמר והחריש לא היינו עסוקים לכל נדריה.

ואמרו וכל אסר וגו׳ יקום, נתכון בשנוי זה להזכירו בלשון יחיד, לגלות שמאמר ״כל נדריה״ לא שהם נדרים רבים, אלא נדר אחד הוא, אלא שכללה בו דברים רבים – תאנים וענבים, ובערך הנדרים הוא שאמר לשון רבים, והוא אמרו ״וכל אסר וגו׳ יקום״. והגם שהמאמר בא באסר, כבר הודיעך הכתוב שדין הנדר והשבועה שוים.

ואמרו יקום – ולא סמך על מאמר ״וקמו״ שקדם, שאם כן הייתי מפרש כונת הכתוב שבא לומר שאם נדרה ונשבעה על שני דברים יחד והחריש לנדר, קיים גם לשבועה, לזה אמר ״יקום״ לומר שצריך הקמה לכל אחד מהם.

ואמרו ואם הניא וגו׳ כל נדריה, פרוש, צריך שיפר כל נדריה, פרוש – אם לא הפר אלא לתאנים אינו מופר עד שיפר גם לענבים. ואמרו לא יקום לשון יחיד, להעירך שבנדר אחד הכתוב מדבר, לבל תטעה ממאמר ״נדריה״ וגו׳, שאין הכתוב מדבר אלא בנודרת נדרים רבים כדין האמור בסיפא של המשנה שכתבנו למעלה (נדרים סו:).

ולסברת רבי עקיבא שבהפרת חלק הופר הכל ובהקמת חלק כמו כן הוקם הכל, יתבאר על זה הדרך: ושמע אביה את נדרה וגו׳ והחריש וגו׳, פרוש – אם שמע אפלו חלק מנדרה, הגם שלא שמע כל נדרה והחריש לאותו חלק, בזה וקמו כל נדריה אפלו חלק שלא שמע. ואמרו ואם הניא אביה אותה, פרוש – אפלו לא הניא הכל אלא חלק אחד, כל שאנו קורין בו ״הניא אותה״. ולזה לא הסמיך מאמר ״כל נדריה״ למאמר ״ואם הניא״ על זה הדרך: ״ואם הניא אביה כל נדריה ביום שמעו״, ואז לא היה צריך לומר תבת ״אותה״. וכפי זה, מאמר ״כל נדריה״ וגו׳ נמשך למטה למאמר ״לא יקום״. ואמר לא יקום לשון יחיד, נתכון בזה לומר חדוש הדין שאפלו מה שלא הפר הופר.

ולדרך זה יתישב על נכון מאמר וה׳ יסלח לה וגו׳, פרוש, שאם לא הניא אביה אלא לענבים והיא אינה יודעת המשפט שגם לתאנים הועיל הבטול ואכלה תאנים, מודיע הכתוב שה׳ יסלח לה, כי צריכה סליחה כיון שלדעתה לא הניא על התאנים. ונתן טעם הסליחה ״כי הניא אביה אותה״, פרוש, כי הבטול שעשה אביה הועיל גם לזה. והצרך לומר כן להעירך שהדבר שעליו בא הסליחה הוא על העדר ידיעה זו שממנה יצאה השגגה, והבן.

ולסברת חכמים שאמרו שלא תועיל הפרה למקצת ולא הקמה למקצת, עד שיפר לכל או יקום לכל, יתבאר על זה הדרך: ״ושמע אביה את נדרה״ – אמר לשון יחיד להעירך שהכתוב מדבר בעשתה נדר אחד, ולא בעשתה שני נדרים, כמו שפרשתי לסברת רבי ישמעאל. ואמרו והחריש וגו׳ וקמו כל נדריה – מאמר ״כל נדריה״ נמשך לפניו ולפני פניו, וזה פרושו: ״והחריש לה אביה״ – אימתי יועיל החרישה להקים? אם יהיו ״כל נדריה״, אבל חלק ממנה לא תועיל לו הקמה.

ואמרו ואם הניא וגו׳ כל נדריה וגו׳, מאמר ״כל נדריה״ נמשך למעלה על זה הדרך: ואם הניא וגו׳ – אם בהפרתו הניא הכל, אז לא יקום פרט מהם. ולהודיעך בא שאם הניא פרט אחד אין אנו קורים בו ״לא יקום״. והגם שנאמר שמאמר ״כל נדריה״ נמשך למטה למאמר ״לא יקום״, יתבאר על זה הדרך: ״כל נדריה״ וגו׳ ״לא יקום״ – פרוש, בזמן שיש כל נדריה בכלל, אז ישנו לפרט. הא למדת שאין בטול לפרט לבדו. וכל זה דוקא שעשתה נדר אחד, כמו שרשם במאמר ״ושמע אביה את נדרה״, אבל אם עשתה אותם בגדר שני נדרים, אין נתלה זה בזה.

ושמע אביה והחריש לה אין לדייק דוקא שישמע ממנה בעצמה כמ"ש והחריש לה, דהא אח"כ תפס הלשון ביום שמעו, כל שישמע, ובכ"ז צריך שיהיה ראוי לשמיעה, שאז אף שנודע לו ע"י אחרים כדר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (וכמ"ש בדף ע"ג):

וההריש לה דייק במלת לה שידע שהיא בתו יקיים לבתו וה"ה לענין הפרה, ובגמ' (דף פו) למד ממ"ש גבי הפרה יניא אותה ולא אמר יניאה, שמלת אותה מדייק תמיד כמ"ש בא"ה (כלל ק"ן):

וקמו כל נדריה וכו' יקום למה כפל שמת פעל יקום, מפני שיש לטעות שמ"ש ואם הניא אביה הוא גם אחר שקיים כל שהוא ביום שמעו יוכל לחזור ולהפר, לכן כפל פעל יקום, שפעל הנכפל מורה שישאר כן בלי שנוי וכל שקמו פעם אחד [ע"י שקיימו בלבו שגלה דעתו שרוצה בו כמו שהסביר הר"ן בדף ע"ט], יקום לעולם ולא יכול עוד להפר: